כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר תורת ארץ ישראל


ממה עשויה המנורה - סוכה נ' ע"ב


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל קשר בין הדין לדרך בה הוא נלמד.


תמצית השיעור
נחלקו תנאים האם ניתן לעשות את המנורה מעץ, או שמא רק ממתכת. הגמרא מבארת כי מחלוקתם היא בשאלה האם ללמוד את פסוקי המנורה במידת "כלל ופרט וכלל", שעניינה הוא הגדרת המצב הקיים, או במידת "ריבוי ומיעטו וריבוי", העוסקת בהתפשטות וצמצום.
עיון בעומק המידות מעלה, כי יש משמעות רבה לשאלה באיזו מידה למדים, והדבר קשור להבנת עניינה של המנורה, האם אנו עוסקים בהתפשטות האור, או בהגדרת החומר ממנו עשויה המנורה.

פתיחה
בגמרא (סוכה נ' ע"ב) מובאת מחלוקת תנאים:

דתניא כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר.

לאחר כמה העמדות המבארות במה נחלקו, אומרת הגמרא:

ואיבעית אימא... והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או ברבויי ומיעוטי קא מיפלגי, רבי דריש כללי ופרטי רבי יוסי בר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי. רבי דריש כללי ופרטי, "ועשית מנורת", כלל, "זהב טהור", פרט, "מקשה תעשה המנורה", חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש של מתכת, אף כל של מתכת. רבי יוסי בר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי, "ועשית מנורת", ריבה, "זהב טהור", מיעט, "מקשה תעשה המנורה", חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל, מאי רבי, רבי כל מילי. מאי מיעט, מיעט של חרס.
רש"י: והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או בריבויי ומיעוטי קמיפלגי - הכי גרסינן, ולא גרסינן ממנורה, יש שדורשין את התורה בכלל ופרט, ויש שדורשין אותה במדת רבוי ומיעוט, הדורשה בכלל ופרט משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל, הלכך, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו דברים הדומין לפרט אין נדונין עמו, לפי שהוא פירושו, מהו כלל הכלול למעלה זה שאני אומר לך עכשיו, ולא יותר, וכי אתי כלל שני אחר הפרט בא להוסיף עליו, ודייך אם תוסיף עליו את הדומים לו, הלכך, אי אתה דן על ידי כלל האחרון אלא דברים הדומין לפרט, שלא נתרבו מתחילה והדורשה בריבוי ומיעוט לא משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל, דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט, אלא משום דבכלל קמא נתרבה הכל במשמע, אתי פרטה בתראה למעוטי ממשמעותיה, וכי הדר אתי ריבוי אחריני בהדיה אהני לרבויי כל מילי, דאלו דברים שהן כעין הפרט לא איצטריך, דלא אימעיטו להו ממיעוטא, והכי אמר בהדיא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מה, ב) גבי כל הנסקלין נתלין, דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי משמע ליה בריבוי ומיעוט לחודיה בלא ריבוי אחרון כל הדומין לפרט. מיעט של חרס - דעל כרחך מיעוטא למעוטי אתא, וזהו הראוי להתמעט יותר מן הכל.

רש"י מבאר שמחלוקת זו קשורה למחלוקת העקרונית האם דורשים את התורה בכלל ופרט או בריבוי ומיעוט. אולם, בגמרא מודגש: "במילף מנורה בכלל ופרטי או ברבויי ומיעוטי", ונראה שמלבד המחלוקת העקרונית שבכל התורה כולה, יש עניין מיוחד במנורה, שמעורר מחלוקת באיזו שיטה יש לדרוש את הפסוקים שנאמרו בה.

כלל ופרט, ריבוי ומיעוט
מהו ההבדל העקרוני שבין שתי צורות הדרשה?
"ריבוי" עניינו שפע, והוא קשור למידת החסד. המיעוט הוא צמצום השפע, והוא כמידת הדין, בחינת "'אני אל שדי', אני הוא שאמרתי לעולם די" (חגיגה י"ב ע"א).
הריבוי מלמד על התפשטות הדין לכל המקרים בהם הוא יכול להתיישם, והוא מרבה הכל, כאשר מופיע אחריו מיעוט, הרי שהוא סותר את הריבוי, ואומר שלא מרבים הכל, אלא יש לצמצם את ההתפשטות של הריבוי, ועל כן מרבים רק מה שדומה למיעוט, שכן המיעוט מצמצם את הריבוי כך שאיננו כולל הכל, אך אין הוא מצמצמו לחלוטין, שכן יש משמעות גם לריבוי. כאשר מופיע שוב ריבוי, הרי ש"ריבה הכל". מדוע בכל זאת ממעטים "משהו", כגון כלי חרס בגמרא אצלנו?
דבר זה יתבאר לאור דברים שכתב הרב קוק זצ"ל באגרתו ל"ראשי החברה הנכבדה לחכמת האמנות העברית אגודת בצלאל" (אגרות ראי"ה א', אג' קנ"ח):

לכללות חמדת היופי האמנותי, המתגשם ביצירות מעשיות, מעשי ידי אדם, מתיחש עמנו לעולם ביחש טוב וחביב, אבל גם מוגבל. נזהרים אנחנו משכרון והפרזה, אפילו מהדברים היותר נשגבים ונעלים. הצדק הוא נר לרגלנו, ואנחנו קוראים במקרא קודש "אל תהי צדיק הרבה". החכמה היא אור חיינו, ואנחנו אומרים "אל תתחכם יותר", "אכל דבש הרבות לא טוב". זהו הכלל המקיף את כל חוג חיי עם עולם. מעולם לא נתמכר לאידיאה פרטית אחת במדה זו, עד שנהיה טובעים במצולותיה עד לבלי יכולת לתן לנו קצב ומדה להרחבת ממשלתה. אמנם ההגבלה כשבאה, לצורך דברים טובים ונעלים לעצמם, היא דקה ורכה, ענוגה רפה, "סוגה בשושנים". "אפילו בסוגה של שושנים לא יפרצו בה פרצות", ודי לה לכנסת ישראל גדר של שושנים, קו אחד חשוב, חוט סיקרא אחד, שרטוט אחד הנושא עליו את חותם ההגבלה, להאידיאה הנכבדה, מצד מה שלמעלה הימנה, מצד הכללות העליונה. "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם". לפעמים בנקודה ניכרת אחת היא מבעת את רוחה ומגיעה לחפצה, מבלי לפגם את החפש של כל אוצר מיוחד שברוח האדם על ידי רתוקי-ברזל וחומת-סינים...
גם אחרי הנצחון הגדול, שנצחה היהדות כמעט את האלילות, על מרומי העולם הקולטורי, השאירה לה כנסת ישראל קו אחד לאות עולם, על גבורת ישע ימינה - על פי התורה הכתובה והמסורה. קו כזה, אשר גם בעת תקטן מדת ארכו על ידי שערי בינת ההוראה המתאמת עם צרכי החיים, במובנה הנכון הריאלי והאידיאלי, מכל מקום גם תחת מחבא הנקודה האחת, אשר לאורך ימים תשאר, יתכנס כל הרוח האדיר והגדול, המבטא את עז נצחונה בעבר, ואת אדיר תקותה לעתיד.
כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק קו אחד, שרטוט אחד, הנראה לכאורה ארוך הרבה, אבל באמת הוא גדול רק באיכותו, ולא בכמותו. הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרשת והאמנות, למרות כל המגמות האדירות שלו: "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם". אמנם רק פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי בינה, להעזר על ידי חברת אומן עוזר שאינו בן ברית, לעת השכלול האחרון של התמונה המיוחדת, שבה נמצאים תנאי האיסור, אמנם רק נקודה קטנה תשאר מכל הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה: התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם האלילי העבר וההוה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם.

לכל אידיאל, מרומם ונישא ככל שיהיה, יש גבולות. החסד עניינו התפשטות ושפע רב, אך גם הוא זקוק לגבולות, ועל חריגה מגבולות אלה נאמר בתורה "חסד הוא" (ויקרא כ', י"ז). אמנם, ההגבלה יכולה להיות דקה ביותר, כחוט סיקרא דק, שכן עצם העובדה שישנה הגבלה, מכוונת את האידיאל כולו לדרך נכונה.
למשל, בעניין כשרות האוכל. אילו לא היו איסורי אכילה, לא היה גם דבר הנקרא "אוכל כשר", שכן אין כל הגבלה על האוכל. העובדה שישנם דברים אסורים, ואפילו היה זה דבר אחד בלבד, הופכת את שאר הדברים לכשרים, ואז האכילה משרתת את רצון ה', שכן אנו אוכלים על פי ציוויו.
כך גם בעניין שאליו מתייחס הרב. האמנות כולה מותרת, ואין בה משום אלילות וכדומה. מדוע? כיון שישנה הגבלה אחת קטנה: פרצוף אדם שלם אינו יכול להיעשות בשלמותו על ידי אדם מישראל. זוהי הגבלה שכמעט ואינה מורגשת, אך היא הופכת את היצירה האמנותית כולה לנתונה בגבולות, ועל כן היא נעשית ברצון ה'. זוהי דרכה של תורה. הגבלה קטנה נותנת את המשמעות הנכונה למגמת ההתפשטות האינסופית, והופכת אותה כולה לרצון ה'. ללא הגבלה זו - הרי שההתפשטות היא אינסופית, ואין היא יכולה לרדת אל העולם המעשי. רק בצורה המוגבלת, ניתן להכיל את האידיאל בעולמנו המעשי.
ומכאן לענייננו. אף כאשר יש ריבוי ומיעוט וריבוי, הרי ש"ריבה הכל", ובכל זאת יש למעט דבר מסויים, כדי שהריבוי יהיה מוגבל, וממילא גם בעל משמעות. לא יתכן "ריבה הכל", ללא שיבוא אחריו "מאי מיעט".

מידת "כלל ופרט" מבוארת בספרים על פי הספירות. הספירות מחולקות לימין, שמאל ואמצע. הספירות האמצעיות הן כלליות יותר (בהיותן כוללות את הימין והשמאל), והספירות האחרות הן פרטיות1.
עניינו של הכלל איננו השפעה והתפשטות, אלא שהכלל כולל בתוכו פרטים רבים. הפרטים נמצאים בו בצורה גולמית קודם שהם יוצאים אל הפועל, ובצורה מפורשת ומעשית לאחר שיצאו אל הפועל, וזהו ההבדל בין הכלל הראשון לכלל האחרון.

בכלל ופרט, אין הפרט היפך הכלל אלא פירושו של הכלל, ובריבוי ומיעוט, המיעוט הוא היפך הריבוי, ועל כן כאשר יש "ריבוי ומיעוט", שניהם פועלים, ועל כן הדרשה היא: "כעין הפרט", שכו מצד אחד אנו מרבים, שלא רק הפרט המפורש בכתוב אלא כל הדומה לפרט, ומצד שני יש מיעוט, שרק הדומה לפרט מתרבה, ולא כל הדברים.
בכלל ופרט, הפרט מפרש מהו הכלל, ועל כן "כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט", ורק כשיש כלל נוסף, "כלל ופרט וכלל", הרי שיש פרט ויש כלל, ושניהם נחשבים לעצמם, שכן הפרט איננו מפרש את הכלל שבא אחריו, ועל כן דורשים: "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט".

ביאור המחלוקת במנורה
הדרך הרגילה לדרשת הפסוקים היא בכלל ופירט (המנויה בי"ג מידות), והחידוש הוא בדעה הסוברת שיש לדרוש את פסוקי המנורה בריבוי ומיעוט.
עניינה של המנורה הוא התפשטות האור (שבת כ"ב ע"ב):

"מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.

המנורה מפיצה את אורה לכל באי עולם. על כן בדיון על המנורה נדרוש את הפסוקים במידה המתאימה לעניין ההתפשטות, והיא מידת ריבוי ומיעוט.
הריבוי הראשון: "ועשית מנורת", מבטא התפשטות מלאה, ועל כן הוא כולל את כל החומרים שניתן לעשות מהם מנורה. אולם אחרי ריבוי בא מיעוט: "זהב", ששייך למידת הדין2, והוא מגביל את הריבוי רק למה שדומה לזהב, מיני מתכות. מה עניינו של הריבוי השני: "מקשה תיעשה המנורה"? ריבוי זה שב למגמת ההתפשטות, ושוב אנו חוזרים לכך שמותר לעשות את המנורה מכל החומרים. אולם, המיעוט הועיל לכך שההתפשטות איננה מוחלטת, ויש בה "קו דק" של צמצום והגבלה: הכל מלבד כלי חרס, שמבוזים וכלל לא שייכים אל עניין היצירה. בכל הופכת עשיית המנורה לעניין אלוקי, שכן יש הגבלה, ואיננו יכולים לעשות את המנורה באופן מוחלט על פי רצוננו והבנתו.
ניתן להוסיף עוד, שהמנורה, שעניינה הוא החכמה3, מלמדת את גבולות היצירה האנושית. הלימוד בריבוי ומיעוט כפי שהתבאר לאור דברי הרב קוק זצ"ל באגרתו, מעמידנו על הדרך שבה יוצר האדם בצורה חופשית, על פי חכמתו וכישוריו, אולם עם זאת הוא כפוף, אף כי בגבול דק ביותר, לרצון ה'. לימוד זה מיושם על המנורה כיון שעניינה של המנורה קשור בקשר הדוק אל החכמה והיצירה האנושית.

מהו עניינו של הלימוד בכלל ופרט? כפי שראינו, כלל ופרט איננו עוסק בהתפשטות, אלא בהגדרת הקיים. על כן לימוד זה עוסק בחומרים מהם נעשית המנורה.
"ועשית מנורת" - כלל, ועל פיו ניתן לעשות את המנורה מכל החומרים. אולם, הפרט הבא אחריו: "זהב", מפרש, שהכלל עוסק דוקא בפרט זה. עשיית המנורה מוגבלת לזהב בלבד. כעת בא הכלל השני: "מקשה תיעשה המנורה", ומבאר, שהפרט איננו מפרש את הכלל על עצמו בלבד, אלא על כל הדומים לו, ועל כן מרבה כל מיני מתכות.
ישנה משמעות לעובדה שהכלל השני הוא מקשה, שכן "מקשה" פירושה "כלל", שכן היא כוללת בתוכה את החומר בצורה של כלל, של חומר מאוחד ליחידה אחת, ולא חומרים נפרדים המחוברים בחיבור חיצוני בלבד.
על כן נתמעט עץ מעשיית המנורה, שכן בעץ לא ניתן לשוב אל הכלל השני - "מקשה", והוא נשאר לעולם כפרטים מפורדים. רק חומרים שניתן לעשות מהם כלל - מותרים במנורה, שכן על המנורה להיעשות מקשה, כלל של חומר ולא פרטים נפרדים.

סיכום
המחלוקת, שאמנם יש לה השלכות הלכתיות, נובעת מהבנה של עניין המנורה, ומהבנה זו נובעת דרך הלימוד שבה ישתמש התנא במקרה זה.
יש להדגיש, שהמבנים הרוחניים של ריבוי ומיעוט וכלל ופרט מוסכמים על כל הדעות. המחלוקת איננה על עצם קיומם של העולמות הרוחניים, אלא בשאלה מהו העולם הבא לידי ביטוי במקרה זה.




1 הרמ"ע מפאנו מבאר שהכלל הראשון הוא כתר, והשני מלכות, ורח"ו מבאר, שהכלל הראשון הוא תפארת, והשני יסוד.
2 כדברי הרמ"ק (פרדס רמונים שער ערכי הכינויים פ"ז): "זהב הוא רמז אל מדת הגבורה".
3 "אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום" (בבא בתרא כ"ה ע"ב).






-------------------------------------------------------------------------------------------