כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר תורת ארץ ישראל


בבלי וירושלמי


באגרות ראי"ה אגרת ק"ג מאריך הרב קוק זצ"ל לבאר את ההבדל בין התלמוד הבבלי ובין התלמוד הירושלמי, את מקורו ואת משמעותו.

כן הוא בענין חכמת ההגדה עם חכמת ההלכה, שיסוד הראשונה חכמת הלב והרעיון, שכל ההלכות המרובות התלויות בדעה ובמחשבה נובעות ממנה, והשניה היא חכמת המעשים. ששניהם נובעים משני השרשים שמסתעפים מתורה הקדושה, הם החכמה והנבואה, שלא נתבארו עדיין יפה גדריהם ביחש לנתוח ההלכות וענין תורה שבעל פה. כי הך כללא ד"לא בשמים היא" יש בו כמה הררים גדולים, אף על פי ששיטת הרמב"ם היא ביסודי התורה דאין שייכות לנבואה לענין הלכה, מכל מקום הלא שיטת התוס' היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה גם כן יוצאים, והיתה הנבואה מעולם פועלת גם כן על הליכות תורה שבעל פה, והכי משמע פשטות המשנה דאבות: "וזקנים נביאים", שהי' ערך לענין הנבואה בענין תורה שבעל פה, דדוחק הוא לומר שרק במקרה היתה המסורת על ידי נביאים ובאמת לא פעלה כלום בזה. וכן משמע לע"ד בהא דזבחים "ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה", והלא היו שם ג"כ כמה חכמים, אלא שהיו ענינים כאלה שצריך דוקא כח נבואה. ואפי' אם נאמר שאין גומרים ההלכה על פי נבואה, מכל מקום פועלת היא על סדור הלמודים.
על כן בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צריך כל כך אריכות בירורים, והיינו "אוירא דארץ ישראל מחכים", ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו, וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בארץ ישראל הרבה יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה, כדאמרינן במועד קטן "ראוי הי' רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו". והנה אותם המושפעים מהשרשים של חכמת הנבואה - הקיצור הוא מעלה אצלם, והנתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט, וזה הי' יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים ליהנות מאורה של מעלה הי' די דקדוקים קצרים לבירור ההלכה, אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כל כך, לא הי' מספיק הקיצור והי' צריך אריכות דברים. ונראה לע"ד, דיסוד הדבר תלוי בחילוק שבין בבלי וירושלמי בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין, בפירוש "דבר" האמור בפרשה, דהבבלי מפרש "זו הלכה" וירושלמי מפרש "זו אגדה". דבהקדמה לחוה"ל כתב, דעניני הדעות (שבאמת הן הן עניני האגדה העיקריים) לא נזכרו במקרא "דכי יפלא", וזה ראי' דאין זה שייך לחכמי הסמך והמסורת כי אם אפשר לברר על פי השכל, וכמה מהגאונים אמרו על פי זה שאין האגדות כל כך מיוסדות להלכתא; אבל היו מהם, כפי הנראה מתשובת רב האי גאון בעניני החכמות, שהיו מחזיקים לעיקר גם כן עניני ההגדות. והחילוק הוא פשוט, דסדר-לימוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה, ההלכות עם האגדות מתאחדות על ידו, ויש עניני קבלה ומסורת בדעות כמו במעשים, וזאת היא דעת הירושלמי שלא כד' חוה"ל, אבל בסדר לימוד שבחו"ל, שאינה ראויה לנבואה וממילא אין ענפי רוח הקודש מתלכדים עם ההלכה ונתוחיה, הדעות הנן רק מה שאפשר להוציא מתוך השכל ההגיוני, ואין לעניני האגדות שייכות להלכה ולא שייך עליהם לא-תסור, וזה החילוק טבע את חותם ההבדל בין בבלי לירושלמי...
ובאותו הדרך, המתעלה מעל נתוחי הסברות הפשוטות עד שפונה אל נטיית ההערות העליונות, ישנו גם כן מין עומק שכלי, שמכל מקום אין דרך לפרשו בחתימת תלמוד, והוא מסור לתלמידי חכמים המשכילים בשכל טוב, והירושלמי סומך יותר על רמזים כאלה משום יתרון החכמה דאוירא דארץ ישראל... וכבר כתב רמ"ע מפאנו, דכל מקום שיש "שתיק רב" הי' בזה ענין נסתר, ויש בזה כמה פנים זה לפנים מזה, וכל שהשכל הוא יותר כללי הוא משוטט יותר מענינים דקים ודי לו פלפול מועט, והכלליות של השכל עצמו נמשכת משפע של רוח הקודש, עד אשר אפילו בדרך רחוק הרבה יש בו איזה רושם, וזה הרושם הוא עיקר ההבדל שבין בבלי לירושלמי. ומשום הכי לדידן הבבלי עיקר, דדרך הלמוד הפשוט מוסבר בו בהרחבה, ומכל מקום לכל עת שיחדש השי"ת לב חדש על עמו ויוחזר כח קדושת ארץ הקודש בגלוי, יגלה האור של הירושלמי מצד סגנונו הקצר והעמוק, שמסתייע ממהלך שכל עליון, וההגדה המקובלת מחוברת בו עם ההלכה בדרך פעולה נסתרת.
וישנן סברות מופשטות למכביר רמוזות בבבלי, שהן מסגנון הירושלמי... ויש לרמוז דוגמא על קירוב הרעיון לנסתר ונשגב, שבירושלמי יותר מכפי הסגנון הרגיל של בבלי, שסתמו הדברים יותר בזה מפני כח התלמידים שאינו יפה כל כך בחוץ לארץ, מהא דיומא בעובדא דשמעון הצדיק, שעובר על זה הבבלי בשתיקה והירושלמי מתנשא לחביון עז הסוד, ופריך על זה: "והא כתיב וכל אדם כו' אני אומר הקב"ה הי'". וכן יש להביא ראי' על רמז הנטי' אפי' מדיוק הלשון, מהא דרבי יוחנן בן בג בג דשלח אצל ריב"ב, בקידושין איתא "שאתה בקי בחדרי תורה", ובירושלמי דכתובות פ' אע"פ ה"ד הלשון, "בסתרי תורה, אפילו לדרוש בקל וחומר", והיינו כפי הנטי' הירושלמית שפועלת על הסגנון.

הירושלמי מקצר בלשונו, משום שהוא מושפע מרוח הנבואה, הגורמת לכך שאין צורך באריכות דברים כדי לברר את ההלכה, וניתן ברמזים קצרים להגיע אל מסקנת הדין.
ועוד. גם עצם הסברות בתלמוד הירושלמי קרובות יותר לרוח הנבואה, ונוגעות בשורשים הרוחניים של הסוגיא בצורה מפורשת יותר מאשר בבבלי.
הדברים מתבארים בדבריו של הרב ריינס, המבאר את עניינה של תורת ארץ ישראל לאור סגנונו המיוחד של הירושלמי:

ובבראשית רבה (פרשה ט"ז) "אמר רבי אבהו טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו, אדם פורט זהב אחד והוא מוציא ממנו כמה יציאות" והמליצה התוכית מזה המאמר הוא, כי כמו שהזהב כולל כמה מטבעות קטנות, ומרויח על ידי זה, אשר תחת לטלטל ולשמור כמה מטבעות יוצא עתה בטלטול ושמירת זהוב אחד כל הפרוטות הן בכלל הזהב, כן הוא בעין למוד התורה, אם ישמור זכרון הכללים יהיו הפרטים שמורים מאליהם וזהו מה שדרשו שם "וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל" דהם עשו כללים כללים כידוע דרכי הירושלמי בזה.

הירושלמי עושה כללים כללים, ולכן הוא מקצר בדיבורו. כל משפט וביטוי בירושלמי כולל בתוכו פרטים רבים, שמתפרטים בבבלי1.

משמעות הדברים תתבאר לאור דבריו של הרב קוק זצ"ל באגרתו:

הנני מוסיף לזרז למזורז כמוך שי' לשקוד על התורה, ולחזור יפה על לימודך, כי זהו עיקר פרי הלימוד, ולשים לב למוסר ויראת ד' כפי מסת הפנאי, כי זהו עיקר הכל. ואם כי הזמן האפשרי ליחד ללימודים כאלה הוא חלק קטן, אבל הוא נושא פרי ברכה אל כל יתר הפעולות והלימודים, כמו שהמוח הוא קטן בשיעורו והוא מטביע צורת האדם באדם.

העניינים הרוחניים תופסים מקום קטן, לעומת הצדדים המעשיים והגלויים של התורה, התופסים מקום גדול ורחב. על כן הירושלמי, המושפע מרוח הנבואה, מקצר בסגנונו, והבבלי מאריך ומפרט2.

כאשר יש הבדלים בסוגיא בין הבבלי והירושלמי, יש לעמוד על אופי הסברות, ולברר את עומק דברי התלמודים לאור הסגנון ואופי הסברות המיוחד לכל תלמוד.






1 ועי' בחוברת "זהב הארץ" (עמ' 37), בביאור דברים המופיעים ב"הד הרים" (עמ' ל"ו), בשם הרב מבריסק: "ההבדל בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי הוא שתלמוד בבלי הוא כלל הצריך לפרט ותלמוד ירושלמי הוא פרט הצריך לכלל. המובן מאלו הדברים הקצרים המכילים הרבה הרבה, הם מחידושו של הרב".
2 עוד על יחסו של הרב קוק לתלמוד הירושלמי ראה במאמרו של הרב נריה גוטל "תורת ארץ ישראל - התלמוד הירושלמי במשנת הרב קוק", בתוך ספר "ישועות עוזו - ספר זכרון לרב עוזי קלכהיים זצ"ל", עמ' 390.





-------------------------------------------------------------------------------------------