לחיות עם פרשת השבוע – מח, לב ואיברים

הרב יהושע ויצמן
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ב
 
01/06/2022

פרשת שבוע

תחילת פרשת נשא היא המשך ישיר לסיום פרשת במדבר. בסיום פרשת במדבר מדובר על משא בני קהת, נושאי הארון, ואצלנו ממשיכים במשא בני גרשון – היריעות, ובמשא בני מררי – קרשי המשכן.

הרבה עסקו בשמותם ובתפקידם של בני לוי. נלך על פי מי שאומר, שקהת, גרשון ומררי מכוונים כנגד המח, הלב והאיברים. את השלישיה הזו ניתן “לפגוש” גם בהמשך הפרשה, כפי שנראה בהמשך.

ננסה לעמוד על המשמעות של המבנה: מח, לב, איברים, על ידי דוגמא.
רבים שואלים: איך עובדים על המידות? אדם רוצה לתקן את מידותיו – להיות ענו, למשל. או אדם רואה שהוא כועס בקלות, ורוצה להיות מתון, נעים הליכות. איך עושים את זה? האם די בכך שאני רוצה?
התהליך הוא: מח, לב, איברים.
השלב הראשון הוא המח: על האדם ללמוד ולהבין מה מגונה במידה המגונה שהוא חפץ לתקן, ומה טוב במידה הטובה. מדוע גאוה היא דבר נורא, וענוה היא דבר טוב? מדוע הכעס מגונה, והמתינות משובחת? מה טוב בעין טובה ומה גרוע בביקורתיות תמידית. מומלץ גם לכתוב את הדברים.
השלב השני הוא להביא את הדברים אל הלב. אמנם בגוף האדם המרחק בין המח ללב איננו גדול, אבל בפועל זו דרך ארוכה. הדרך מההבנה מה נכון, אל הרצון לעשות את מה שנכון – ארוכה. רבים יודעים ומבינים את נזקי העישון, וממשיכים לעשן בכל זאת. המח הבין, אבל הדברים לא נכנסו ללב.
כיצד מעבירים את ההבנה אל הלב? הדרך הישרה היא על ידי תפילה. אדם עומד בתפילה ואומר: “ותן בלבי הכנעה וענוה”. כשאדם אומר זאת, הוא באמת רוצה מעומק הלב להיות ענו. הוא אומר זאת לה’ בתפילה, לא לרב ולא לחבר. אלו רגעים של אמת, של אמירה מעומק הלב. הרגעים הללו של רצון אמיתי, מסייעים לבנות את הרצון בתיקון המידה.
התפילה פועלת הן על בנין הרצון, והן, כמובן, ה’ שומע תפילה, והתפילה פועלת. כאשר אדם מתפלל שוב ושוב ומבקש משהו – זה עוזר וה’ שומע לתפילתו.
דרך נוספת להשיב את הדברים אל הלב היא על ידי חזרה עליהם שוב ושוב. כאשר אדם חוזר וקורא שוב ושוב את מה שלמד על המידות – חודרים הדברים אל הלב.
השלב השלישי הוא האיברים – תרגול מעשי. “תרגילנו בתורתך”. למשל, אדם מחליט שהיום עד השעה 12 בצהריים הוא לא כועס. גם אם מישהו מעצבן אותו – הוא מצליח להתגבר, כיון שהוא החליט, וזה לזמן לא ארוך. התרגול מסייע לאדם לקנות את המידה בפועל.

נראה, שגם בני לוי בנויים במבנה זה של מח, לב ואיברים, כפי שנראה בהמשך.

השל”ה הקדוש כותב, ששמותיהם של בני לוי הם על שם הגלות. אמנם בני לוי לא השתעבדו בשעבוד מצרים, אך עם זאת רצו להיות שותפים בצרתם של ישראל, וקראו לבניהם בשמות המבטאים את הגלות. הבולט ביותר הוא מררי, שמבטא את המרירות.
נראה שיש בזה ענין נוסף. כאשר קוראים לבנים בשמות על שם הגלות, זוכרים שנמצאים בגלות ורוצים לצאת ממנה. לפעמים עם ישראל מתרגל לגלות, וכבר שוכח שזו גלות. אנשים רבים חיים בחו”ל, ולא מרגישים את הנוראיות של החיים בגלות. אם יקראו לבניהם בשמות על שם הגלות – יזכרו שנמצאים בגלות ואולי זה יעזור להם לעלות לארץ.
קהת הוא לשון שבירה, כפי שמסביר הרמב”ן על הפסוק (בראשית מ”ט, י’): “וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים”. בהגדה של פסח אנו אומרים ביחס לבן הרשע: “ואף אתה הקהה את שיניו”. הגלות היא משבר. כשהשיניים שבורות, אין לאדם כלי ביטוי. הוא כמו אילם. בגלות אין לעם ישראל את כלי הביטוי הלאומיים: הנבואה, הסנהדרין, המקדש והכהנים.
גרשון הוא מלשון גירוש. “כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'” (שמואל א’ כ”ו, י”ט). אנו מגורשים ממקומנו ונמצאים כזרים בארץ נכריה.
מררי הוא מלשון המרירות של הגלות. “וימררו את חייהם בעבודה קשה”.

הרבי מגור אומר, שיש בנים שמרגישים בביתם מגורשים. הם בבית אבל לא מרגישים מחוברים, הם מרגישים כאילו גרשו אותם מהבית. יש גם בנים מרירים – כל היום מקטרים ומתלוננים. אפשר להוסיף שיש בנים שהם בחי’ קהת – אין להם יכולת ביטוי, הם סגורים ולא משתפים את ההורים.
את כל הבנים הללו צריך להרים ולחבר אל הבית. הפרשה מלמדת אותנו כיצד עושים זאת.
קהת נושא את התורה, שהיא כלי הביטוי של עם ישראל. זו בחי’ המח – התורה הקדושה.
גרשון נושא את היריעות, שעושות את המשכן לאחד. הגירוש מפזר את כולם, והיריעות מכנסות את הכל לבית אחד. זו בחי’ הלב.
מררי הוא בחי’ האיברים – והוא נושא את הקרשים, שהם גוף המשכן.
ביציאת מצרים מתקן כל בן את בחי’ הגלות שהיתה בו, על ידי הדברים שהוא נושא למשכן.
יש לומר עוד, שגרשון הוא גם אותיות רגש, בחי’ “בבית אלהים נהלך ברגש”. מררי נושא את הקרשים, שהופכים את השקר, שמפריד, לקשר שמחבר. את התשקורת הופכים לתקשורת.

מיד לאחר תיאור נשיאת המשכן על ידי בני לוי, מובאת פרשיית שילוח טמאים (במדבר ה’, א’-ב’):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.

השפת אמת מביא בדבריו את המדרש (במדבר רבה פרשה ז’, א’):

“צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה וגו'” (במדבר ה, ב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כה, ד): “הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי”, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר רַבִּי אַבָּא: מַהוּ “הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף”, כָּל זְמַן שֶׁהַפְּסֹלֶת הַזּוֹ בַּכֶּסֶף אֵינוֹ מַרְאֶה יָפְיוֹ, לֹא עָשָׂה אֶלָּא נִסְתַּנְּנָה הַפְּסֹלֶת מִמֶּנּוּ, מִיָּד הוּא מַרְאֶה שִׁבְחוֹ. “הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף”, אַחַר כָּךְ “וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי”. כֵּיצַד, בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ כָּל רֻבָּן בַּעֲלֵי מוּמִין, לָמָּה מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יְגֵעִים בַּטִּיט וּבַלְּבֵנִים וְעוֹלִים לְרֹאשׁ הַבִּנְיָן וּמִי שֶׁהוּא בּוֹנֶה עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ עוֹלִין לְרָאשֵׁי הַדָּמוֹסִין, אוֹ הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת וְקוֹטַעַת יָדוֹ, אוֹ הַקּוֹרָה אוֹ הַטִּיט נִכְנָס בְּעֵינָיו וְהוּא נִסְמָא, וְהָיוּ בַּעֲלֵי מוּמִין. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְמִדְבַּר סִינַי אָמַר הָאֱלֹהִים: כָּךְ הוּא כְּבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁאֶתֵּן אוֹתָהּ לְדוֹר בַּעֲלֵי מוּמִין, וְאִם אַמְתִּין עַד שֶׁיַּעַמְדוּ אֲחֵרִים הֲרֵי אֲנִי מַשְׁהֶא בְּמַתַּן תּוֹרָה, מֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים, אָמַר לַמַּלְאָכִים שֶׁיֵּרְדוּ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וִירַפְּאוּ אוֹתָן, וְתֵדַע לְךָ שֶׁכֵּן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי סִימוֹן: מִנַּיִן שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶן חִגְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, יז): “וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר”, וְאֵין נִצָּב אֶלָּא עַל רַגְלָיו. מִנַּיִן שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶן גִּדְמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ז): “כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה”. וּמִנַּיִן שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶן חֵרְשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנִשְׁמַע”. וּמִנַּיִן שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶן סוּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, טו): “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת”. וּמִנַיִן שֶׁלֹא הָיָה בָּהֶן אִלְמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, ח): “וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם”, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהֲרֵי נִתְרַפְּאוּ כֻּלָּן. וְאִם אֵין אַתָּה לָמֵד מִכָּאן יֵשׁ לְךָ לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, כו): “כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם וגו'”, הֲרֵי לְךָ שֶׁנִּתְרַפְּאוּ, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁל עֵגֶל חָזְרוּ לְמוּמָן וְנַעֲשׂוּ זָבִין וּמְצֹרָעִין, שֶׁכֵּן משֶׁה רוֹאֶה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, כה): “וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא”, וְאֵין פָּרוּעַ אֶלָּא לְשׁוֹן צָרוּעַ, כְּמָה דְתֵימָא (ויקרא יג, מה): “וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע וגו’ וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וגו'”. אָמַר הָאֱלֹהִים לְמשֶׁה: עַד שֶׁלֹא עֲשִׂיתֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן הָיִיתִי מְגַלְגֵּל בַּדְּבָרִים וְהָיוּ הַזָּבִים וְהַמְצֹרָעִים מְעֹרָבִים עִמָּכֶם, עַכְשָׁו שֶׁעֲשִׂיתֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן וַאֲנִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם, הַפְרִישׁוּ אוֹתָם מִכֶּם, “וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנֶפֶשׁ”, בִּשְׁבִיל מַה, (במדבר ה, ג): “וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם”.

כאשר המציאות שלמה ומתוקנת, יש מנגנון פנימי שמרפא את האדם. אם האדם לא מפריע לגוף בתזונה מקולקלת ובהתנהגות מקולקלת כמו כעס – הגוף יודע לרפא את עצמו. כאשר יש משכן, מיד “וישלחו מן המחנה” – פולטים את כל החומרים השליליים, “כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש”.
“טמא לנפש” – זו בחי’ הגוף. המת הוא גוף בלי נשמה. כנגד מררי.
המצורע פוגם בנשמה. מי שמטפל במצורע הוא הכהן, ולא הרופא. הקדושה מרפאת את המצורע, ולכן הוא צריך להביא קרבנות בטהרתו. זו בחי’ המח, הנשמה, כנגד קהת.
זב קשור לתולדות וההמשכיות של האדם, וזו בחי’ הרוח והלב, כנגד גרשון.
גם כאן אנו מוצאים את הבחי’ של מח, לב ואיברים.

שילוח הטמאים לא נעשה כדי “להעיף אותם מהעינים” שלנו, אלא אדרבה, זו יציאה על מנת לחזור. על הצרוע דרשו חכמים: “הצרוע בכלל כל הטמאים היה, ולמה יצא, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא”. היציאה איננה כדי להשאיר את הטמא בחוץ, אלא כדי להחזירו אל המחנה כשהוא טהור, נקי ובריא.

מיד לאחר פרשיה זו באה מצות התשובה. התשובה כתובה בתורה בפרשת “גזל הגר” (במדבר ה’, ה’-ז’):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בה’ וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.

הוידוי הוא מצות התשובה.
מדוע דוקא בפרשה זו כתובה מצות התשובה? מבאר השפת אמת, שממון ניתן להשיב. כשאדם פגע בחברו, בגוף או בנפש, לא תמיד ניתן הדבר לתיקון. אבל ממון ניתן להשיב, ולכן כאן התורה מלמדת על התשובה.
כל החטאים הם כמו ממון – הם חיצוניים לאדם ואין הם האדם באמת ובעומק. לכן ניתן לחזור בתשובה, כיון שהחטא פוגע במעטפת החיצונית, ולא בעומק הנפש של האדם.

מצות התשובה שייכת ללב: “ולבבו יבין ושב”. לאחר מכן מגיעה פרשת סוטה, ששייכת לאיברים. כאשר האיברים מתגברים על המח והלב, מגיעים לחטא של זנות. בפרשת סוטה מודגשים האיברים (במדבר ה’, כ”א): “בְּתֵת ה’ אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה”. האיברים הם כנגד מררי, וגם האשה שותה מי המרים המאררים. מררי בא להפוך את המר למתוק, ואילו הסוטה הופכת את המתוק למר. במקום לבנות חיים מתוקנים ומתוקים עם בעלה וילדיה, היא בוחרת במים המרים.
לאחר מכן כתובה פרשת נזיר, השייכת למח. הנזיר נקרא קדוש, כמו בני קהת, “כי עבודת הקודש עליהם”.

אנו מוצאים בפרשה את המבנה של מח, לב ואיברים בכמה מערכות: בבני לוי, בטמאים המשתלחים מן המחנה, ובפרשיות גזל הגר, סוטה ונזיר.

בסיום מגיעה ברכת כהנים. “וישם לך שלום” – יש לעשות שלום בין כל הכוחות, בין המח, הלב והאיברים. האדם צריך להיות בשלום עם עצמו, עם חבריו ועם כל העולם.
משחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. ועל מה עומד העולם? בירושלמי אמרו: על ברכת כהנים. ברכת כהנים מחזירה את השלום ואת הברכה לעולם. הכהנים הם זכר למקדש, ועל ידי ברכת כהנים משהו מהמקדש מגיע אלינו לבתי הכנסת.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.