פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - כי תשא הרב יהושע ויצמן ט"ו אדר תש"פ

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - כי תשא - שמן המשחה


במרכזה של פרשת כי תשא עומד חטא העגל, ואנו עוסקים בו בדרך כלל.
הפעם נעסוק בענין אחר המופיע בפרשה - שמן המשחה. לאחר פרשות תרומה ותצוה שעסקו בכלי המשכן ובבגדי הכהונה, פרשת כי תשא עוסקת בכיור, בקטורת ובשמן המשחה, כהשלמה למלאכת המשכן.
כך נאמר (שמות ל', כ"ב-ל"ג):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

הביטוי "ואתה קח לך" הוא ביטוי מיוחד, שלא מופיע בפרשות אחרות. יש כאן הדגשה מרובה על כך שהפרשה נאמרת למשה והוא צריך לקחת את הסממנים ולהכין את השמן1.
התורה אומרת שבשמן המשחה מושחים את המשכן ואת הכלים, ואת הכהנים - אהרן ובניו. דבר זה היה נכון במשכן. לדורות, "עבודתן מחנכתן" - העבודה בכלים מקדשת אותם והופכת אותם לכלי שרת קדושים.

שמן המשחה היה יצירה מיוחדת, ונעשו בו ניסים רבים (הוריות י"א ע"ב):

רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר - כמה נסים נעשו בו מתחלה ועד סוף. תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוגין, ראה כמה יורה בולעת, וכמה עקרים בולעים, וכמה האור שורף - ובו נמשח משכן וכליו, ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה... ואותו שמן קיים לעתיד לבוא.

הרמב"ם רומז לכך בדבריו בהלכות (הל' כלי המקדש פ"א ה"ה):

ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה.

וכן כתב בפירוש המשנה (כריתות פ"א מ"א):

ודע שלא נעשה ממנו כלל ולא ייעשה זולת מה שעשה משה, לאמרו יתעלה: "יהיה זה לי", כך בא בקבלה.


ישנם דברים נוספים שמושחים אותם בשמן המשחה. א. בשמן המשחה מושחים מלכים, ומכאן מקור הביטוי "מלך המשיח" - מלך שישוב ויימשח בשמן המשחה. ב. בשמן המשחה מושחים את הכהן "משוח מלחמה", כפי שמעיד שמו. תפקידו הוא לומר ללוחמים את דברי החיזוק לפני צאתם למלחמה. כך כותב הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"א ה"ז):

אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד.

בספר המצוות כותב הרמב"ם כך (עשה ל"ה):

המצוה הל"ה היא שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת, מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה, כמו שאמר: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". וכן ימשחו בו קצת המלכים, כמו שהתבאר בדין מצוה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו. ולא ימשחו בו הכלים לדורות, כי בבאור אמרו בסיפרי שבמשיחתן שלאלו כלומר כלי המשכן, הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. אמר יתעלה ויתברך שמו: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם". וכבר התבארו משפטי מצוה זו בראשון מכרתות.

בספר המצוות לא מזכיר הרמב"ם כלל את משיחת הכהן משוח המלחמה בשמן המשחה. יש להבין מדוע, והרי בהלכות כותב הרמב"ם שמשוח מלחמה נמשח אף הוא בשמן המשחה.

אמרו חכמים, על בנין בית המקדש (מעילה י"ד ע"א):

אמר שמואל: בונין בחול ואחר כך מקדישין.

בזמן שבנו את בית המקדש, נכנסים הפועלים לכל המקומות כדי לבנות. הפועלים אינם כהנים, ואף כוונותיהם לא תמיד בקדושה ובטהרה. הבנין נעשה בדרך של חולין. אחר שנבנה הבנין - מקדשים אותו.
בשמן המשחה, התהליך הוא הפוך. את שמן המשחה עושים בקודש. זהו שמן אלוקי, שעל כן נעשו בו ניסים רבים. נאמר עליו: "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי". ואמר ה' על דוד (תהלים פ"ט, כ"א): "בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". הקב"ה מייחס את השמן אליו. השמן נעשה בקדושה, ולאחר שנעשה - ניתן להוציא אותו אל החוץ, למשוח בו מלכים, כהן משוח מלחמה וכדומה.

נראה, שמשום כך לא מביא הרמב"ם את משיחת הכהן משוח המלחמה בספר המצוות. הגדרת המצוה של שמן המשחה לא כוללת את הכהן משוח המלחמה. אין עושים שמן המשחה לצורך מלחמה. את השמן עושים בשביל למשוח בו את כלי המשכן ואת הכהנים הגדולים. אחר שכבר יש שמן, ניתן להשתמש בו גם לצורך המלחמה. אך המלחמה לא יכולה להיות המטרה של עשיית השמן. זהו שמן שנוצר בקדושה לדברים שבקדושה, ולא למלחמה.

עקרון זה מופיע בענין נוסף - מצות החצוצרות. נאמר בתורה (במדבר י', א'-י'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף... וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

החצוצרות משמשות לתקיעה בזמן מלחמה, ולתקיעה על הקרבנות. אף שאלו שני שימושים שונים לחלוטין, מונה הרמב"ם מצוה אחת של החצוצרות2. נראה, שאף כאן העקרון דומה - אין עושים חצוצרות לצורך יציאה למלחמה. החצוצרות נעשו כדי לתקוע בחגים ובמועדים על הקרבנות. אחר שיש חצוצרות - תוקעים בהן גם בעת יציאה למלחמה.

אמרנו לעיל, שיש בחינה שבה בונים בחול ואחר כך מקדישים, כמו בבניית המקדש, ויש בחינה של יצירה בקודש ואחר כך יציאה אל החול, כמו בשמן המשחה.
משמעות הדברים עולה מדברי הרב קוק זצ"ל, בביאורו לתפילה. אנו אומרים בתפילת שחרית (בנוסח אשכנז):

אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר ואומרים פעמים בכל יום: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

"משכימים ומעריבים" - הקדים את הבוקר לערב. ומיד אחר כך הערב קודם: "ערב ובוקר". מבאר הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א עמ' ק"ט):

האושר המיוחד שלנו הוא, שמתוך היסוד המקודש, הנאדר בחיים ובהויה העליונה, הנובע מתוך אור אלהי אמת השופע עלינו, ומקדושת אור תורתו, מאירים הם על ידי זה גם כל חזיונותינו בעולם וכל ערכי החיים, הרוחניים והחמריים, בטבע בשכל וברגש, והננו מאחדים את אור הקודש העליון, לחבר את קדושת התפיסה האלהית, מצד הכרת המציאות ופלאי הבריאה, אל מקום ההופעה של דבר ד' והתגלותה של תורה. אשרינו שהננו משכימים ומעריבים. מצד הקודש שלמעלה מכל טבע ומכל חק קבוע והגיון, המדוד והשקול על פי התכונות שהשכל האנושי יוכל לתפוס אותו, היום הוא קודם להלילה. כך היא מדת הקדש, "בקדשים הלילה הולך אחר היום". מתוך השאיבה האלהית שבכח התורה שנתנה ביום, "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר", היום קודם הוא ללילה. והננו משכימים בתחילה ואחר כך מעריבים. אמנם כאשר הענין בא לידי הבעה, מתמזג הוא כבר עם כל החושים והרגשות, התפיסות השכליות ושאיפות הנפש, הנעזרות מתוך הקליטה הכללית של המציאות, שהיא מתקרבת להבטה הבאה מתוך מעשה בראשית, דכתיב בהם "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", מעיקרא חשוכא והדר נהורא, והיום הולך אחר הלילה. ואנו אומרים ערב ובקר, פעמים בכל יום, לכלול את שני המקורות הללו, בחוברת מלאה עז חיים וגדולת ישע עולמים, קדושת הכרת קבלת מלכות שמים, הבוקעת וחודרת במעמקי הנשמה שלנו, המחדשת את זיוה עלינו בהוד והדר בנעם ושמחה, בכל יום פעמים, בכל עונת היום ובכל עונת הלילה.

בקרבנות - הלילה הולך אחר היום, שכך נאמר (במדבר כ"ח, ד'):

אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

בבריאה - היום הולך אחר הלילה (בראשית א', ה'):

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

בקודש ההתחלה היא ביום, ומן היום מגיעים אל הלילה. בטבע - מתחיל מהלילה, מן החוץ, ואת הלילה קושרים אל הקודש.
זהו ההבדל בין קודש לחול. הכלים, המקדש והמשכן הם דברים שנבנים בחול, ואחר שנבנו בחול - חלה עליהם הקדושה ומרוממת אותם. אך שמן המשחה נעשה בקודש, וזה עניינו. אחר שנעשה בקודש - ניתן להשתמש בו גם לענייני חול כמו לצורך יציאה למלחמה.

הביטוי "בונים בחול ואחר כך מקדשים" מוזכר על ידי הרב קוק זצ"ל ביחס לציונות. התנועה הציונית באה לבנין הארץ מתוך גישה חילונית. אנשי החול הם שבנו את הארץ, ובלעדיהם לא היתה הארץ נבנית. אך לאחר שנבנים הדברים בחול - יש לקדש אותם. אין אנו מסתפקים בבנין החול. אנו מצפים לקדושה שתופיע - לכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה, ולמלך המשיח.
נראה שהתפקיד שלנו, מי שזכו להסתופף בצל הקודש, הוא לקדש את החולין של המדינה.
הרב קוק בדברים שהבאנו לעיל, קושר זאת אל התורה. התורה היא הבניה של הדברים בקודש, ומכוחה ניתן לצאת החוצה אל עולם החול ולקדש אותו. תפקיד בני התורה הוא להביא את הקודש אל החולין של המדינה, אל הצבא ואל מערכות אחרות, ולקדש אותן.
כך כתב בספר הכוזרי בענין שמן המשחה (מאמר שני, כ"ז ואילך):

אמר הכוזרי: הפלאת להמשיל משלך החבר, אולם על הראש וחושיו עדיין לא שמעתי משל בדבריך, ואף לא על שמן המשחה.
אמר החבר: אכן שורש החכמה, הלא הוא עשרת הדברות, מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב... פה המקור לשתי החכמות, חכמת התורה שנושאיה הם הכהנים, וחכמת האלוהות שנושאיה הם הנביאים. אלה ואלה היו יועצים נבונים לאומה ומוכיחיה וכותבי זכרונותיה. הם הם ראש האומה.

שמן המשחה, עליו נאמר "בשמים ראש", נמשל לראש האומה - לתורה.

אנו חשים שאנו חיים בימים גדולים, ימים של גאולה. המלך המשיח עדיין לא הגיע, אבל אנו כבר בתקופת המלך המשיח. הרמב"ם מזכיר את קיבוץ גלויות כעדותה של התורה על המלך המשיח (רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א):

וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'".

יש לנו תפקיד גדול, להכין את העולם אל הקדושה של המלך המשיח. אין לנו היום בית מקדש ולא כהן גדול. אנו מצפים ומייחלים לבנין בית המקדש, כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם.
עם זאת, אנו צריכים לנסות ולראות מהי הברכה שיש גם בזמנים שבהם עדיין לא נבנה המקדש. נראה, שהברכה היא בכך שכאשר אין כהן גדול ואין מלך - כל אחד ואחד מישראל הוא בחינת כהן גדול ובחינת מלך. כל אחד ואחד יכול לפעול את הקדושה בעולם, במקום הכהן הגדול.
כשאין שמן המשחה בפועל, אנו יכולים לקיים את המצוה הזו בדיבור ובמחשבה. לעסוק בקידוש המציאות, בהופעת הקודש על החולין שבמדינת ישראל.
אחר התקופה של "בונים בחול", הגיע הזמן של "ואחר כך מקדישים", ובע"ה נזכה להיות חלק מהתהליך הזה, לאורך ימים ושנים טובות.

הרחבה:
הביאור שהובא לעיל, מדוע השמיט הרמב"ם מהגדרת המצוה בספר המצוות את כהן משוח מלחמה, יש בו כדי ליישב כמה קושיות שהקשו המפרשים על דברי הרמב"ם.
בספר משנת יעקב (הלכות כלי המקדש פ"א הי"א) הקשה, מדוע הביא הרמב"ם את הדין שאין מושחים מלכים אלא על גבי המעיין בהלכות כלי המקדש. הרי זה דין מיוחד למלך, ועל כן מקומו רק בהלכות מלכים?!
עוד הקשו (הרבי מלובביץ', התועדות וירא ה'תשמ"ג, אות כ"ו), שבהלכות כלי המקדש הביא הרמב"ם את דיני משיחת מלך בהרחבה יותר מאשר בהלכות מלכים3.
ונראה, שהתשובה היא כפי שאמרנו, ששמן המשחה נועד להיות בקודש. יציאתו לחוץ נעשית רק בתנאים מיוחדים ובזהירות רבה. כאשר מוציאים את השמן כדי למשוח מלך - עושים זאת על המעיין, במקום טהור. השימוש בשמן המשחה הוא חלק מהגדרת המצוה, שכן זהו שמן קדוש והשימוש שלו נועד רק לקודש.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.






1 עי' בספר "ערוך השולחן", שכתב (ערוך השולחן העתיד, הלכות כלי המקדש, סימן ט"ז, ד'): "ויראה לענ"ד הטעם שנעשה בשמן המשחה נסים הרבה מכל הדברים שנעשו במקדש, שמפני ששמן המשחה חמירא קדושתה שהיא מקדשת אחרים ובלעדה לא תחול הקדושה על המשכן ועל כל כליו לפיכך לא היתה ראויה שתהא עשייתה על ידי אדם יהיה מי שיהיה זולתי משה רבינו, ולכן בהכרח להעשות בו נסים כדי שיתקיים לעולם מפני שאין ראוי איש אחר לעשותו. ולדעתי לכן כתיב בשמן המשחה: "ואתה קח לך בשמים ראש וגו'", ובקטרת כתיב: "קח לך סמים וגו'", ולא כתיב "ואתה קח לך", דהכי פירושו: ואתה קח לך ולא אחר דאין אחר ראוי לזה, מה שאין כן בשמן של מנורה כתיב: "ואתה תצוה וגו' ויקחו אליך שמן זית זך", כלומר בשם הציווי רק עליך אבל העשייה על ידי אחר, מה שאין כן בשמן המשחה רק אתה קח לך ועשה ולא אחר כי אין ראוי לזה זולתיך".
2 עי' בספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"ב, עמ' 170.
3 ועי' בדברינו במצוה ברה ח"ב, במצות שמן המשחה.



-------------------------------------------------------------------------------------------