כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר תורת ארץ ישראל


שמין לשואל - בבא קמא י"א ע"א


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "שתיק רב".


תמצית השיעור
שמואל סובר ששמין לשואל, והוא אומר שרב מודה לו. אולם, כשבא מקרה לפני רב הוא פסק שאין שמין לשואל, וכשנשאל האם אכן זהו הדין - שתק.
רב מודה לשמואל, ששורת הדין היא ששמין לשואל, אלא שעל פי עניינו פסק רב לפנים משורת הדין, שאין שמין לשואל. על פי רב ישנו הבדל בין הבנת הדין, התיאורטי, ובין צורת הפסיקה בפועל, שפעמים מופיעה בדרך של "לפנים משורת הדין".

פתיחה
הגמרא אומרת (בבא קמא י"א ע"א):

אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין, ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי. איבעיא להו הכי קאמר אף לשואל שמין ואבא מודה לי, או דלמא הכי קאמר ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי, תא שמע דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, תברה, אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים ליה נרגא מעליא, שמע מינה אין שמין. אדרבה, מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי, ושתיק, שמע מינה שמין.
רש"י: אמר שמואל - מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו. אלא לנזקין - שמין כדכתיב והמת יהיה לו. ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי - רב. אף לשואל שמין - ואניזקין קאי. או דלמא אף לשואל אין שמין - והאי אף אגנב וגזלן קאי. מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי - בבבא מציעא בפ' השואל (דף צו).

ביאור הגמרא: לאדם החייב לשלם לחבירו על חפץ שניזוק ברשותו, יש שתי צורות לעשות זאת. הוא יכול לתת את החפץ הפגום, להעריך את שוויו, ולהשלים את הסכום לחפץ שלם. דרך זו נקראת "שמין", שכן יש לשום את שווי החפץ הפגום. אולם, החייב יכול לקחת לעצמו את החפץ הפגום, ולתת לחבירו דמי חפץ שלם. מובן שדרך זו עדיפה בעיני בעל החפץ, שמקבל חפץ שלם או את דמיו.
יש לעיין בדעתו של רב כפי שעולה מגמרא זו. אם רב סובר ששמין לשואל, מדוע לא פסק כך את הדין מלכתחילה, ואם הוא סובר שאין שמין לשואל, מדוע שתק ולא אמר זאת לרב כהנא ורב אסי, הרי יש סברה גם לדעה זו, כפי שמביא תוס' (ד"ה): "והיינו טעמא דמאן דאמר אף לשואל (אין שמין), כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן"?

"ואבא מודה לי"
מדברי הגמרא "ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי" משמע, ששמואל הוא שחידש את הדין ששמין לשואל, ורב, אף שחלק עליו בתחילה, הודה לו לבסוף.
כך נראה שסבר רש"י, כפי שנבאר. דברי רש"י: "ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי - רב", תמוהים מעט. אם רצה רש"י לומר ש"אבא" הוא רב, היה די לו להסתפק בביאור המילה "אבא", לשם מה ציטט רש"י בד"ה את כל המשפט? נראה, שרש"י מכוון לדברי הירושלמי (פ"א ה"א):

רב יהודה בשם שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולא לשואל אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל [אין] שמין, ואבא מודה לי, ומאן הוא אבא רב או אבא בר אבוה. אמר רב חסדא נעשה עיקר טפלה.

הירושלמי מסתפק מי הוא אבא שאותו מזכיר שמואל, האם אביו של שמואל "אבא בר אבוה", או רב, ששמו היה אבא. את תשובת הירושלמי "נעשה עיקר טפלה", מבאר בעל "פני משה" שם:

נעשה עיקר טפילה - בתמיה כלומר דר' חסדא מתמה על שמסתפק אם הוא רב או אביו, פשיטא שעל רב מתכוון, דאי על אבא אביו, וכי שייך לעשות מעיקר טפילה ולומר ואבא מודה לי, שאין זה דרך כבוד אלא היה לו לומר הדין בשם אביו.

לא יתכן לומר שזהו אביו של שמואל, שאין זה דרך כבוד להזכירו כטפל לשמואל, ולומר שהוא מודה לו. על פי זה מובן רש"י. אנו יודעים ש"אבא" הוא רב מתוך כל דברי שמואל, ולכן יש לצטט את כל המשפט כדי להסביר זאת.
על כל פנים נמצינו למדים, גם מן הירושלמי ומרש"י, ששמואל הוא מקור הדין, ורב "טפל" לו.

"דינא הכי"
במקום נוסף נשאל רב "דינא הכי", ויש לעיין בהבדל בין תגובותיו השונות לשאלה זו. הגמרא מספרת (בבא מציעא פ"ג ע"א):

רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו. אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, "למען תלך בדרך טובים". יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו. אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, "וארחות צדיקים תשמר" (תרגום: רבה בר בר חנן שברו לו הסבלים חבית של יין, והוא לקח את בגדיהם לתשלום הנזק. באו לרב, אמר לרבה בר בר חנן, תן להם בגדיהם. אמר לו כך הוא הדין? אמר לו כן, "למען תלך בדרך טובים". אמרו הסבלים, אנו עניים ועבדנו כל היום ואנו רעבים, ואין לנו כסף. אמר לו רב, שלם להם שכרם. אמר לו, כל הוא הדין? אמר לו כן, "וארחות צדיקים תשמור").

כאן ענה רב לשואל, והסביר לו מדוע פסק כפי שפסק, שכן יש ללכת בעניין זה לפנים משורת הדין, כדברי רש"י שם "בדרך טובים - לפנים משורת הדין". מדוע כאן לא ענה רב, והסביר שכיון שהמשאיל עשה חסד עם השואל בהשאילו לו את כליו, מן הראוי להתחשב בו ולתת לו דמי כלי מעולה ולא כלי שבור?

רב ושמואל - שתי דרכי פסיקה
נראה, שלרב ושמואל היו דרכי פסיקה שונות באופן עקרוני. נראה להטעים את הדברים לאור דברי האר"י על עניינם הפנימי של רב ושמואל (שער הפסוקים פרשת לך לך, י"ד):

גם "אריוך", הוא בגימטריא "ור"ב כ"ח" עם הכולל, שהוא כנגד הבינה. וזה סוד תרין אמוראין שבתלמוד, רב ושמואל, כי שמואל נקרא "אריוך", כנודע בגמרא, לפי שהוא מן בינה, הנקראת "ורב כח". אבל רב הוא בזעיר אנפין, בסוד "ע"ב ק"ל", שהם בגימטריא "ר"ב". והם אחוריים הפשוטים והמלאים במילוי אלפי"ן, ולכן נשתנו שמותם, כי רב היה שמו אבא אריכא, ונקרא רב לטעם הנזכר. ושמואל נקרא גם הוא אריוך לטעם הנזכר, ולסיבה זו הלכה כשמואל בדיני, לגבי רב, כי הוא בסוד הדינים העליונים שבבינה. גם זה סוד, שהיה אומר שמואל "אי איישר חילי אבטליניה", כי הנה הוא סוד "ורב כח" כנזכר.

רב עניינו החסד1, ושמואל עניינו הדין2. נראה, שדבר זה התבטא גם בדרכי הפסיקה שלהם, ששמואל פסק על פי שורת הדין, ורב נטה לפסוק "לפנים משורת הדין".
בסוגייתנו נראה, שרב מודה לשמואל שהדין הוא ששמין לשואל. נראה שהסברא היא, ששואל אינו כגנב וגזלן, שכן גנב וגזלן קונים את החפץ מידי הבעלים, ועל כן עליהם לשלם את שוויו, ולא להחזירו לבעלים כמו שהוא, בעין. שואל, לעומת זאת, אינו קונה את החפץ. החפץ נשאר ברשות הבעלים, והשואל משתמש בו3, ועל כן מוטל עליו להחזיר את החפץ ולא לשלם את שוויו, ואם הוזק החפץ, עליו להשלים את הסכום. על כן שמין לשואל אף שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן. על כן מודה רב ששורת הדין היא ששמין לשואל.
אלא, שבפועל פסק רב שאין שמין לשואל, על פי דרכו לפסוק לפנים משורת הדין. הרי המשאיל עשה חסד עם השואל, ועל כן ראוי לנהוג כלפיו במידת החסד, ולהשיב לו את החפץ השלם. אולם, כשנשאל רב "דינא הכי?" לא השיב שכך הוא הדין, אלא שתק, שכן אין זה הדין, ולא ניתן לומר "דינא הכי" על "לפנים משורת הדין". שתיקתו של רב מלמדת, כי סברתו בעניין זה עמוקה היא, ועל כן אין הוא מפרש אותה4.
יש לשאול, אם כן, מדוע לרבה בר בר חנן ענה רב שכך הוא הדין על פסיקתו ללכת לפנים משורת הדין? נראה, שבמקרה זה היה חיוב ללכת לפנים משורת הדין משום מעלתו של רבה בר בר חנן5, ובמקרה זה לפנים משורת הדין הוא הדין, אולם בדרך כלל, אף שפוסק רב על פי שיטתו, ונוהג לפנים משורת הדין, אין הוא אומר שזהו הדין.




1 בב"ק (צ"ט ע"ב) מסופר: "ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא, אמר לה מעליא הוא, למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא ולא קא נפיק לי, אמר ליה לרב זיל חלפיה ניהלה וכתוב אפנקסי דין עסק ביש, ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי, משום דלא צריכי למיגמר, רבי חייא נמי לאו למיגמר קא בעי, רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד". ורש"י במקום מפרש: "רב - שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה". מסיפור זה עולה, שרב למד את מידת החסד שבו מר' חייא דודו, ועל כן מזכירה הגמרא את תפקידו, אף שאין זה נדרש להבנת העניין. ר' חייא נקרא "ר' חייא הגדול", בחינת חסד. אף "רב" הוא תרגום של "גדול", וייתכן שיש קשר בין רב לר' חייא בעניין זה.
2 אף שעניינו של שמואל הוא הדין, פעמים שדן לפנים משורת הדין (בבא מציעא כ"ד ע"ב): "רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו, אמר ליה הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן מהו, אמר ליה חייב להחזיר. תרתי?! אמר ליה לפנים משורת הדין". נראה, שיש הבדל בין מקרה זה שבו פסק שמואל לפנים משורת הדין לבין סוגייתנו בה פסק שמואל לפי הדין. במקרה שמצא אבידה בשוק של נוכרים ובא ישראל ונתן סימן, אף שמדינא "הרי אלו שלו", הרי נמצא זה מפסיד ממון חבירו שלא בצדק, ועל כן פסק שמואל שחייב להשיב לפנים משורת הדין, שפעמים צריך לנהוג לפנים משורת הדין כדי לבצע את הדין. בסוגיה דידן, לעומת זאת, מקבל המשאיל את ממונו שנחסר, ולכן אין צורך לנהוג לפנים משורת הדין ולהביא לו את החפץ השלם.
בהמשך הגמרא שם מסופר על אביו של שמואל: "כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין". יתכן, כי שאלת הירושלמי "ומאן הוא אבא רב או אבא בר אבוה?" נובעת מכך שהן אצל אבוה דשמואל והן אצל רב אנו מוצאים את שנהגו לפנים משורת הדין, ולכן מתעורר הספק מי הוא שמודה לשמואל ש"שמין לשואל" בדינא.
3 בגמ' מודגש כי השואל הוא אחד מארבעת השומרים, ועל כן החפץ אינו קנוי לו. אף הלשון "שואל", בלשון הווה, מלמדת כי בכל רגע הוא נחשב כשואל את החפץ מידי הבעלים מחדש, ואין לו קנין בגוף החפץ.
4 כדברי הרמ"ע מפאנו המובאים באגרות ראי"ה אגרת ק"ג.
5 במסילת ישרים (פי"ג) מבאר, שלאנשי המעלה יש חובה לנהוג לפנים משורת הדין: "ואם תשאל ותאמר, אם כן, איפוא, שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו? הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים. אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך, ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ה', שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כולה שוה במעלה אחת, כי יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו, הנה לפחות, יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו".







-------------------------------------------------------------------------------------------