פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - בשלח הרב יהושע ויצמן י' שבט תש"פ

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - בשלח - יוצאים, יוצאים ויוצאים


פרשת השבוע כוללת עניינים רבים - יציאת ישראל ממצרים, קריעת ים סוף ושירת הים, המעשה במרה, מסה ומריבה, ירידת המן, השבת, מלחמת עמלק.
הרצי"ה זצ"ל מתייחס לענין זה (שיחות הרצי"ה שמות, עמ' 158):

כל האומר והשפע הגדול הזה של דבר ד' מרוכז בפרשה שלנו, הנקראת פרשת שירה מאז ועד הנה. כל הענינים שבה הם ענין אחד המרוכז סביב השירה.


הפסוק הראשון בפרשה מלמד את האתגר המיוחד שעם ישראל מתמודד איתו בפרשה שלנו. האתגר הוא: להכין ולהתאים את עם ישראל לתקופה ולמציאות שבה הם נמצאים.
זה לא כל כך פשוט. עם ישראל יוצא ממצרים, אבל המדרגה שלו לא תמיד מתאימה למציאות העליונה שבה הוא נמצא. כך פותחת הפרשה (שמות י"ג, י"ז):

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

"בשלח פרעה". לא נאמר 'ויהי בצאת ישראל ממצרים'. פרעה היה צריך לשלח את העם ממצרים, והם לא יצאו מעצמם.
"את העם" - לשון "גחלים עוממות". "העם" מתייחס לחלק הנמוך, שדבר ה' לא ניכר בו בגלוי. על "בני ישראל" נאמר (שמות י"ד, ח'):

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.

ועל העם: "ויהי בשלח פרעה את העם". העם נמצא עדיין במצב של עבדות, ופרעה צריך לשלח אותם בכח. הם לא יוצאים ממצרים בצורה פשוטה וקלה.
"ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים" - עם ישראל עדיין לא נמצא במצב של חירות, בהבנה שחירות דורשת לשלם בעבורה. "שוה לשלם בישיבה בכלא למען הערך של חירות", אך עם ישראל לא מבין את האמירה הזו, והוא עלול לרצות לחזור ממצרים אם יתעוררו קשיים בדרך.
כך כותב הרצי"ה על ענין זה (שיחות הרצי"ה שמות, עמ' 159):

נפגשים פה בהנהגה האלוהית הפועלת במבוכי וסיבוכי הבריאה. ההנחיה האלוהית נקבעה כך בגלל חסרון שבעם. מתגלה העומק בסדר החינוך האלוהי בהתהלכות עם בני אדם. הבאת ששים רבוא איש ממצרים לירושלים אינה מבצע כל כך פשוט. נדרשת בגרות רוחנית כדי להבין שבשביל חירות כדאי לסבול. יחד עם זאת יש לפעמים צורך להתחשב בחולשות בני אדם, וגם זה משתלב במערכת התכנית האלוהית. ה"פוליטיקה האלוהית" מתחשבת עם האפשרות שהעם יפחד ממלחמה ויתחרט על יציאתו ממצרים.

אפשר לקחת אלפי אנשים במשאיות לאן שרוצים. אבל להוביל אותם מ"מצרים" ל"ירושלים" - שיהיו ראויים למעלת ירושלים, לבניית בית המקדש - זה לא פשוט. זה דורש שינוי פנימי באנשים.
הקב"ה עושה "תרגילים פוליטיים" כדי לחנך את העם ולהרגיל אותו למציאות החדשה שהוא נכנס אליה ביציאת מצרים. זהו עניינה של הפרשה - הדרך להתאים את עם ישראל לתקופה ולדור שהוא נמצא בהם.

קריעת ים סוף היתה מאורע אדיר, שהביא את עם ישראל לשיר שירה לה'. אמרו חכמים (מכילתא בשלח, מסכתא דשירה, ג'):

שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל.

גם השפחה ראתה בקריעת ים סוף את יד ה'. זה לא דבר המובן מאליו. בכל נס - היו מי שהסבירו שזו בעצם תופעה טבעית. צריך אמונה כדי לראות את יד ה' - גם בקריעת ים סוף. וזה קרה. עם ישראל כולו הגיע למדרגה העליונה וראה את יד ה'. השירה שהתפרצה בעקבות הנס היתה עליונה ונצחית (שמות רבה פרשה כ"ג, ז'):

'אז שר' לא נאמר, אלא "אז ישיר".

זוהי שירה שפונה אל העתיד. אנו נמצאים כאן בראשית התהליך, והוא כולל את כל העתיד לבוא בעקבותיו, עד השירה של לעתיד לבוא.
ובכל זאת, עם ישראל לא היה ראוי בצורה מלאה למדרגה הזו. מיד אחרי השירה נאמר (שמות ט"ו, כ"ב):

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף.

ומפרש רש"י:

הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א'): "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף", לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.

גם כאן מדובר על "העם". הם לא יוצאים ביד רמה, אלא צריך להסיען בעל כרחם. אנו פוגשים כאן שוב את נמיכות הקומה, וחוסר ההבנה של העם את גודל הימים שהם נמצאים בהם. הרוח הגדולה של קריעת ים סוף הרימה את העם למעלה, אך כשפסקה הרוח - חזר העם לגודלו הטבעי ולמדרגתו הקודמת. שוב רואים את הממון ונמשכים אליו, שוב מתלוננים, ושוב נדרשת ממשה עבודה גדולה כדי להרים את העם למדרגה עליונה יותר.
גם כשמקבלים את המן, צריך להרגיל את העם לראות בזה את יד ה'. יש צורך ב"פוליטיקה אלוקית" ו"חינוך אלוקי" כדי להתרגל להכיר את מציאות ה' בעולם.

הנקודה הזו נכונה גם בדור שלנו. זהו האתגר הגדול של הדור שלנו, ובתחילה - כלפי עצמנו.
אנו צריכים לחנך את עצמנו להיות ראויים לדור הגדול שאנו חיים בו. לפעמים יש תחושה שהדור משיג את האנשים. אנו חווים חוויות גדולות, ולא תמיד מצליחים להדביק את הקצב, ולהיות במדרגה המתאימה לאירועים שהקב"ה מביא עלינו.
אנו יכולים להאשים בכל דבר את המנהיגים, אך אנו צריכים להתבונן בעצמנו - לא תמיד אנו מתאימים לגודל העצום של התקופה. לא תמיד אנו יודעים לשיר את השירה המיוחדת לדור. לא תמיד אנו יודעים להודות ולהלל לקב"ה על הדברים הנפלאים שמתרחשים מול עינינו.
סוריה היתה האויב הקשה והאכזרי של מדינת ישראל. השבי הסורי היה ידוע באכזריותו הנוראה. והנה הקב"ה מעניש את הסורים והורס את מדינתם, יחד עם איראן ועם טורקיה שנכנסה למלחמה הזו. אנו רואים את התקיימות הפסוק (תהלים ל"ז, ט"ו):

חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה.

צריך לזהות את יד ה' שפועלת את כל הדברים הללו, ולהתאים את עצמנו לגודל של התהליכים שעוברים על עם ישראל.
לפעמים אנו נשארים אנשים קטנים, ועוסקים בדברים קטנים שלא מתאימים לגודל האדיר של התקופה שאנו חיים בה. על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת האחריות להיות גדול, לראות את מעשה ה' בכל דבר.
כאשר נבין שהקב"ה מוביל את המציאות, ונראה את יד ה' בכל דבר - נזכה להתרומם למעלה עליונה. ההבנה הזו מסייעת לנו להתמודד עם הדברים הקטנים שאנו עוסקים בהם. כואב לראות אנשים שבמקום להתלהב מהמציאות האלוקית שאנו רואים מול עינינו - מתלהבים מהבלי התרבות המערבית. במקום לחיות בתרבות הישראלית המקורית שלנו, נכנעים לתרבויות זרות. גם אנחנו לפעמים מתנהגים כמו "גחלים עוממות", וצריך להפיח רוח בגחלים ולהבעיר אותם. אז נחזור לעצמנו, למציאות האלוקית שאנו חיים בה.
זהו האתגר שהפרשה מעמידה בפנינו - להכין את עצמנו ואת עם ישראל לגודל התקופה. זוהי הפוליטיקה האלוקית של הפרשה, וזו צריכה להיות הפוליטיקה האלוקית שאנו עסוקים בה.

על הפסוק: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה", אומר הרצי"ה (שיחות הרצי"ה שמות, עמ' 146):

לכן נאמר "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", בלשון הווה, ולא "יצאו" בלשון עבר, אף על פי שיצאו כבר - ויסעו בני ישראל מרעמסס סֻכֹּתה". כי היציאה נמשכת מאז ולכל הדורות ולעולם אנו יוצאים, יוצאים ויוצאים.

אנו צריכים להיות במצב תמידי של יציאה ממצרים. בכל יום לעלות מדרגה נוספת. לקבל על עצמנו ענין חדש - ללמוד עניינים חדשים בתורה, להקדיש זמן חדש ללימוד, לתקן ענין נוסף במידות - בכל יום להתקדם. כך לא נהיה בבחינת "העם", אלא בבחינת "בני ישראל", שיוצאים ממצרים בכל עת.

כשנהיה במציאות הזאת, נזכה להתקיימות החזון הנפלא של שירת הים. על הפסוק (שמות ט"ו, י"ד):

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

כתב הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ד עמ' תק"כ):

מהרה יתקיים בנו, "שמעו עמים ירגזון", מהרה יוסר המסוה מהעולם, וידעו כי עם ד' אנחנו, כי יד ד' עלינו לטובה. כי מרכז העולם ומרכז האנושיות אנחנו, כי אמת גלויה ובהירה היא כל התכונה של הנבואה, המספרת כל כך בשבח הנצחי של ישראל. יפלו כל מגדלי התוהו אשר הוקמו על יסוד המארה של עזיבת ד' את ישראל, ינפצו עלי סלע כל סלעי המגור של המאיימים עלינו לאמר, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה (=העם שה' החזיר פניו ממנו). ידעו כל באי עולם, כי אהבת עולם היא אהבתנו, ידע כל התבל הנאור עם כל חכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספיקותיו, עם כל שקועו החמרי, עם כל מסותיו הנסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית, המתהלכת על הארץ, בתבנית גוי ששמה ישראל. ידע כל העולם, כי אנחנו הננו שורק כלה זרע אמת, וכל יד עמל ותלאה תקצר מלהפריע את תחייתנו וגאולתנו. וידעו ויכירו כי צור ישראל מושיענו וגואלנו אביר יעקב.

אנו זוכים להתחיל לראות את התקיימות הדברים. לא מזמן הגיעו מנהיגי העולם כולו למדינת ישראל. העולם מתחיל להכיר במדינת ישראל, בעם ישראל ובתורה. אנו שומעים ממנהיגי האומות שאנו "אור לגויים".
כשהרב קוק אמר את הדברים, זה היה חזון רחוק. כיום זו מציאות שאנו חיים בתוכה. הנוצרים, שאמרו שה' עזב את עם ישראל והחזיר פניו ממנו - מודים היום שאנו אור לגויים.
הרב קוק ראה בעיני רוחו את התהליך שהעולם צועד לקראתו. הוא ראה בחזון את מה שאנו רואים בימים אלה במציאות.
"שמעו עמים ירגזון" - המציאות של עם ישראל יוצרת תסיסה בעולם, שמובילה להכיר את המציאות המיוחדת של עם ישראל, ואת השליחות של עם ישראל בעולם.

נזכה ש"העם" יהפוך להיות "בני ישראל". תחת "בשלח פרעה את העם", נזכה ל"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" - יוצאים, יוצאים ויוצאים.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.


-------------------------------------------------------------------------------------------