וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם...

בעליו אין עמו - במלאכת אותה הבהמה לפי הפשט. ובמדרש חכמים אפילו במלאכה אחרת אם הוא עמו במלאכה פטור השואל מ"ונשבר או מת".

המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו, אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן, הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי זה פטור, שנאמר: "אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו". במה דברים אמורים, כששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ, אף על פי שאין הבעלים שם עמו בעת הגניבה והאבידה או בעת שנאנס, אבל נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה ואחר כך שכר הבעלים או שאלן, אף על פי שהיו הבעלים עומדין שם בעת שנאנס הדבר השמור הרי זה משלם, שנאמר: "בעליו אין עמו שלם ישלם". מפי השמועה למדו היה עמו בשעת השאלה אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה פטור, לא היה עמו בשעת השאלה אף על פי שהיה עמו בעת המיתה או השבייה חייב. והוא הדין לשאר השומרים שכולן בבעלים פטורין, אפילו פשיעה בבעלים פטור.

והנה בגוף הדין תמהתי כל ימי, אחר שפיקודי ה' ישרים וכלם נכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת, והאריך בהם הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' בי"ד כללים, וממנו ינקו ולקחו כל הבאים אחריו בטעמי מצות בנגלה, ומי יתן ואדע לקרב הדבר הזה אל השכל, ודמיא למה שאמר פלוני [עי' מס' כתובות נ"ב ע"א] אלו הוינא התם אמינא משיב רעה תחת טובה וגו', וכי משום שהמשאיל במלאכתו של שואל ילקה באבדון ממונו ביד שואל?! כי לולי דברי רז"ל לא קשיא, דהיה יש לומר פירוש הכתוב "עמו" רצונו לומר אצל דבר ששאל לחבירו, והיה לו להשגיח עליו, וק"ל עכ"ל.

משנה. שמור לי ואשמור לך - שומר שכר.
גמרא. ואמאי, שמירה בבעלים היא, אמר רב פפא: דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. תנו רבנן, שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמור לך - כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ואמאי, שמירה בבעלים היא, אמר רב פפא: דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר.
רש"י: שמור לי ואשמור לך שומר שכר - וחייב אם נגנבה. ואמאי שמירה בבעלים היא - בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה, שאף הוא משמר היה לו, וכתיב "אם בעליו עמו לא ישלם", ודרשינן לקמן: עמו במלאכתו, ואף על גב דבשואל כתיב, לקמן דרשינן ליה נמי אכולהו שומרין, בפרק השואל (בבא מציעא צ"ה). ואני אשמור לך למחר - דלאו במלאכתו הוא השתא. השאילני ואשאיל לך - אין זה שואל להתחייב באונסין, שאין כל הנאה שלו, שאף הוא משאילו. שמירה בבעלים היא - אשמור לי ואשמור לך קאי, ששניהם זה במלאכתו של זה, אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי, שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך - אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר.

כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים. אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר כולן נעשו שומרי שכר זה לזה.

דברי רבינו תמוהים עד מאד דאפילו נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה השאלה שמשאיל לו השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ"ש רש"י ז"ל, עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך לשום דבר דהרי הוא המשאיל וכי פשע בו השומר אין כאן פשיעה בבעלים...

בעי רמי בר חמא: שאלה לרבעה מהו, כדשיילי אינשי בעינן, ולהכי לא שיילי אינשי, או דלמא, טעמא מאי, משום הנאה, והאי נמי הא אית ליה הנאה. שאלה ליראות בה מהו, ממונא בעינן והאיכא, או דלמא ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן, וליכא. שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו, ממונא בעינן ואיכא, או דלמא כל פחות מפרוטה לא כלום היא.
רש"י: שאלה לרבעה - הוא עצמו. מהו - מחייב באונסיה או לא. ליראות - שיהא נראה עשיר חשוב, ולא ימשכו בעלי בתים ידיהן ממנו להקיפו באמנה ובאשראי. הנאה מיניה - שנהנה בבהמה עצמה.

השואל את הבהמה בבעלים לרבעה או להראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה הרי כל אלו ספק שאלה בבעלים.

אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו לעולם. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא דקני מיניה. אמר רב מרי בריה דרב אשי: ומהדר ליה קתיה.
רש"י: שואל אדם בטובו לעולם - אם ראה אדם כלי לחבירו, ואמר: השאילני בטובו, ואמר לו: הן - שאול לו לעולם, כל זמן שהוא ראוי למלאכה, דהאי בטובו משמע לן: כל זמן שהוא טוב, ואפילו מחזירו - חוזר ונוטלו כשיצטרך. והוא דקני מיניה - דבעלים, אבל לא קני - מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה. ומהדר ליה קתיה - וכשיפחות, שלא יהא ראוי - יחזיר לו שבריו, דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי, ובטובו הוא, והאי לאו טוב הוא.

השואל כלי מחבירו להשתמש בו, ואמר לו: השאילני דבר פלוני בטובתך, כלומר אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין, אלא כפי טובת לבך ונדבותיך, שאינך מקפיד על הזמן אם ארך, אם קנו מיד המשאיל על זה הרי השואל משתמש בו לעולם עד שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו ויחזיר שבריו או שיריו, ואין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי או לעשותו פעם אחרת.

מצאתי, ראובן טוען על שמעון: נתאכסנתי בביתך אצלך אני ואשתי, והיו חופות בעיר ובקשת מאשתי להשאיל לבתך עגיל של זהב שלה שהיה שוה שלשה זקוקים להתקשט בה לנשואין, ועשתה כן והלכה לנשואין, ובחזירה השכיבה עצמה בבית החורף ישנה, והשפחה כותית גנבה העגילין ממנה. והשיב שמעון: ודאי כן הוא, אלא אשתי השאילה לה עגילין חילוף אלו העגילין, ועדיין הן בידה. וראובן השיב: אלו עגילין שלך אינם שוים חצי זקוק. דין זה פסוק מהא דהנהו דבי תרי דהוו מסגו באורחא חד אריכא וחד גוצא, אריכא הוה רכיב חמרא ומכסי סדינא וכו' עד שאלה בבעלים הוא ופטור, הלכך שמעון פטור, שהרי שאלה בבעלים הוא, ואף על פי שפשע שלא הניחתם במקום שמירה פטור, דפשיעה בבעלים הוא, ובפרק השואל פליגי בה רב אחא ורבינא ורב אחא פוטר והלכתא כוותיה, דהכי פסקינן בכמה דוכתין בכל התורה כולה רב אחא ורבינא רב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא, וכיון שפטור שמעון לשלם אותם העגילין חייב ראובן להחזיר לו אותם עגילין.

ומאי דקשיא לך מתשובת פרק השואל אשר חשיב שאלה בבעלים השאילני ואשאילך, דהא רש"י פירש דהא דפריך פרק האומנים אמאי שמירה בבעלים היא, לא קאי אלא אשמור לי ואשמור לך ולא אהשאיליני ואשאילך, וההיא לא מיקרי שמירה בבעלים, מאן לימא לן דמרדכי סבר ליה כרש"י. דאי הוי תשובת מהר"ם הוה קשה ודאי, דמהר"ם כתב בתשובה בפרק המפקיד על ראובן ושמעון שהשאילו זה לזה סדר קדשים וסדר מועד, דסבר כרש"י דמייתי הגמרא, וכתב כרש"י. ומשם יש לדקדק קצת דלא פשיטא הוא מילתא דרש"י מדהוצרך לבארו בתשובה דלא נטעה דלא כרש"י, וא"כ אפשר דמרדכי פרק השואל סבר כמשמעות הגמרא דאכולא מילתא פריך תלמודא אמאי שמירה בבעלים היא. והא דנקט שמירה ולא נקט שאלה, י"ל דמילתא דרישא נקט שמור לי ואשמור לך, ומכל מקום מדלא פריש תלמודא בקושייתו הכי שמור לי ואשמור לך שמירה בבעלים הוא, משמע דמקשה נמי אאחריני וחדא מינייהו נקט. ואפילו אליבא דרש"י יש ליישב התשובה בקצת, ויש לומר דכיון דהשאילה אשת ראובן לאשת שמעון העיגולים הטובים שוין שלש זקוקים, ואף על פי שהיא היתה גם כן צריכה לעיגולים, שהרי שאלה ממנה גם כן עיגולים פחותים, נראין הדברים שהיתה כפופה לה ומשועבדת, דלא גרע מאשקיין מיא, וכהאי גוונא מיקרי שאלה בבעלים.

אמר רבא: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר, נימא ליה: אשקיין מיא, דהוי שאילה בבעלים.

א. שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט, שנאמר: "כסף או כלים וכל בהמה", יצאו קרקעות ויצאו העבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו השטרות שאין גופן ממון, ויצאו הקדשות, שנאמר: "כי יתן איש אל רעהו", ויצאו נכסי עכו"ם, מכאן אמרו חכמים העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות שומר חנם שלהן אינו נשבע, ונושא שכר או שוכר אינו משלם. ואם קנו מידו חייב באחריותן.
ג. יראה לי, שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן, שאם היה שומר חנם על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה, וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין - פטור מלשלם באלו, אבל אם פשע בה חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון...

א"א, ואם אמת הוא זה, שומר חנם למה אינו נשבע על טענתו שלא פשע, שהרי אם פשע משלם, ואם נפשך לומר הלא מודה במקצת שאם יודה ישלם ואף על פי כן אינו נשבע, הרי אמרה תורה כלל ופרט בשומר חנם וכלל ופרט בשומר שכר, מה שומר שכר מיעט את אלו מעיקר התשלומין ולא מן השבועה לבדה אף שומר חנם שמיעט את אלו אף מעיקר התשלומין מיעטן ולא מן השבועה לבדה. ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור אלא שאין פושע דומה למזיק, עכ"ל.

ואחרי שענין האדנות הוא ממדת קונו, יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלמות, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך ח"ו לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים, והעד על זה הוא מה שנפשו של אדם בוחלת בתשמישים בלא בעלות.

כלל גדול אמרה תורה, "והלכת בדרכיו", ובדינו של שואל כתיב "בעליו אין עמו" פירוש בשעת שאלה "שלם ישלם", אף על פי שהיה עמו בשעת מעשה, "אם בעליו עמו" בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת מעשה, "לא ישלם".
והדוגמא כי כל פעולה שהיא לשמה אפילו אינה רצויה בעצמה מיקרי "בעליו עמו" במחשבה, ודמי לבריאת המזיקין, דמיקריא כביכול "בעליו אין עמו" בשעת מעשה, כיון שהיא בריאה גרועה לפיכך אל ישלם, דכתיב "אל תאמר אשלמה רע". ומזה למדנו להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף כל היכא דאפשר לבחור ברע במעוטו.
אבל כל פעולה שלא לשמה אפילו במעשה המצות אין בעליו עמו, כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה, ואף על פי שהוא עמו בשעת מעשה שהמצוה ממציאתו קצת כטעם שמה, מצוה זו ודאי צריכה תשלום כפול שימסור אדם עצמו פעם אחרת על קיומה לשמה, כטעם מתוך שלא לשמה בא לשמה, ודעהו, ואם לא עשה כן נוח לו שלא נברא או שנהפכה שלייתו על פניו והבינהו, שלא תצרך לא לקושיות התוספות ולא לתרוצם.
והנה האיש העושה עברה לשמה, כגון ההורג את הרודף להציל נערה מאורסה, יש לה דוגמא בדרכי המקום, אבל למצוה שלא לשמה אין לה במעשיו דוגמא כל עיקר חלילה לאל, אם כן עבירה חמורה היא ביד העושה אותה, והיינו דאמרי אינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, שהוא מטמא טומאה חמורה, אף תפלה בלא כוונה מעוררת קטיגוריא לפי שאין שכינה שורה על הפגום וממילא יש רשות לחול שם בלתי טהור.

יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו.

והדוגמא כי כל פעולה שהיא לשמה אפילו אינה רצויה בעצמה מיקרי "בעליו עמו" במחשבה, ודמי לבריאת המזיקין, דמיקריא כביכול "בעליו אין עמו", בשעת מעשה כיון שהיא בריאה גרועה לפיכך אל ישלם, דכתיב "אל תאמר אשלמה רע". ומזה למדנו להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף כל היכא דאפשר לבחור ברע במעוטו.

אבל כל פעולה שלא לשמה אפילו במעשה המצות אין בעליו עמו, כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה, ואף על פי שהוא עמו בשעת מעשה שהמצוה ממציאתו קצת כטעם שמה, מצוה זו ודאי צריכה תשלום כפול שימסור אדם עצמו פעם אחרת על קיומה לשמה, כטעם מתוך שלא לשמה בא לשמה, ודעהו, ואם לא עשה כן נוח לו שלא נברא או שנהפכה שלייתו על פניו והבינהו, שלא תצרך לא לקושיות התוספות ולא לתרוצם.

דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה.

וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא.

העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא - ואם תאמר האמר רב יהודה אמר רב פרק מקום שנהגו (פסחים נ') לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ויש לומר דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו והתם מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו.

והנה האיש העושה עברה לשמה, כגון ההורג את הרודף להציל נערה מאורסה, יש לה דוגמא בדרכי המקום, אבל למצוה שלא לשמה אין לה במעשיו דוגמא כל עיקר חלילה לאל, אם כן עבירה חמורה היא ביד העושה אותה, והיינו דאמרי אינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, שהוא מטמא טומאה חמורה, אף תפלה בלא כוונה מעוררת קטיגוריא לפי שאין שכינה שורה על הפגום וממילא יש רשות לחול שם בלתי טהור.

המחשבה בענין האלהות בשני הצדדים שלה - דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת על דבר הבורא והבריאה מכל אחד בפני עצמו, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם.
ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באים מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים, ומלאת כבוד אלהים בכל.
המוסר הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון. כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד.
על כן כאשר על פי ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה על דבר האלהים ועל דבר העולם, מתגלה התאר של צדקת אלהים, של גודל המוסר המופיע לנו על פי המחשבה ביחש אל האלהים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאחר כך באה המחשבה השניה על דבר האלהות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה על ידי ההצטיירות העליונה, המלהיבה, של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר.
אבל אם בראשית המחשבה לא תסתמן כי אם מצדה האחד של "אין עוד מלבדו", לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האלהות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצדו לעצמו, כי אם ביחש מאחד לאחרים. אף על פי שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מכל מקום האדם איננו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלא הודה - וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים - עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה.
אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל גם כן רוח האדם לשקע, ועל ידי השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות.
על כן אין תרופה אחרת, כי אם לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. זעיר אנפין מלביש את אריך אנפין, וד' הוא האלהים.