![]()
כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר תורת ארץ ישראל שמירה בבעלים המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "יחס הנגלה והנסתר" ועל הכלל "תפוחי זהב במשכיות כסף". תמצית השיעור: דין התורה פוטר שואל (ואף את שאר השומרים) מתשלום הפגיעה בחפץ השאול כאשר "בעליו עמו". דין זה מעורר תמיהה ברמה המוסרית, ובפרטי הדינים. נבאר, שכאשר "בעליו עמו" הרי שהבעלים משועבד לשואל, ונתינת החפץ היא ביטוי לנתינת עצמו. הוא רוצה לתת את החפץ אך להשאיר את האחריות בידיו, ועל כן השואל פטור מתשלום. הבנה זו מאירה את דין "שאלה בבעלים", ומיישבת את שיטת הרמב"ם בסוגיות. אמרה תורה (שמות כ"ב, י"ג-י"ד): מפרש הרשב"ם: - במלאכת אותה הבהמה לפי הפשט. ובמדרש חכמים אפילו במלאכה אחרת אם הוא עמו במלאכה פטור השואל מ"ונשבר או מת". פשט הכתוב, על פי הרשב"ם, עוסק במשאיל שהיה עם השואל בעת שהשתמש בחפץ, ובמקרה זה פטור, כיון שהיה בעליו עמו. חכמים למדו מפסוק זה, שאם הבעלים מושכר לשואל למלאכה - אף מלאכה אחרת - פטור השואל מלשלם על הבהמה, וכפי שמובא ברמב"ם (הל' שכירות פ"א ה"ג): דין זה מעורר שאלה מוסרית קשה, ונביאנה בלשונו של בעל שו"ת "חוות יאיר" (סי' רכ"ג): תמיהה זו מעוררת להעמקה בדברי חכמים, כדי לעמוד על מקורו וגדרו של דין שאלה בבעלים. מחלוקות רש"י ורמב"ם נעיין בשלש מחלוקות שבין רש"י והרמב"ם בסוגיות אלו, ודרכן נעמיק בסוגיא. א. השאילני ואשאילך (בבא מציעא פ"א ע"א): רש"י מבאר, ששאלת הגמרא על הברייתא: "ואמאי, שמירה בבעלים היא", מתייחסת רק לדין הראשון בברייתא: "שמור לי ואשמור לך", אבל בשאר הדינים, שבהם יש גם שאלה ולא רק שמירה, אין זו שמירה בבעלים, שהרי המשאיל כלי לחברו איננו עושה עבורו מלאכה אלא נותן לו כלי בלבד, ואיננו נמצא עם חברו בעת שהלה שומר עבורו או משאילו. הרמב"ם פסק (הל' שכירות פ"ב ה"י): על פי הרמב"ם, דבריו של רב פפא: "דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר", מתייחסים לכל המקרים בברייתא, גם למקרים של שאלה. מכאן למד ה"מגיד משנה", שהרמב"ם למד את הגמרא שלא כרש"י, ולדעתו גם כאשר אחד הצדדים משאיל לחברו כלי הרי זו שמירה בבעלים ויהיה פטור אם זה נעשה באותו זמן. יש להבין מדוע זו שמירה בבעלים, והרי הוא נותן לו חפץ ואינן עושה עבורו כל מלאכה של שמירה?! ה"משנה למלך" מוסיף להקשות: במקרה שהאחד שומר על חפץ לחברו והשני משאיל לו חפץ, ודאי שאין זו שמירה בבעלים. וכי המשאיל את החפץ לחברו השומר נמצא עם החפץ השמור? וכי הוא עושה עבורו מלאכה, שבעבורה יהיה השומר פטור בגנבה?! יש להבין את דרכו של הרמב"ם בסוגיא זו. ב. בעיות רמי בר חמא (בבא מציעא צ"ו ע"א): רש"י מבאר, ששאלת של רמי בר חמא היא: האם במקרים אלו יש דין שאלה. האם השואל בצורה כזו נקרא שואל וחייב באונס, או שאין זו שאלה, כיון שאין זה כדרך השואלים. הרמב"ם פוסק (הל' שאלה ופקדון פ"ב ה"ט): לרבעה או להראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה הרי כל אלו ספק שאלה בבעלים. הרמב"ם מבאר, שהשאלה של רמי בר חמא היא האם זו שאלה בבעלים. פשוט לרמב"ם שיש כאן דין שאלה, אלא שיש לדון אם כאשר שאל כך בבעלים - האם זה מוגדר כשאלה בבעלים או לא1. יש להבין לשיטת הרמב"ם, אם יכול אדם לשאול כך, מדוע לא יוכל לשאול כך בבעלים? במה שונה דין שאלה בבעלים מדין שאלה סתם לענין זה? ג. שואל אדם בטובו (בבא מציעא ק"ג ע"א): רש"י מבאר, ש"בטובו" פירושו בטובו של חפץ, כל זמן שהחפץ טוב, ועל כן יכול לשאול בשנית אף אחר שהחזיר. הרמב"ם פסק (הל' שאלה ופקדון פ"א ה"ח): הרמב"ם מבאר ש"בטובו" פירושו בטובו של הבעלים, ועל כן יכול לשאול את החפץ לזמן ארוך, ואין הבעלים יכול להקפיד על כך ולדרוש את החזרת החפץ2. חידושו של "תרומת הדשן" כתב המרדכי (בבא מציעא פרק השואל סי' שע"ד): בשו"ת "תרומת הדשן" דן בדברי המרדכי: לכאורה, פסק המרדכי הוא דלא כרש"י, שהרי רש"י אמר שבמקרה של "השאילני ואשאילך" אין זה נקרא שמירה בבעלים. עם זאת, מסביר "תרומת הדשן" את פסק המרדכי גם על פי רש"י. אשת ראובן השאילה לבתו של שמעון את העגילים היקרים שלה. אולם, היא היתה זקוקה לעגילים, שעל כן שאלה מאשת שמעון עגילים אחרים, פחות יקרים. ניתן, אפוא, להבין, שאשת ראובן היתה משועבדת וכפופה באיזו מידה לאשת שמעון. במקרה כזה, שהאחד משועבד וכפוף לחברו והוא משאיל לו חפץ, אף רש"י מודה שזו שאלה בבעלים3. נראה, שהעובדה שראובן ואשתו התאכסנו בבית שמעון מחזקת את הבנת "תרומת הדשן". הם הרגישו מחוייבות כלפי שמעון ולא יכלו לסרב לבקשת ההשאלה. "תרומת הדשן" מסביר זאת לאור דברי הגמרא (בבא מציעא צ"ז ע"א): ה"תרומת הדשן" מבין שהמשקה את חברו מים הרי זה משום שהוא כפוף ומשועבד לו. השקיית המים היא ביטוי לכפיפות המשאיל לשואל. על כן כאשר הוא משאיל לאחר מכן לחברו חפץ, הרי זו שאלה בבעלים. לפי הסברו של "תרומת הדשן", מקרה זה דומה ל"שמור לי ואשאילך" - העובדה שהאחד שומר לחברו על החפץ יוצרת מחוייבות אצל בעל החפץ להשאיל לו, ומחוייבות זו מגדירה את המצב כ"שמירה בבעלים". בהמשך נעמוד על עומק דבריו של תרומת הדשן, ולאורם ניישב את קושייתו של ה"משנה למלך" על הרמב"ם שהובאה לעיל על דין "שמור לי ואשאילך". פשיעה כנזק פסק הרמב"ם ביחס לדין פשיעה בשמירת עבדים דורש ביאור (הל' שכירות פ"ב): הרמב"ם מבאר שפטור השומרים במקרה של עבדים וכדומה הוא רק בגניבה ואבדה, אבל בפשיעה - חייבים אף על עבדים וכדומה, שכן הפושע הוא כמזיק, ומזיק חייב גם בעבדים. הראב"ד במקום משיג: הראב"ד מקשה על סברתו של הרמב"ם שפושע הוא כמזיק מדין פשיעה בבעלים שפטור (עי' הל' שכירות פ"א ה"ג), ואילו היה נחשב כמזיק - מדוע יהיה פטור, וכי המזיק בבעלים פטור? מכאן מוכיח הראב"ד שפושע אינו כמזיק. בהמשך נעמוד על דעת הרמב"ם. לסיכום חלק זה. א. שלוש מחלוקות בין רש"י והרמב"ם בענין שמירה בבעלים. 1. האם ב"שמור לי ואשאילך" ודומיו שייך דין שמירה בבעלים (רמב"ם) או לא (רש"י)? 2. "שאלה לרבעה" וכדומה - האם השאלה היא על עצם דין שואל (רש"י) או על שואל בבעלים (רמב"ם). 3. "שואל אדם בטובו" - בטובו של חפץ (רש"י) או בטובו של הבעלים (רמב"ם). ב. יש להבין את דברי "תרומת הדשן" שכאשר אדם מחוייב וכפוף לחברו והוא משאיל לו חפץ, יש בכך דין שאלה בבעלים. ג. יש להבין את דברי הרמב"ם שמדמה פושע למזיק, ומדוע אין זה נכון ביחס לפשיעה בבעלים שפטור. חקירה בדין שואל יש לעיין במהות הפעולה הנעשית בעת שאדם שואל חפץ מחברו. ראשית, נעמוד על מהותה של בעלות האדם על חפץ, לאור דברי הרב חרל"פ (מסביב לשמונה פרקים להרמב"ם, "להקדמתו של הרמב"ם"): שני דברים כלולים בקנין חפץ על ידי האדם. האחד הוא זכות השימוש בחפץ, הנקנית לבעליו. הדבר השני הוא עצם הבעלות על החפץ, שהיא יותר מאשר זכות השימוש4. לאור זאת יש לומר, שכאשר אדם משאיל חפץ לחברו הוא מקנה לו את זכות השימוש בחפץ. "עצם הבעלות" נשארת בידי הבעלים, אך השואל הוא המשתמש. על פי זה, שאלה היא פעולה הנעשית בחפץ. ניתן להבין גם בדרך נוספת את מהותה של השאלה. החפץ נשאר של הבעלים בצורה מלאה, אלא שהוא נותן לשואל רשות להשתמש בחפץ. זוהי פעולה הנעשית בגברא, בבעלים, המתיר לשואל להשתמש בחפץ. כפי שראינו, נחלקו רש"י והרמב"ם בביאור הביטוי: "שואל אדם בטובו", האם בטובו של חפץ, כדעת רש"י, או בטובו של הבעלים, כדעת הרמב"ם. המחלוקת מובנת היטב לאור החקירה. רש"י רואה בשאלה פעולה הנעשית בחפץ, ולכן מבין שהטוב מתייחס לחפץ, שהוא הנפעל בעת השאלה. הרמב"ם מבין ששאלה היא פעולה הנעשית על ידי הבעלים, ולכן מבין שהגמרא התכוונה לטובו של הבעלים. השאלה היא פועל יוצא של טובו של הבעלים. שאלה בבעלים לאור דברים אלה יש לעמוד על יסודו של דין שאלה בבעלים. ראשית יש להבין את דברי התורה: "מהיכי תיתי" לצייר ציור משונה של שואל ובעליו עמו? אימתי נשכר אדם עם כליו, ומדוע משפיע דבר זה על דיני השואל? הצורה שבה הובא הדין בפסוק מלמדת כי הוא מובנה בדיני שואל, ולא פרט צדדי. נראה, שאת התשובה לשאלה זו יש לחפש בהבנה פנימית של דין שואל, ובמיוחד של דין "בעליו עמו". כבר עמדנו על ההבדל בין הנגלה ובין הנסתר ביחסם למצוות ולהלכות. בתורת הנגלה מקבלים את המציאות כנתונה, ומגיבים עליה על פי רצון התורה - כיצד יש לאכול? האם המזיק חייב או פטור? מה דינו של שואל? וכדומה. תורת הנסתר מבקשת להעפיל אל מקורם של הדינים - מדוע נברא האדם כיצור אוכל? מדוע נבראו מזיקים בעולם? היכן יש בעולם הרוחני מקור לדיני שואל? לאחר שנעמוד על עומק דברי הרמב"ם, ננסה בע"ה לחשוף את המקור לדין "בעליו עמו" בהנהגה הרוחנית שבה מנהיג הקב"ה את עולמו. בעקבות הבנתו של הרמב"ם, ששאלה היא נתינת רשות להשתמש בחפץ, ניתן להבין את יסוד הדין של שאלה בבעלים. כאשר אדם משאיל חפץ והוא בא יחד עמו, פירוש הדבר שהבעלים הוא המשתמש בחפץ, אלא שהוא עושה זאת דרך השואל. השואל הוא שליח כביכול של הבעלים להשתמש בחפץ. ניתן להבין מציאות זו על פי דבריו של בעל תרומת הדשן: "נראין הדברים שהיתה כפופה לה ומשועבדת... וכהאי גוונא מיקרי שאלה בבעלים". העובדה שאשת ראובן משועבדת לאשת שמעון, מגדירה את המקרה כשאלה בבעלים. מדוע? מכיון שכאשר הבעלים מחוייב לשואל, בעצם את עצמו רוצה הוא לתת, וכיון שאינו יכול לתת את עצמו, נותן הוא תחת זה את החפץ. החפץ הוא שלו ונשאר שלו גם אחר הנתינה, והוא בשימוש השואל כש"בעליו עמו". הבעלים הוא המשתמש, ושימושו הוא אצל השואל. במקרה כזה, משאיר הבעלים את האחריות על החפץ בידיו, שכן הוא המשתמש בחפץ אצל השואל. כך הבין "תרומת הדשן" את דברי רבא בענין "אשקיין מיא". כאשר אדם מחוייב לחברו, הוא רוצה לתת את כל כולו. כביכול אומר הוא לשואל: רק מים אתן לך? את עצמי אני מוכן לתת לך. הביטוי המעשי של רצון זה הוא בהשאלת החפץ. על כן מובן שהבעלים נשאר אחראי על החפץ, ואין הוא מעביר כל אחריות לשואל. בשאלה בלא הבעלים הגדרנו שהבעלים נותן לשואל רשות להשתמש בחפץ. במקרה של שאלה בבעלים, ההגדרה משתנה. הבעלים נותן את עצמו יחד עם החפץ, ועל כן האחריות נשארת בידיו. לאור זאת מובן ההגיון של דברי התורה, המחלקת בין מקרה ש"בעליו עמו" למקרה ש"אין בעליו עמו". ב"בעליו עמו" השאלה היא ביטוי לרצונו של הבעלים לתת את עצמו, ובמקרה זה גדרי השאלה משתנים5. ביאור הסוגיות בעיות רמי בר חמא: רש"י מבאר שהבעיות על "שאלה לרבעה", "שאלה ליראות בה" וכדומה הם על עצם דין שאלה. השאלה היא קנין זכות השימוש בחפץ, ובמקרים אלו, כאשר אדם שואל שלא כדרך השואלים, יש לדון האם יש בכך בעיה בקנין החפץ. האם כשאדם שואל כדי ליראות בה, למשל, ולא בשביל להשתמש בדבר עצמו, זה קנין של זכות השימוש או לא. הרמב"ם, לעומת זאת, מבאר שהבעלים נותן לו רשות להשתמש בחפץ. רק בשאלה בבעלים, שהבעלים משתמש בחפץ דרך השואל, יש לדון האם גם זכויות אלו ניתנו לו. כאשר אדם שואל בהמה בבעליה כדי לרבעה, יש לדון האם גם במקרה זה תחול השאלה - האם ניתן להגדיר שהבעלים משתמש בבהמה במקרה זה דרך השואל. כך גם כששואל ליראות בה. זהו מעשה אישי של השואל, ולא ניתן להגדיר שהבעלים עושה זאת עבורו. השואל מתראה עם החפץ ברשות הרבים ולא הבעלים, ועל כן יש לדון האם השאלה חלה. השאילני ואשאילך: לרש"י, שאלה היא פעולה הנעשית בחפץ. על כן לא שייך לומר במקרה של שאלה שזו שמירה בבעלים. הבעלים כלל אינו נוגע לשאלה, אלא רק החפץ. על כן מבאר רש"י שהדיון על שמירה בבעלים מתייחס רק למקרה: "שמור לי ואשמור לך". אבל הרמב"ם סובר שהבעלים הוא הנותן את זכות השימוש בחפץ, והוא מעורב בפעולת השאלה, ולכן ניתן להגדיר זאת כשמירה בבעלים. גם קושיית המשנה למלך על "שמור לי ואשאילך" מיושבת. השמירה על החפץ של המשאיל יוצרת שעבוד ומחוייבות של המשאיל לשומר, ועל כן השאלה שבאה בעקבותיו היא שאלה בבעלים. הרי זה כמו שאמר "תרומת הדשן", שכאשר יש שעבוד של המשאיל לשואל - השאלה מוגדרת כשאלה בבעלים. הבעלים משועבד בעצמו, והביטוי של נתינת עצמו לשואל מופיע בנתינת החפץ. השאלה היא תוצאה של המחוייבות, ועל כן היא שאלה בבעלים. פשיעה בבעלים: הרמב"ם הגדיר את השומר הפושע כמזיק, והראב"ד הקשה על כך מפשיעה בבעלים שפטור. כוונת הרמב"ם בהגדירו את השומר כמזיק היא שהאחריות בידיו, ועל כן פשיעתו בה היא כמזיק. ביחס לאחריות שהיתה בידיו הוא מוגדר כמזיק. כפי שבארנו, במקרה של שמירה בבעלים, האחריות על השמירה נשארת בידי הבעלים. השומר איננו אחראי על החפץ, ועל כן גם במקרה של פשיעה הוא איננו מוגדר כמזיק. זוהי פשיעה בדבר שאחריותו לא עליו, ובזה שונה פשיעה בבעלים מפשיעה גרידא. אף השאלה המוסרית שבה פתחנו (בדברי שו"ת "חוות יאיר") מתיישבת על הלב. כאשר אדם משאיל "ובעליו עמו", הרי שעומק רצונו הוא שהוא יהיה אחראי על החפץ. הוא רוצה לתת את עצמו, ונתינת החפץ היא ביטוי לכך, ועל כן האחריות נשארת בידי הבעלים, וכך גם החיוב בנזקים. משמעות הדברים יסודם הרוחני של הדברים הוא בדבריו של הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, ח"ג פרק י"ד): נצטווינו בתורה (דברים כ"ח, ט'): עלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה כפי שאנו משיגים מתורתנו הקדושה. כאן למד הרמ"ע מפאנו מה יש ללמוד מדברי התורה על השואל. כפי שראינו, התורה מחלקת בין מקרה שבו "בעליו עמו", ואז פטור השואל מלשלם אם נגנב החפץ או אבד, ובין מקרה ש"בעליו אין עמו", שבו חייב השואל לשלם. חז"ל למדו שה"רגע הקובע" הוא רגע השאלה - אם בשעת השאלה היה בעליו עמו, אף אם בשעת מעשה לא היה עמו - הרי הוא פטור. הרמ"ע למד מדברים אלה על מעשה המצוות. כאשר אדם עושה מעשה "לשמה" - לשם שמים, הרי ש"בעליו עמו" - הקב"ה מלוה אותו בעת עשותו מעשה זה. אף אם בשעת המעשה "בעליו אין עמו", משום שזהו מעשה רע, הרי שנחשב הדבר ש"בעליו עמו", אם מחשבתו בתחילה היתה לשמה. המזיקים הם בריאה גרועה, ובשעה שהם מזיקים אין זה מידי הקב"ה. אף על פי כן, כיון שנבראו על ידי המקום - כל מעשיהם הולכים אחר בריאתם שהיא מידי הקב"ה, ואין זה נקרא רע. דבר זה בא לידי ביטוי בדין רודף. כאשר אדם רודף אחר חברו להורגו, עלינו להציל את הנרדף, אף במחיר פגיעה ברודף. אולם, אם ניתן להצילו באחד מאיבריו של הרודף, עלינו לעשות זאת ולא להורגו. מכאן יש ללמוד שהפגיעה ברודף היא מעשה רע, שעל כן עלינו למעט ברע ככל יכולתנו. אולם, אף שזהו מעשה רע, הוא נקרא מצוה, כיון ש"בעליו עמו". כיון שראשיתו של המעשה היא לשם שמים, הרי ששם שמים חל על המעשה בכללו, אף אם הוא רע כשלעצמו6. מנגד, אדם העושה מעשה שלא לשמה, אף אם זהו מעשה טוב, הרי ש"אין בעליו עמו", ועליו "לשלם" - לתקן זאת על ידי שיעשה מצוה זו פעם נוספת לשמה. כך יש להבין את דברי הגמרא (פסחים נ' ע"ב): אימתי יש ערך ללימוד וקיום מצוות שלא לשמה? כאשר הוא מוביל לקיום לשמה - כאשר האדם מתקן את המעשה הראשון על ידי עשיה נוספת לשמה. אם איננו מתקן זאת, עליו נאמרה מימרא אחרת של חז"ל (ברכות י"ז ע"א): אם אדם עושה שלא לשמה ונשאר כך, נוח לא שלא נברא. בכך מיושבת קושיית התוספות על סתירת שני המקומות (ברכות י"ז ע"א): הרמ"ע מפאנו מיישב את הסתירה כך: אם "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כלומר שקיים פעם נוספת את המצוה לשמה - הרי תיקן את עשייתו הראשונה. אם לא עשה זאת - נוח לו שלא נברא. אדם העושה מעשה רע, אך לשמה - מתוך ציווי המקום, הרי ש"בעליו עמו", והוא הולך בדרכי המקום. לעומת זאת אדם העושה מצוה בלא כוונה לשמה - "אין בעליו עמו", חלילה. הרמ"ע רואה בדבריו על שורשיו הרוחניים של דין "בעליו עמו" הליכה בדרכיו של הקב"ה. היכן מצאנו בדרכיו של הקב"ה שתי בחינות אלו? להבנת הענין נעמיק בביאור המציאות של "שואל". מיוחד הוא דין השאלה. כאשר אדם שואל חפץ מחברו הרי שהחפץ הוא של הבעלים ונשאר כך, והשמוש בחפץ נעשה על ידי השואל. יש בכך דמיון עם יחס הבורא והבריאה, והרי זה כ"דוגמא של מעלה", בבחינת "והלכת בדרכיו" - העולם הוא עולמו של הקב"ה, ואנו משתמשים בו. אף כאן, שתי צורות יש להבנת הדבר. יש "בעליו אין עמו", ויש "בעליו עמו". בצורה הפשוטה, נתן לנו הקב"ה רשות להשתמש בעולמו7. העולם הוא של הקב"ה, ואנו מורשים להשתמש בו. זוהי צורה של "בעליו אין עמו". אולם, ניתן להביט על העולם שהכל אלוקות, ו"לית אתר פני מיניה". גם כשמשתמש האדם בעולם, הרי שזהו גילוי לאלוקות שבעולם. זוהי בחינה של "בעליו עמו". שתי הצורות בהנהגת העולם מבוארות היטב בדבריו של הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים א', ס"ה): יש מחשבה הרואה את העולם כולו כאלוקות, ויש מחשבה הרואה את הבורא והבריאה כשני דברים נפרדים. הדרך להיבנות משתי המחשבות יחד היא על ידי שהאחת היא לבוש לשניה. הצורה בה אנו נפגשים בפועל עם העולם הוא כבריאה הנפרדת מן הבורא, אך אנו מבינים שתפיסה זו היא לבוש לתפיסה עליונה ממנה הרואה אלוקות בַּכֹּל. ההבנה כי הכל אלוקות איננה יכולה לבנות חיים, שכן אין ערך לכל מעשה ולכל התקדמות מוסרית מתוך תפיסה כזו. אך יש חשיבות רבה שהחיים על פי הדרך, הרואה את הבריאה כעומדת לעצמה, יהיו מוארים באור המחשבה העליונה, הנותנת עומק וטעם פנימי למעשים. יש לומר, שניתן לראות את שתי ההנהגות במקומות שונים. יש דברים בהם מנהיג הקב"ה את העולם בבחינת "בעליו עמו". כך הוא בדברים כלליים ובתהליכים מיוחדים כלל עולמיים. בתהליכים אלה לוקח הקב"ה מן האדם את האחריות, והוא מוביל את התהליכים דרך האדם. יש תהליכים שבהם אין בחירה לאדם, והוא מובל מכח רוח הדור וכדומה. דוגמא לכך ניתן לראות בשיבת ציון ובהקמת מדינת ישראל, שהיתה נגד ההגיון ונגד השכל האנושי, ויד ה' היא שהובילה את המהלכים. הקב"ה פעל את פעולותיו דרך האנשים. כפי שראינו, כאשר "בעליו עמו", אפילו בפשיעה פטור, שכן הבעלים משאיר את האחריות בידיו בצורה מלאה. גם מעשים שנעשו בעקבות הקמת המדינה בפשיעה נגד הקב"ה - הם באחריותו, כיון שהוא הוביל את התהליך. "בעליו עמו" בשעת שאלה וממילא בכל שלב ושלב. בדברים פרטיים, לעומת זאת, השאיר הקב"ה את האחריות לאדם, ואז הוא בבחינת "בעליו אין עמו". האדם אחראי על מעשיו, והוא המשתמש בעולם כרצונו - ברשותו של הקב"ה. האחריות על מעשים פרטיים הנעשים בבחירתו של האדם היא על האדם עצמו. דברים אלו של הרמ"ע מפאנו והרחבתם בדברי הרב קוק זצ"ל, מבארים בצורה עמוקה את דבריו של הרמב"ם בדין "בעליו עמו". השואל חפץ מחברו יש בו שתי בחינות - כדוגמא של מעלה. האחת, "בעליו אין עמו", כאשר השואל זקוק לחפץ בלבד, ואז האחריות היא על השואל, והשניה, כאשר הבעלים רואה עצמו משועבד לשואל, וחפץ לתת את עצמו, ולכן הוא משתמש בעצמו בחפץ דרך השואל. אז האחריות איננה מוטלת על השואל אלא על הבעלים. מובן, אפוא, מה ראתה התורה לחלק בדיני שואל בין מציאות של "בעליו עמו" ובין מציאות של "בעליו אין עמו". המקור לחלוקה מעין זו, שלא נראה שיש לה בסיס בצורת החיים של בני האדם, הוא בדרכי הנהגת הקב"ה את עולמו. הבנת המקור הרוחני ממנו נובע דין זה שופכת אור על הדין ועל פרטיו, כפי שהתבאר לעיל8. 1 בפשט הגמרא, מובנת דרכו של הרמב"ם, שהרי ההקשר בו מובאות בעיותיו של רמי בר חמא הוא שאלה בבעלים, ולא שאלה גרידא. אמנם, אין זה קשה על רש"י, שכן יש לומר שכל שאלותיו של רמי בר חמא נשאלו בבית המדרש בבת אחת, ועל כן הובאו כיחידה אחת, ואף שהשאלות הראשונות עוסקות בעצם דין שאלה, השאלות הבאות עוסקות בשאלה בבעלים כפי ההקשר. 2 הרמב"ם לא התייחס למקרה המובא ברש"י - האם יכול לשאול את החפץ לאחר שהחזיר לבעלים, על סמך הסכמתו הראשונית של הבעלים. 3 במקרה של "השאילני ואשאילך" בסתם, אין זיקה בין שאלתו של האחד לשאלתו של השני. על כן זו איננה שאלה בבעלים לפי רש"י. אולם כאן, ההשאלה של אשת ראובן היא ביטוי לכפיפותה ושעבודה לאשת שמעון, שעל כן אשת שמעון השאילה לה את העגילים שלה. על כן במקרה זה יסכים גם רש"י שזו שאלה בבעלים. 4 יש מקומות בהם חל רק אחד משני חלקי הבעלות, למשל (בבא קמא ס"ט ע"א): "אמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו". במקרה זה, לבעלים אין יכולת שימוש בחפץ, ולגזלן אין בעלות על החפץ. 5 חז"ל למדו בגזרה שוה שגם בשאר השומרים יהיה פטור כאשר "בעליו עמו". כיצד יש להבין לימוד זה? בדרך כלל, אין מציאות של "בעליו עמו" בשאר שומרים. אין אדם נותן חפץ לחברו מתוך שעבודו ומחוייבותו אליו. במקרים שבהם כך היה, כלומר במקרה של שמירה מתוך מחוייבותו של הבעלים לשומר ורצונו להשאיר את האחריות בידיו - הרי שמתאים הדין של פטור כאשר "בעליו עמו" גם בסברא. 6 עיקר כוונת "לשמה" הוא קודם המעשה, "בשעת שאלה", ואז "בעליו עמו" בכל מה עושה - הקב"ה נמצא אתו בכל מעשה ומעשה. כך מבאר ר' חיים מוולוז'ין את ענין לימוד תורה לשמה (מלוקט מספר "נפש החיים שער ד', פ"ג-פ"י): "אבל האמת, כי ענין לשמה פירוש לשם התורה... לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא יתברך שמו, שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל, על כל פנים זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב, להתודות על חטאתו מעומקא דלבא, כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה, ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה, היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול, כי הוא יתברך ורצונו חד כמו שכתוב בזוהר, וכל דין והלכה מתורה הקדושה, הוא רצונו יתברך שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין, כשר או פסול, טמא וטהור, אסור ומותר, חייב וזכאי... וכן באמצע הלימוד, הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט, טרם יכבה מלבו יראתו יתברך שמו שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד, להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'... ובשעת העסק והעיון בתורה, ודאי שאין צריך אז לענין הדביקות כלל, כנ"ל שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתברך, והוא יתברך ורצונו ודבורו חד...". על האדם לדבק מחשבתו בה' קודם הלימוד, ואז כל הלימוד הוא לשמה, כיון ש"בעליו עמו" בשעת שאלה, הרי שהאחריות היא אצל הבעלים, והוא מלווה אותו בכל מעשה ומעשה, ובכל לימוד ולימוד. 7 כדברי הגמרא (ברכות ל"ה ע"א): "רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה". הברכה היא נטילת רשות להשתמש בעולם. 8 ספירת הבינה היא "מילתא דאיתאמרת בשאלה". השאלה היא ביטוי לקשר בין העולמות, ויש בכך שלוש דרגות (ראה בשיחת אקטואליה "היום שאחרי 3" המופיע באתר הישיבה). בז' הספירות התחתונות ניתן לשאול ולהשיב - אלו הם דברים הנמצאים בהשגה ובתפיסה של העולם. במדרגת הבינה יש לשאול, ולהשאר בשאלה. למעלה מן הבינה אין לשאול. זוהי מדרגה שאין קשר עמה, ואין בה אף שאלה. הבינה היא שאלה בבחינת "בעליו עמו". היא כאם הרובצת על האפרוחים - ז' הספירות שתחתיה, והיא הולכת עמם, ככתוב: "כי שאל נא לימים ראשונים", השאלה באה עם הימים הראשונים, ז' הספירות בחינת שבעת ימי הבנין. על דרך הרמז יש לומר, שפרק שמיני במסכת בבא מציעא נקרא "השואל", בבחינת הבינה שהיא בחינת השמיני, הנמצא מעל לשבע הספירות התחתונות. ------------------------------------------------------------------------------------------- |
|
|