בס"ד

קריאה גדולה

ימים קשים עוברים על עם ישראל. נדמה שדודנו הדומה לצבי, נכסה מעינינו, וכולנו מקוים שעוד מעט קט נראהו ונבין שגם בימים קשים אלו התקדמנו ליעדנו.ה

אנו עלולים להתפס למחשבה שעיקר בעיתו של עם ישראל תלויה בגורמים אחרים, אם זה אויבים מבחוץ ואם זה אחים מבפנים, אשר אינם רואים עין בעין את רוח ה' המרחפת על פני התקופה.

אין מחשבות אלו אלא בחינת תליית סרחוננו באחרים.

עלינו לדעת שאין די בחרב פיפיות בידינו ורוממות אתחלתא דגאולה בגרוננו. למסירות גדולה אנו נתבעים בבירורים נוקבים בתוך בית המדרש. האם תבענו די הצורך את כבודה של ארץ ישראל? שמא ואולי אוי לנו מעלבונה של תורה, אשר לא פעלנו די לרוממה ולשגבה כראוי לה? האם הצגנו בפני העולם תורה גדולה המתאימה לרוח הגדולה ולדרך המחשבה החדשה? שמא ואולי התרשלותינו היא זו שגרמה לרחוקו של ציבור גדול מקודשי ישראל?

האם נערכו בירורים מחודשים במידת השפעתה של אתחלתא דגאולה על תוכנם ודרכי לימודם של בתי מדרשינו?

פעמים שהמציאות גוררת אותנו לפעולות קטנות. אמנם הכרח הוא לנו להיאבק ולשאת ולתת עם אנשים בעלי רוח קטנה ועיניים טרוטות, אשר טחו מראות יעודו הגדול של עם ישראל בארצו, ואין דרך כי אם לענות כסיל כאיולתו. עלינו להיזהר לבל נשקע בדברי איוולת ובדברים קטנים מבלתי יכולת להתרומם ולראות את המציאות כהויתה.

בל נשכח כי עיקר חוסנו של עם ישראל הוא בבית המדרש. ככל שיחזק האור בבית המדרש כך יקרין החוצה אורו אל כל השדות אשר ברכם ה', וכל שטחי החיים יאותו לאורו. והאור- זה תלמוד ירושלמי, תורת ארץ ישראל, אשר מוטל על דורנו לברר את דרכה.

(מתוך ההקדמה לזהב הארץ)

ובאגרות הראי"ה (תפ"ג):

"אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית, הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתינו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרוא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה...

דוקא בעת משבר גדול בסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה, לשליש ולרביע מאומה לא נתקן".

ובקריאה גדולה יצא הרב קוק זצ"ל בשנת תרס"ח:

"אחינו היקרים, חכמי התורה וסופרים משפיעים, גם אנו נואלנו וחטאנו. למדנו וחקרנו, פלפלנו וחדשנו, כתבנו וציירנו, אבל שכחנו את האלהים ועוזו, לא שמענו לקול נביאי האמת, לקול מעולי חכמי דורות עולמים, לקול הצדיקים והחסידים, חכמי המוסר וחכמי העיון והרזים, שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף נהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור חיים".

לאתר תורת ישראל