לחיות עם פרשת השבוע – האור של חומש ויקרא
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
אנו מתחילים השבת לקרוא את ספר ויקרא. לאור דברי חז"ל, ננסה להתבונן על עניינו של הספר.
כך נאמר במדרש (בראשית רבה פרשה ג', ה'):
אמר ר' סימון: ה' פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה. "ויאמר אלהים יהי אור", כנגד ספר 'בראשית', שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "ויהי אור", כנגד ספר 'ואלה שמות', שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וירא אלהים את האור כי טוב", כנגד ספר 'ויקרא', שהוא מלא הלכות רבות. "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", כנגד ספר 'במדבר', שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "ויקרא אלהים לאור יום", כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות.
המדרש דורש את פסוקי היום הראשון של בריאת העולם (בראשית א', ג'-ה'):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.
חמש פעמים נאמר בפסוקים אלה "אור", וחז"ל דורשים זאת כנגד חמשה חומשי תורה1. על ספר ויקרא נאמר: "וירא אלהים את האור כי טוב".
על מנת לבאר את הענין, נעמוד על דרשה נוספת שדרשו חכמים על פסוקים אלה (בראשית רבה פרשה ב', ה'):
רבי אבהו אמר: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב: "כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'", "והארץ היתה תהו ובהו", אלו מעשיהן של רשעים, "ויאמר אלהים יהי אור", אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב: "וירא אלהים את האור כי טוב", הוי במעשיהן של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.
דברי המדרש תמוהים – המדרש קורא למעשים הללו "מעשיהם של רשעים", והוא אומר על כך "איני יודע באיזה מהם חפץ". וכי ניתן לחשוב שהקב"ה חפץ במעשיהם של רשעים?
ועוד, כיצד הפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב" עונה על כך2?
הרב מרגליות מביא, בפירושו לספר הבהיר, יסוד חשוב ("אור בהיר" על ספר הבהיר, עמ' א', בשם ספר "כתם פז"):
דע כי יסוד מוסד הוא ביד בעלי הקבלה הפנימית כי ענין החושך והאור הרמוזות בתורה האמיתית אינה כמו שאנו מרגישים בהם בחוש ראותינו, אבל הדבר בהפך. כי האור המוחש אצלנו בעולם ההגבלה הוא חושך, והחושך המוחש אצלנו הוא אור. וביאור זה כי כבר ידעת כי האור העצום שנגלה ביום הראשון, מי משפלים בלעדי השי"ת יוכל לסבלו, כי זהו סוד מאמרם שלא היה העולם כדאי להשתמש בו, כי איך ישתמשו בעלי החושך בהפוכו וכו'.
והנה זה האור העצום השאיר אחריו ברכה חוט ממנו להאיר על הארץ, וזה הנשאר נקרא חושך בערכו, ובבחינת הנבראים הסובלים אותו נקרא אור, כי האור הראשון נקרא חושך בעיני הנבראים כי לא יסבלוהו, אמנם הנמשך ממנו, הוא חושך בערכו, נקרא אור כי מתוכו ירגישו אור, והוא דמיון המסך המושם לפני אור השמש כדי להביט בעין השמש, כי המביט בעין השמש, ישוב בעיניו חושך.
אור גדול מתבטא בעולם כחושך. כשמאירים לאדם עם פנס חזק לתוך העין – הוא רואה חושך, למרות שבעצם מאירים לו באור גדול. כשיש תקופה גדולה שמגיעה לעולם, פעמים שהאור הגדול של התקופה מתבטא ומתגלה בעולם כחושך. מעשיהם של רשעים באים לפעמים מאור גדול. הם מסתנוורים מהאור הגדול ולא יודעים איך להוריד את האור לחיים יומיומיים. כל מעשה נראה להם קטן ביחס לאור הגדול. לכם הם משליכים מאחרי גוום את קיום התורה והמצוות, שנראים בעיניהם קטנים, ומחפשים את תיקון העולם, את "הדברים הגדולים".
נמחיש את הדבר בדוגמא, שכמוה היו, מן הסתם, לפני כמאה שנים.
ברוסיה של לפני כמאה שנה, יושבים שני בחורים בבית המדרש של עיירה קטנה, ולומדים גמרא בהתלהבות. הם לומדים במסכת קידושין – מה הדין כשאדם אומר לאשה (קידושין ז' ע"א-ב'): "חצייך מקודשת לי", "התקדשי לי לחציי", "בתך ופרתך בפרוטה" וכדומה. אחד הלומדים חש מחנק מריבוי המקרים הנראים רחוקים מן המציאות ומן השכל הישר3. שואף הוא לעסוק בדברים גדולים הבונים עולם. אומר הוא לחברו: אני חייב לצאת רגע, לשאוף אוויר, כדי להירגע מכל המקרים המוזרים האלה שבגמרא.
הוא יוצא החוצה, ואזנו קולטת נאום חוצב להבות: אנו נתקן את העולם! לא יהיו עוד עשירים ועניים! נבטל את פערי המעמדות! מתברר שמתקיימת שם אסיפה של התנועה הקומוניסטית, שעל סדר יומה מהפכה כלכלית-חברתית בעולם כולו. הבחור מתלהב. מגיע זמן תפילת מנחה, הוא חוזר לחברותא שלו, ומספר לו מה ששמע – הקומוניסטים הולכים לתקן את העולם.
החברותא מזדעזע. הרבי אמר שאסור להקשיב להם. אסור להוציא את האף מבית המדרש. אם רק תצא – מי יודע לאן תגיע…
חברו לא מוכן להמשיך כך. הוא מרגיש כי התורה עוסקת בזוטות, והעולם בחוץ עוסק בדברים גדולים. הוא עוזב את בית המדרש ומצטרף לקומוניסטים.
לימים, האחד נהיה שר בממשלת ישראל מטעם מפלגת הפועלים, והשני היה רב בק"ק יהופיץ…
מי גדול ממי? הרשע או הצדיק?
רבים מהססים רגע לפני שהם עונים תשובה…
לכאורה, אין מקום להתלבטות. האחד רשע והשני צדיק. אלא שאנו מבינים שהרשע הגיע לרשעותו דווקא בגלל רצונו בדברים גדולים. אי אפשר להתעלם מגדולת הנפש, ולראות רק את המעשים הרעים.
זוהי ההתלבטות של המדרש. מי עדיף, האנשים הקטנים, שהמשיכו בדרך התורה והמצוות בלי לשאול ובלי לחפש דברים גדולים, או האנשים הגדולים, שרצו לתקן את העולם ורצונם הביא אותם לעזיבת התורה (והיום אנו יודעים שבמקום תיקון עולם הם גרמו לחורבן ולרשע נורא, דווקא בגלל שהיה זה מנותק מתורה ומצוות).
על כך אומר המדרש – "וירא אלהים את האור כי טוב" – אלו מעשיהם של צדיקים. האור בעוצמה שיכולה להיכנס לעיניים שלנו – זהו האור הטוב. הקב"ה חפץ באור הקטן, האור שאנו יכולים לראות אותו ולחיות עמו, ולא באור הגדול שעבורנו הוא חושך.
ספר בראשית – "ויהי אור" – אור גדול שמגיע לעולם. בריאת העולם, "מעשה בראשית ומעשה מרכבה". זהו אור גדול מאוד, שהעולם לא עומד בו. גם הופעתו של אברהם אבינו היא הופעה של אור גדול של חסד בעולם.
ספר שמות – "ויהי אור" – מתן תורה "מפי הגבורה". הלוחות הראשונים היו אור גדול, שהעולם לא עמד בו והם נשברו. זהו אור ענק שהעולם איננו יכול להכיל אותו.
אחרי שני הספרים הללו מגיע ספר ויקרא – "את האור כי טוב". בספר ויקרא יש "הלכות רבות". הוא מכניס את כל האורות הגדולים למסגרת חיים יומיומית של מצוות והלכות. כל האורות הגדולים נכנסים אל החיים, אל כלים שאנו מסוגלים לחיות עמהם ולעשות מעשים הבונים את החיים.
הרצי"ה זצ"ל מגדיר, שספר שמות עניינו "תורה", וספר ויקרא – "עבודה".
אפשר להוסיף על דבריו, שספר בראשית עניינו "גמילות חסדים", ושלושת החומשים עניינם שלושת העמודים שהעולם עומד עליהם.
מוסיף הרצי"ה, שתורה באה מלמעלה למטה – "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות י"ט, כ'), ועבודה – מלמטה למעלה. אנו מגיבים לתורה הגדולה שבאה אלינו מלמעלה, על ידי עבודתנו שבאה מלמטה.
העבודה שבאה מלמטה באה כשהיא מתאימה לאנשים, ליכולתם לעבוד את העבודה ולבנות מסגרת של חיים, של חוקים ומשפטים. את האורות הגדולים יש להכניס לכלים שמאפשרים לקלוט אותם.
זוהי בחי' של "אורות דתוהו בכלים דתיקון". תיקון בא על ידי מיעוט אור. כשהאור מתמעט – ניתן להנות ממנו, לקבל אותו ולחיות עמו. זוהי העבודה של ספר ויקרא, הבאה מלמטה.
בימים אלה אפשר לראות שכשיש תוהו וחוסר סדר – חורבן בא לעולם. לפעמים צריך להכניס את המציאות למסגרת ול"סגר", כדי להרבות חיים. אנו ממעטים את האור – ובכך מרבים חיים. מדינות שלא קלטו זאת, והשאירו את התוהו – הביאו על עצמן מכה קשה.
זכינו שאנו חיים במדינה שיש בה חוקים ומשפטים, וששומרת על אזרחיה על ידי חוקים המתאימים למציאות החדשה.
הזכרנו את דבריו של פירוש "בן ביתי" על הפסוק (תהלים קי"ט, ח'):
אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד.
"את חוקיך אשמור" – סופי התיבות "כתר". כידוע "קורונה" פירושו כתר. כאשר שומרים את החוקים שמולידה הקורונה, מתקיים בע"ה "אל תעזבני עד מאוד", והקב"ה ישמור עלינו בבריאות.
ענין נוסף שקשור לחשיבות המסגרת והתיקון – כאשר נמצאים ב"סגר", כל היום בבית בלי מסגרת של לימודים ועבודה, ניתן להגיע ל"תוהו". חיים ללא סדר יום, מתוך קימה מאוחרת, מתוך פריצת המסגרת של מה שרואים ומה שעושים – אלו חיים של תוהו.
חשוב שגם מי שנסגר בביתו – ישמור על מסגרת של חיים. התורה מסייעת לנו להכניס את החיים למסגרת – יש זמן תפילה וזמן קריאת שמע. כשאנו מחוייבים למסגרת ההלכתית – אנו שומרים על מסגרת חיים מתוקנת, ולא חיים בתוהו. חשוב לראות איך מכניסים את האור אל החיים בצורה מתוקנת.
אנו חיים בתקופה גדולה. יש כאלו שמתבלבלים, והאור של התקופה מביא אותם לחושך – "אלו מעשיהם של רשעים". התקופה הגדולה מביאה לפריצת מסגרות. אנשים מרגישים שכל מסגרת לא מתאימה להם, לא מסגרת משפחתית ולא כל מסגרת אחרת. אנו צריכים לראות איך אנו חיים בצורת חיים של תיקון. איך הגדול של התקופה נכנס לתוך מסגרות החיים ומאיר אותן, ולא מביא לפריצת המסגרות.
הזכרנו ב"שיחת פתיחה" של יום שלישי, את הפסוק (ויקרא ב', י"א):
כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹֽא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
מצד שני נאמר (ב', י"ג):
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.
מסבירים המפרשים, ששאור ודבש הם שני צדדים קיצוניים. השאור חמוץ מאוד והוא מחמיץ את העיסה, והדבש מתוק מאוד. האחד דין קשה והשני חסד מרובה. עם שניהם לא ניתן לחיות.
המזבח בא לעשות שלום בעולם, לאזן בין הניגודים, והביטוי לכך הוא במלח. במלח צריך להשתמש בצורה מאוזנת. יותר מידי או פחות מידי זה לא טוב. ועוד, מקורו של המלח הוא במים, שעניינם חסד, אך פעולתו היא שהוא שורף ומונע חיים. המלח מכיל הפכים ומאזן ביניהם, וכך יוצר שלום ומאפשר חיים.
הבעש"ט היה אומר, שאם אדם רואה פגם בעולם או בחברו – אות הוא לו, שהוא לוקה בפגם זה. הרי אדם שלם לא רואה פגמים, ואם ראית פגם – סימן הוא שיש בך משהו מן הפגם הזה.
אנו רואים חורבן עולם כתוצאה מוירוס הקורונה. הוירוס נסתר, לא ניתן לראות אותו ולא לשמוע אותו, ובכל זאת הוא מניע את העולם.
זהו אופיה של פנימיות התורה – דברים נסתרים, שמניעים את המציאות. אם אנו רואים את הפגם הזה בעולם, אות הוא לנו שפגם זה קיים בקרבנו. כנראה, איננו מודעים מספיק לצורך הגדול לברר את מהותם של סתרי התורה. העולם כולו מחפש את כוחו ותכונותיו של הוירוס הנסתר. גם אנו צריכים לתור ולחפש את הכח והתכונות של הנסתר, של פנימיות התורה. הרב קוק זצ"ל כותב, על פי דברי הזוה"ק, שבעיסוק בנשמת התורה תלויה הגאולה והישועה (אגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תפ"ג).
אנו צריכים לשאוף לחפש את הפנימיות, ובע"ה נזכה לצאת מאפלה לאור גדול בבריאות, בשמחה ובנחת. בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל. נזכה בע"ה לגאולה שלמה בקרוב, מתוך בריאות ושמחה לכולם.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 ועי' בדברינו לדרשה זו בספר "רבה אמונתך" על בראשית רבה.
2 עי' עוד בדברינו לדרשה זו ב"רבה אמונתך" לבראשית רבה.
3 מובן, שסוגיות אלו הן לבוש לדברים גדולים ועמוקים. בראשי פרקים יש לבאר, שההבדל בין "התקדשי לי לחציי" ובין "חצייך מקודשת לי" נובע מן ההבדל המהותי בין האיש והאשה. על יצירת האיש מובא בכתוב (בראשית ב', ז'): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". האדם הוא תוצר של חיבור בין שני קטבים מנוגדים. עפר מן האדמה מכאן, ונשמת חיים אלוקית מכאן. יצירת האשה, לעומת זאת, היא מן השילוב (שם, כ"א-כ"ב): "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם". האשה היא תוצר של חומר ממוזג. דברים אלו מתאימים גם להבנה פנימית. האיש הוא בחינת ז"א – ו' קצוות. הוא מורכב מששה כוחות שונים, שכל אחד הוא שלם, ספירה בפני עצמה. האשה, בחי' נוקבא, היא מידה אחת, נקודה אחת בלתי מתחלקת. אמנם היא כוללת בתוכה הכל אך אין הכוחות שבה ניתנים לחלוקה. ביחס לאיש קיים המושג "חצי", וביחס לאשה לא ניתן לומר "חצי". "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט', ט').