כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר תורת ארץ ישראל


תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן - ב' ע"א-ע"ב


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מקורות פנימיים לסוגיות.


תמצית השיעור: שתי צורות לקישור בין תולדות לאבות: א. בגמרא: התולדות דומות לאבות בתכונת ההיזק. ב. במכילתא ובזוה"ק: התולדות נעשות באיבר שבו נעשה האב. על פי הגמרא פשוט שדיני התולדות הן כדיני האבות (כיוצא בהן), ועל פי המכילתא יש תולדות שדינן שונה מדין האב שלהן (לאו כיוצא בהן). על פי זה מתבאר מהלך הסוגיא. ההבדל נעוץ ביחס השונה של הנגלה והנסתר לנזיקין בכלל ולשור בפרט.

שאלות בלימוד הסוגיא
על שאלת הגמרא (בבא קמא ב' ע"א): "תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן?", ענה רב פפא: "יש מהן כיוצא בהן, ויש מהן לאו כיוצא בהן". מיד לאחר דבריו מובאת ברייתא: "ג' אבות נאמרו בשור, הקרן השן והרגל". לשם מה הובאה הברייתא כאן? האם היא קשורה לבירור דבריו של רב פפא? כיצד1?

בהמשך הגמרא, לאחר דיון על תולדות קרן, מובא: "אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא, אהייא?". הקשה בתוס' רבינו פרץ:

מדקאמר ר' פפא 'ואלא' וכו' משמע דקיימא2 אהא דמסקינן נשיכה ובעיטה ורביצה תולדה דקרן היא, ויש לתמוה, מאי 'אלא' איכא.

לשון "אלא" היא חזרה ממה שנאמר לעיל, והרי לעיל לא התייחסה הגמרא כלל לדבריו של רב פפא, אלא רק לביאור תולדות קרן המוזכרת בברייתא, ולְמה מתייחסת לשון "אלא"?!

הרי"ף בדבריו מבאר את שאלת הגמרא: "תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן":

תולדותיהן כיוצא בהן או לא, פירוש כיון דקיימא לן דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא הוא, ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם משלם חצי נזק מגופו, בעינן למידע הני תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דיליה כוותיה ומשלם נזק שלם מן העלייה, ותם תולדה דיליה כוותיה ומשלם חצי נזק מגופו, או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן.

דבריו קשים, הן מצד עצמם והן ביחס לגמרא.
ראשית, כיצד העובדה שמועד משלם נזק שלם מן העליה ותם חצי נזק מגופו מסבירה את שאלת הגמרא על היחס בין התולדות לאבות3. ועוד, הן הגמרא אומרת במפורש מה הרקע לשאלה, האם אבות נזיקין דומים לאבות מלאכות או לאבות הטומאה, ומדוע מביא הרי"ף טעם אחר4?

שיטת המכילתא
במכילתא דרשב"י (משפטים, כ"ב, ד') מובא לימוד בדיני נזיקין הנראה מנוגד לדברי הגמרא:

"ושלח את בעירו", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה, מנין לרגל לשבר בדרך הילוכה תלמוד לומר "ושלח את בעירו"... אין לי אלא זו בלבד, מנין הזיקה כדרכה כדרך הילוכה, חמור במשאוי שעליו כדרך הילוכו, מה אלו מיוחדין שהזיקו כדרכן ובראוי להן משלמין נזק שלם, כך כל המזיק כדרכו ובראוי לו משלם נזק שלם. "ושלח את בעירה", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה ולרגל לשבר כדרך הילוכה, מנין לשן לאכול את שאין ראוי לה ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה, תלמוד לומר "ובער בשדה אחר", לרבות דברים אחרים. יכול על הכל משלם נזק שלם, ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה, ולמה יצא להקיש אליו, מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם, כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם.

במכילתא מבואר, ששן האוכלת את שאין ראוי לה היא תולדה של שן (ורגל המשברת שלא כדרך הילוכה היא תולדה של רגל), שכן דין זה נלמד מן המילים "וביער בשדה אחר", אבל דיני התשלומים נלמדים מקרן - בתם חצי נזק ובמועד נזק שלם.
על פי המכילתא נראה שבעיטה ודומיה הם תולדה של רגל, אף שמשלמים בתם חצי נזק, כקרן. דבר זה סותר את הגמרא האומרת במפורש שנשיכה ובעיטה הן תולדות של קרן, ולא של שן ורגל. על פי המכילתא, בעיטה היא דוגמא טובה ל"תולדותיהן לאו כיוצא בהן", אלא שהגמרא לא מקבלת דוגמא זו5.

מהם אבות נזיקין?
על מנת להבין את יסוד המחלוקת בין המכילתא לגמרא, יש לעיין במקום נוסף בו מנו חז"ל את אבות הנזיקין של שור, בדרך שונה מן הברייתא המובאת בגמרא6:

שור המועד בארבעה אבות נזיקין שלו, בגופו הרביץ על הכלים, רבץ עליהם ושברם, ובשינו אכל, ברגליו רמס, ובקרנו הרג.

הרי שבניגוד לברייתא בגמרא האומרת "ג' אבות נאמרו בשור, הקרן והשן והרגל", מובאים כאן ארבעה אבות בשור: גוף, קרן, שן ורגל.
מהו ההבדל בין שתי השיטות?
הגמרא איננה מונה את הנגיפה כאב נפרד, אלא מדגישה: "זו היא נגיפה זו היא נגיחה", והסברא ברורה, שכן לשני הנזקים יש תכונת היזק זהה: בשניהם יש כוונה להזיק, ועל כן שניהם הם אב אחד.
מדוע, אם כן, נמנה הגוף כאב לעצמו בזוה"ק? נראה, שכאן מונים חז"ל את האבות השונים על פי האיברים שבהם נעשה הנזק, ולא על פי התכונות של הנזק!
בזוה"ק מבינים חז"ל, שהאיבר בו נעשה הנזק הוא המגדיר את מהותו של הנזק, ולכן התולדה נקבעת על פי האיבר. הגמרא סוברת, לעומת זאת שתכונת הנזק היא העיקר, והיא המגדירה את שייכותו של הנזק לאב נזיקין זה או אחר7.
בהמשך לכך יש להתייחס לתולדות. על פי גישת הזוה"ק, שביטויה ההלכתי הוא בדברי המכילתא, האיבר שבו נעשה הנזק הוא המשייך תולדה לאב מסויים, ועל כן "אכילה בשאין ראוי לה" היא תולדת שן, ואילו על פי הגמרא, תכונת ההיזק היא הקובעת מהו האב שאליו קשורה התולדה, ועל כן אכילה בשאין ראוי לה היא תולדת קרן (עי' לקמן ט"ו ע"ב).

למחלוקת זו יש השלכה ישירה על השאלה האם תולדותיהן כיוצא בהן או לא. הכיצד?
חובת התשלום נקבעת בכל מקרה על פי תכונת ההיזק - כשיש כוונה להזיק יש לחלק בין תם למועד, כשיש הנאה להיזקו יש לפטור ברשות הרבים וכדומה. ממילא מובן, שאם הגדרת האב היא על פי תכונת ההיזק שהוא גורם, ועל פי הגדרה זו משייכים אליו את התולדות, הרי ש"תולדותיהן כיוצא בהן", שכן שיוך התולדה לאב נעשה על פי ההגדרה המחייבת בתשלום.
אולם, על פי ההבנה שהגדרת האב היא על פי האיבר בו נעשה הנזק, והתולדות קשורות לאב על פי האיבר, בלא קשר לתכונה, הרי ש"תולדותיהן לאו כיוצא בהן", שכן יש הבדל בין הגדרת התולדה ובין הגדרת חובת התשלום.
נראה, ששאלה זו היא השאלה שעמדה בפני הגמרא, בהביאה את אבות מלאכות שבת ואבות הטומאה כמקור להבנת אבות נזיקין.
אבות מלאכות שבת הרי הן כבנין אב. הקשר בין התולדות לאבות אינו במעשה החיצוני, אלא בעניין. זומר, לדוגמא, במעשה החיצוני דומה לקוצר, שחותך את ענפי העץ. אף על פי כן, אם כוונתו בחיתוך זה להצמיח את העץ, הרי שהוא תולדת זורע, כיון שהדמיון הוא בכוונתו של העושה, בתכונת המלאכה ולא במעשה החיצוני8. על כן תולדותיהן של אבות מלאכות כיוצא בהן, שכן התכונה היא הקובעת את הדין, והדמיון בתכונות מוליד דמיון בדינים.
באבות הטומאה, לעומת זאת, אין דמיון בתכונות בין התולדות לאבות, אלא קשר מעשי - התולדה יוצאת בפועל מן האב, על ידי נגיעה וכדומה9. על כן תולדותיהן של אבות הטומאה אינן כיוצא בהן, שכן הבן הנולד מן האב קטן ממנו, ודינו אינו חמור כדין האב.
שני המדדים ביחס לאבות הם שני הצדדים ביחס להגדרת אבות הנזיקין. הגמרא מבינה שאבות נזיקין נקבעים על פי התכונות, ועל כן הם דומים לאבות מלאכות שבת, והמכילתא מבינה שאבות הנזיקין נקבעים על פי האיבר העושה את הפעולה בפועל, ועל כן הם דומים לאבות הטומאה.
שאלת הגמרא לגבי התולדות בנזיקין האם הן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן, היא בעומקה שאלה על מהותם של האבות ושל התולדות, האם הגדרתם נקבעת על פי התכונות או על פי האיברים.

ביאור הגמרא
הבנה זו מבארת את סוגיית הגמרא.
שאלת הגמרא: "תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן", מגדירה את נושא הסוגיא: האם אבות נזיקין נקבעים על פי התכונות (ותולדותיהן כיוצא בהן), או על פי האיברים (ותולדותיהן לאו כיוצא בהן). לצורך בירור השאלה מובאות הדוגמאות מאבות מלאכות ואבות הטומאה, המחדדים את שני סוגי האבות.
לאחר תירוצו של רב פפא: "יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן", מובאת הברייתא: "ג' אבות נאמרו בשור". ברייתא זו היא, בעצם, תשובה לשאלה לגבי מהות האבות, שכן אם ג' אבות נאמרו בשור ולא ד', הרי שנגיפה אינה אב לעצמה, ומכאן שהאבות הן על פי התכונות, ותולדותיהן כיוצא בהן.
ברייתא זו נאמרה בשלב זה מכיון שהגמרא רוצה להכריח את ההבנה שהאבות נקבעים על פי התכונות, ובמיוחד לאור העובדה שישנן דעות הפוכות, כפי שמופיע במכילתא דרשב"י, והגמרא רוצה להוציא מהן.
ואכן, בהמשך הסוגיא מכריחה הגמרא את ההבנה שעלתה בתחילת הסוגיא. ראשית, בענין הנגיפה.
לאחר פירוט תולדות קרן: "נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה", שואלת הגמרא: "מאי שנא נגיחה דקרי לה אב, דכתיב 'כי יגח', נגיפה נמי כתיב 'כי יגוף'". שאלה זו מחזקת את ההבנה של המכילתא, שנגיפה היא אב נפרד כיון שהאבות השונים נמנים על פי איברי הגוף בהם נעשה הנזק, והגמרא העלתה שאלה זו כדי לדחותה, "זו היא נגיפה זו היא נגיחה", ואין היא אב נפרד.
השאלה הבאה בגמרא היא על נשיכה, שעל פי הבנת המכילתא צריכה להיות, לכאורה, תולדת שן: "נשיכה - תולדה דשן היא". ואף שאלה זו נדחית: "לא, שן יש הנאה להזיקה, הא אין הנאה להזיקה". התירוץ מתאים להבנת הגמרא, המנוגדת להבנת המכילתא - הקובע את האבות והתולדות השונים הוא התכונה: "יש הנאה להיזקה", ולא האיבר.
ושוב שואלת הגמרא על תולדות קרן: "רביצה ובעיטה - תולדה דרגל היא". והדחיה היא באותו כיוון: "לא, רגל הזיקה מצוי, הני אין הזיקן מצוי". התכונה היא הקובעת, ולא האיבר.
על פי הבנה זו מבואר ההמשך: "אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא, אהייא", וכפי שהבאנו לעיל, לשון "אלא" קשה לכאורה. אולם, הדברים מבוארים היטב. כך מיישב בתוס' רבינו פרץ את העניין:

ויש לומר דבשלמא אי נשיכה תולדה דשן, ומכל מקום לא משלמת אלא חצי נזק, משום דאין הנאה להיזקה כמו קרן, ניחא, דמשכחת לה לאו כיוצא בהן דקאמר ר' פפא - אנשיכה קאמר, דהויין תולדה דשן, ולאו כיוצא בהן דלא משלמת אלא חצי נזק, אבל השתא דהויין תולדה דקרן, אם כן קשה, דכיוצא בו הוא.

רבינו פרץ מבאר, שהגמרא העלתה אפשרות ש"תולדותיהן לאו כיוצא בהן" שאמר רב פפא מתייחס לנשיכה, שהיא תולדת שן, ואף על פי כן דיניה כקרן - משלם חצי נזק בתם. הרי ששאלותיה של הגמרא אין תפקידן בירור תולדות קרן כשלעצמן בלבד, אלא דיון בדברי רב פפא. מכאן ניתן להבין שאף הברייתא "ג' אבות נאמרו בשור" היא חלק מבירור דברי ר' פפא, כפי שהתבאר. בכך מיושבים דברי רש"י ותוס', מדוע הפסיקה הגמרא בדברי הברייתא. הברייתא היא חלק מהותי מבירור התשובה לשאלה - מהו הגדר הקובע לאבות נזיקין.

ישוב הרי"ף
על פי דברים אלה מובן לשון הרי"ף:

פירוש כיון דקיימא לן דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא הוא, ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם משלם חצי נזק מגופו, בעינן למידע הני תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דיליה כוותיה ומשלם נזק שלם מן העלייה, ותם תולדה דיליה כוותיה ומשלם חצי נזק מגופו, או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן

.
כיון שמועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק10, הרי שיש לשאול, האם דין זה הוא רק בקרן, עליה נאמר דין זה בתחילה, ולא ברגל או בשן, ואם כן תולדותיהן כיוצא בהן, שכן רק בתולדות קרן יהיה הדין כקרן - בה יש חילוק בין תם למועד, או שמא חלוקה זו בין תם למועד יכולה להיות גם באבות אחרים, כרגל ושן, ומכאן שתולדותיהן לאו כיוצא בהן, שכן יכולה להיות תולדה לרגל שדינה כקרן.
על פי הצד הראשון, התולדות נקבעות על פי התכונות, ואז תולדות כל אב תהיינה כמוהו - לתולדת מועד יהיה דין מועד ולתולדת תם יהיה דין תם, שכן הסברא הקובעת את היותו תולדתו של אב זה - היא המחייבתו גם בדיני אב זה11. על פי הצד השני התולדות נקבעות על פי האיברים, ותולדת רגל יכולה להיות גם תמה - כגון בבעיטה, שהיא תולדת רגל, ודיניה כקרן.

משמעות המחלוקת
מהי משמעות המחלוקת בין הזוה"ק והגמרא, האם התולדות נקבעות על פי האיברים או על פי התכונות?
ועוד. בצורה פשוטה נראה הדבר הפוך, הרי תכונות ההיזק מופשטות, ואילו האיברים הם מוחשיים, והיה מתאים, לכאורה, שהזוה"ק יקבע את התולדות על פי הבחינה המופשטת, והגמרא על פי הבחינה המוחשית.
נראה שדבר זה נוגע להבדל יסודי שבין ההסתכלות הנגלית להסתכלות הפנימית. ההסתכלות הנגלית מתייחסת לנזקים במציאות הקיימת בעולם, ודנה בשאלה - מה על האדם לעשות במקרה של נזק. כמה לשלם, באיזה מקרה משלם, וכדומה.
ההסתכלות הפנימית שואלת שאלה יסודית: למה יש נזקים בעולם? מהו העולם הרוחני המוליד את המציאות של הנזקים בעולם המעשי?
התשובה לשאלה זו היא: השור הוא אבי אבות דנזיקין (תיקו"ז ??). דמות השור, המוזכרת כבר בכתוב: "ופני שור מהשמאול" (יחזקאל א', י'), היא המבנה הרוחני המוליד בירידתו ובהשתלשלותו לעולם הזה את מציאות הנזקים. על כן מתייחסת התורה לשור בדבריה על נזיקין, ועל כן פתחה המשנה הראשונה: "ארבעה אבות נזיקין - השור...". השור הוא הפותח את מושג הנזיקין בעולם.
מובן, אם כן, שכשם שהשור בכללותו מציין את כח הרע, המוליד את הנזיקין, כך איבריו השונים הם האבות שעל פיהן יקבעו סוגי הנזקים השונים, שכן דמות השור היא הדמות הבונה את מושג הנזיקין בעולם12. על כן בתפיסת הזוה"ק, וכפי ביטויה במכילתא, שיוכן של התולדות נקבע על פי האיבר בהן נעשו.
הגמרא, לעומת זאת, איננה רואה בדמות השור את העיקר, אלא במציאות הנזק, בחינת "דיבר הכתוב בהווה". על כן אין לבחון את התולדות על פי מציאותן בדמות השור, אלא על פי הופעתן בעולם, ועל כן כל נזק יבחן על פי התכונה המולידה אותו. התכונות הן הדרך לקשר בין הנזקים השונים מן הבחינה המעשית של חיוב התשלומים וכדומה, ולכן התכונות קובעות את שיוכן של התולדות לאבות.




1 עי' בתוס' (ב' ע"ב ד"ה "תנו") שכתב: "הפסיק בברייתא זו לפרש תולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהייא", אלא שיש להבין מה מוסיפה הברייתא לבירור דברי ר' פפא. ברש"י כתב: "יש מהן כו' - ולקמן מפרש מילתיה דרב פפא בשמעתין", וכתבו בעלי הכללים (מודפס בסוף מסכת ברכות): "כל מקום שאומר רש"י 'לקמיה' ר"ל בסמוך, וכשאומר 'לקמן' הוא מופלג, וזה דע באמתות...", ולפי זה כאן רוצה רש"י לומר שהתשובה לר' פפא היא בהמשך, בריחוק מקום, ואף בדבריו יש להבין לשם מה דנה הגמרא בברייתא זו קודם שמבארת את דברי ר' פפא.
2 בנדפס מובא "דקיי"ל", ובהמשך "אא"כ", אך דברים אלה חסרי מובן, ועל כן נראה שהגירסא היא כפי שהובא בפנים.
3 הרא"ש מבאר את הרי"ף: "היה נראה לו לרבינו יצחק שאם לא מצינו חילוק בתשלומי נזקין לא היה הספר מסתפק. דמהיכא תיתי לן לחלק ביניהו כיון דידעינא מסברא כל תולדות האבות כיון שדומים להן בכל צד למה נחלק בתשלומיהן, אלא כיון דחזינא קצת חילוק בתשלומי נזקין בין תם למועד ואע"ג דתרוייהו אבות נינהו העלה על לבו לפשפש ולידע אם התולדות כיוצא באבות", ודבריו מגדילים את הקושי, מדוע החילוק בדיני האבות מוביל לחילוק בתולדות?
4 יתכן שהתקשה הרי"ף בדברי הגמרא, מדוע מביאה הגמרא את אבות מלאכות ואבות הטומאה, ומה בכך אם מצאנו בתורה תולדות כיוצא בהן ושלא כיוצא בהן, יש לבדוק את תולדותיהם של אבות נזיקין כשלעצמם, האם הם כאבות או לא, ומדוע להשוותם לאבות מלאכות ואבות הטומאות?
5 יש להעיר, שבמכילתא דר' ישמעאל למדו כמו הגמרא (מס' דנזיקין פרשה י"ב): "'וכי יגוף'. בכלל נגיפה - נגיחה דחייה רביצה בעיטה נשיכה, דברי רבי יאשיה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, בכלל נגיפה - נגיחה דחייה רביצה בעיטה. נשיכה מנין, תלמוד לומר 'ולא ישמרנו בעליו'...". הרי שהבינה המכילתא, כמו הגמרא, שנשיכה ובעיטה הן תולדות קרן, ולא תולדות שן ורגל.
6 זוה"ק ח"ב, משפטים קי"ח ע"ב, בעיבוד תרגום הסולם.
7 לקמן נבאר את משמעות המחלוקת.
8 ועי' רש"י שבת צ"ו ע"ב שכתב: "סברא היא - להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות".
9 אנו מוצאים באופן כללי שני סוגי אבות: א. אב המוליד ממש, כמו אב ביולוגי. ב. אב כ"בנין אב", המלמד את תכונותיהן של תולדותיו. "אברהם אבינו", הוא אב ביולוגי, ו"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב' ב', י"ב), הוא אב שהטביע את תכונתו בתלמידו, אף שלא ילדו.
10 מלשון הרי"ף מובן, שדיני התשלומים אינם גזירת הכתוב בעלמא, אלא "זיל בתר טעמא", ויש טעם לכך שתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. בביאור העניין נראה (ועי' הרחבת העניין בשיעור ???), שדיני תם ומועד מיוחדים ל"נפש חיה שהזיקה" (לשון הרמב"ם בתחילת הל' נזקי ממון). מצד אחד - הבהמה היא ממונו, ככל ממון אחר שיש בידו, ועל כן הוא אחראי על נזקיה. אולם, לבהמה יש רצון עצמי וכוונה, ועל כן היא האחראית על הנזקים, ולא הבעלים. דבר זה בא לידי ביטוי בשור תם, המשלם חצי נזק מגופו. השור עצמו הוא החייב לשלם, ועל כן משלם מגופו (ומדויק הדבר בלשון הכתוב: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" - של השור!), והוא משלם את "חלקו" בנזק בלבד, ועל כן חצי נזק. יסוד זה התבאר רבות בדברי האחרונים, ונביא את דברי ר' חיים (?): "אמר הגר"ח זצ"ל דשאני שעבוד השור היינו שיעבוד שחל על השור מכל שעבודים דעלמא, דהנה בכל השעבודים דעלמא הם מקודם חיוב אקרקפתא דגברא מדין פריעת בעל חוב מצוה וזה עושה שעבוד על הנכסים, אבל בשור חל השעבוד על השור מבלי שיחול מקודם על הבעלים חיוב". הרי שבבהמה שהזיקה יש לדון אם היא שותפה לנזק, ומשלם חצי נזק מגופו, או שהאחריות המלאה היא על הבעלים, ומשלם נזק שלם מן העליה.
11 למשל: הסברא הקובעת שנשיכה היא תולדת קרן (ולא רגל) היא "שכוונתו להזיק", והיא המחייבתה בחצי נזק בתם ושאר דיני קרן, וכן שאר התולדות.
12 דוגמא לכך ניתן לראות בדמות אדם, המהוה מבנה שלם המלמד על עולמות רוחניים, ועל כן איברי האדם הם בעלי משמעות במבנה זה, כפי שמופיע בפתיחת אליהו הנביא זכור לטוב ובעוד מקומות.







-------------------------------------------------------------------------------------------