לחיות עם פרשת השבוע – מצות המלחמה בדרך לשלום
1בפרשת השבוע נמצאת מצוה חשובה, המצוה המיוחדת של הדור שלנו – מצות ישיבת ארץ ישראל:
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.
הרמב"ן מונה את הציווי המובא בפסוק כמצוה, בתוך המצוות שהוא מוסיף על מנין הרמב"ם (מצוה ד').
יש בדבריו חידוש, שכן ניתן להבין – ויש מהראשונים שהבינו כך – שהפסוק הוא הבטחה לעם ישראל, ולא ציווי.
במקום אחר הארכנו בדברי הרמב"ן1, וכאן נעמוד בעיקר על מה שאנו למדים ממצוה זו אלינו, המנסים לחיות לאורה של פרשת השבוע.
עיון בדבריו של הרמב"ן (המובאים בסוף השיחה) מלמד, שעיקר המצוה היא "והורשתם" – מצות המלחמה על הארץ. רק בסיום דבריו מזכיר הרמב"ן את הישיבה בארץ, ומחדש שאף היא ממצוה זו של ירושת הארץ. מכאן הוא מסיק שבכל הדורות יש מצוה על כל יחיד ויחיד לעלות לארץ. זהו חידוש נוסף על עיקר המצוה, שהיא מוטלת על כלל ישראל – לרשת את ארץ ישראל.
שיטת הרמב"ן נתונה במחלוקת. הרמב"ם לא מנה את ישיבת ארץ ישראל ואת המלחמה עליה כמצוה. לפי הרמב"ם מלחמה שהתורה ציותה עליה איננה לכיבוש הארץ, אלא להילחם נגד הרשעים, אנשי עבודה זרה או טרוריסטים הפוגעים בסדרו של עולם2. אלו הן המלחמות שהתורה ציותה עליהן. אף הכהן הגדול, בדבריו ללוחמים לפני היציאה למלחמה, מגדיר כך את מטרת המלחמה: "ולהנקם מן הסכלים בה המפסידים יושר המדינות". תפקיד הצבא בישראל – כך מגדיר הרמב"ם – הוא לדאוג לביעור הרע מן העולם.
לפי הרמב"ן, לעומת זאת, המושג "מלחמה" בתורה מתייחס למלחמת כיבוש הארץ. מלחמה שבה לא כבשו ישראל את הארץ, כמו מלחמת מדין, איננה נקראת מלחמה ולא חלים עליה דיני מלחמה. זוהי מצוה חשובה להינקם מן הרשעים, אך אין לה גדר של מלחמה. על כן רק במלחמת מדין נצטוו ישראל להכשיר את הכלים שמצאו במדין. אילו היתה זו מלחמה לפי התורה – אין צורך להכשיר כלים, שכן בעת מלחמה מותר לאכול בכלים שנמצאים.
דבריו של הרמב"ן מלמדים נקודה חשובה ויסודית: הדרך להגיע לארץ ישראל היא על ידי מלחמה. כך עם ישראל מקבל לידיו את ארץ ישראל3.
גם הרמב"ם מגדיר כך את עניינה של ארץ ישראל (הלכות תרומות פ"א ה"ב):
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים…
הכיבוש הוא המגדיר את המקום כארץ ישראל.
הבנה זו חשובה מאוד בתקופתנו. מדוע? מפני שאנו מפחדים מן המילים "מלחמה" ו"כיבוש". הפחד הזה – הוא עצמו מביא עלינו את המלחמות. אילו היינו הולכים בדרכה של תורה, ומוכנים להלחם על הארץ ככל שנידרש – כבר היינו חיים כאן בשלום עם כל שכנינו. אך מנהיגינו הם אנשים הרחוקים מתורה, החושבים שאם נדבר על שלום, נרצה בשלום ונתחנן לערבים שיעשו איתנו שלום – אז יבוא השלום. האמת היא, שהתנהגות זו היא המביאה עלינו את המלחמות. אילו היינו מוכנים למלחמה, היינו שולחים אגרות: מי שרוצה להשלים – ישלים, מי שרוצה ללכת – ילך, ומי שרוצה להילחם – ילחם. כך יבוא השלום.
בלשון המודרנית קוראים לזה תורת המשחקים. מי שמוכן להילחם – לא יצטרך לכך, ומי שאינינו מוכן להילחם – נאלץ להילחם שוב ושוב.
משל למה הדבר דומה – בריון השכונה חי בשלום עם כולם. הוא איננו נאלץ להרים את ידו. יתכן שעשה זאת פעם אחת, ומשהבינו כי יש לו כח והוא מוכן להשתמש בו כשצריך – נוהגים בו בכבוד ועושים עמו שלום. החלש, שאיננו רוצה להילחם, סופג מכות ונאלץ להגן על עצמו פעם אחר פעם מפני מי שרואה עצמו חזק ממנו.
לו היינו מוכנים להילחם, והיינו בונים עוצמה וכח צבאי ראוי ומוכן לפעולה – לא היינו נדרשים להשתמש בו. העובדה שאנו משתוקקים בכל עת לשלום – מחלישה אותנו ומזמינה עלינו מלחמות.
הבעיה היא, שהדבר פוגע בעצם קיומו של הצבא.
בתקופת הגירוש מגוש קטיף השתתפתי בכנס של מפקדים ורבנים אצל ראש אכ"א דאז, ובמספר פגישות שהתקיימו בעקבותיו. באחת הפגישות שהתקיימה לאחר הגירוש אמרתי: הבעיה העיקרית שלנו עם הצבא היא לא זה שהיה שותף לפשע של גירוש אנשים מביתם או גירוש יהודים מאדמתם.עיקר הטענה היא, שיש לנו תחושה קשה שאתם בונים צבא של שלום, ולא צבא שמתכונן למלחמה. הממשלה משתמשת בצבא למשימות של שלום, במקום להכין את הצבא למלחמה. אילו היו עומדים מול עזה חיילים בכמות שהיתה בכפר מימון – לא היה יותר טרור במדינת ישראל. הנחישות מופעלת במקומות לא נכונים. הצבא טוב בשביל לטפל ברעידת אדמה בטורקיה או בשטפון באינדונזיה, ולא עוסק במשימה האמיתית שלו – להיות מוכן למלחמה.
אחרי קם לדבר מפקד בית הספר לקצינים באותה תקופה ואמר: הצבא הוא צבא של שלום ואני גאה בכך. כך אני רואה את הצבא. זה מזעזע לשמוע את זה מפי האדם שאחראי על הכשרת הדור של קציני צה"ל. ואכן, מיד אחר כך ראינו את פירותיה הבאושים של תפיסה זו במלחמת לבנון השניה.
על כן חשוב לחזור ולהזכיר את דברי הרמב"ן. לארץ ישראל מגיעים על ידי מלחמה, ורק כך יבוא גם השלום. כאשר דברי הרמב"ן יהיו חומר חובה בבית הספר לקצינים והצבא יהיה מוכן בכל רגע למלחמה – אז תסתיימנה המלחמות.
התפיסה הזו נובעת מענין עמוק, שחודר עד לשורשי התנועה הציונית.
מראשית דרכה פעלה התנועה הציונית מתוך הנחה שאנו באים לארץ ישראל כדי לחיות כאן בשלום. אנו נלמד את הפלאחים חקלאות מודרנית וטכנולוגיה, והם ישמחו בבואנו. אין לי ספק, שאם היו ראשי הציונות ומייסדיה יודעים את העתיד רצוף המלחמות של ארץ ישראל – לא היינו נמצאים כאן היום.
התפיסה הזו קיימת גם היום, בעיקר בקרב חוגי השמאל. כיום היא מתבטאת בתחושה שאם נכריע את המאבק מול הערבים במלחמה – יהיה זה כשלונה של הציונות. לא באנו לכאן כדי להילחם, ואם זו הדרך – אז זו טעות ואנו לא רוצים בכך מהתחלה. על כן מסתיימות כל מלחמותינו דקה אחת לפני הסוף. כשאנו כבר נמצאים בעמדה של יכולת להכריע את המאבק בצורה סופית – אנו נסוגים לאחור ופונים לשולחן הדיונים. לא מוכנים להכריע על ידי מלחמה. זהו גם המניע לריצה לשלום, שאין לה גבולות. אם לא נחיה כאן בשלום – עדיף לא להיות כאן בכלל.
אולם, אנו יודעים כי מלחמות הן חלק אינטגרלי מחוקי הקיום של האנושות. "מלחמות אני עשיתי" – אומר הקב"ה, והן לא איזה פנצ'ר בתהליך התפתחות האנושות.
אין די בכך שאדם יאמר שהוא רוצה שלום כדי שיבוא השלום. התורה כולה מלאה בשלום. שמו של הקב"ה שלום. בל יחשוב מישהו כי הוא צריך ללמד את התורה ואת הקב"ה מהו שלום ומה ערכו וחשיבותו. אך התורה מלמדת אותנו, כי הדרך לשלום היא על ידי מלחמה. מלחמה איננה תקלה היסטורית. היא באה לברר לאדם ולעם את מקומו ותפקידו. ואם לא נהיה מוכנים לכך – זה עצמו מקרב אלינו את המלחמה הבאה.
"רבות מחשבות בלב איש". חשבו אנשים שניתן לחיות כאן בשלום, ופעלו גדולות ונצורות בהקמת התנועה הציונית ומדינת ישראל. אבל "עצת ה' היא תקום". ועצת ה' מתבטאת במצוותיו, שהן עצות עבורנו לחיים נכונים. יש מצוה להילחם על הארץ ולכבוש אותה. כיבוש הוא לא מילה גסה, אלא מצוה שנצטוינו על ידי הקב"ה.
יש המטיפים לנו מוסר, כביכול הכיבוש איננו מוסרי. באים עמים ששואבים את כוחם מהנצרות, שהרשע והמלחמה ממלאים כל דף מדפי ההיסטוריה שלה, שעוד עולה עשן של השרופים על המוקד במסעי הצלב שלהם ובאינקויזיציה שהקימו – ומלמדים אותנו מה זה מוסר ומדוע מלחמה איננה דבר טוב. וכי הם ילמדונו מוסר? הם ילמדונו מהו שלום?
המציאות היא, שמי שמדבר הרבה על שלום מתגלה כאכזרי, והתורה, שפוסקת פעמים רבות "מות יומת" – יוצרת עם מוסרי וצדיק. היש עוד עם שבניו מוכנים להיהרג כדי לא לפגוע באזרחים "חפים מפשע" כביכול? היש עוד עם שנוהג באויביו ובשבוייו ברחמים כמו עם ישראל?
התורה היא תורה שבעל פה. עמדתה של התורה נלמדת מתוך "חיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה". צא והתבונן בחייו של עם ישראל, ותדע מהי התורה. ואנו חיים בצדקות גדולה כלפי עמים אחרים, ואף כלפי הגדולים שבאויבינו. צדקות גדולה מידי.
עלינו לומר, בקול גדול ובראש מורם – יש מצוה לרשת את הארץ, ולהילחם עליה. לא ניתן לבטל אף קוצו של יו"ד מן התורה. והתורה אמרה (במדבר ל"ג, נ'-נ"ו):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ… וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.
אם לא נוריש ונילחם ביושבי הארץ – הם יהיו לנו לצוררים – יהיה לנו טרור בתוך הארץ. ואז מה שצריך לקרות להם – קורה לנו, חלילה. תחת שהם יתפנו מן הארץ – אנחנו מפנים את אחינו.
עלינו להתחזק בלימוד המושג של מלחמה, שמקורו קדוש – במצות התורה הקדושה. המלחמה שאנו בה היום – מלחמה נגד הרשע הסובב אותנו, היא לכל הדעות מצוה מן התורה, בין לרמב"ן ובין לרמב"ם, ורק על ידי מלחמה נגיע לשלום. לא על ידי מחוות, ויתורים ודיבורים יפים על שלום.
אם חפצי שלום אנחנו, אנו צריכים לקחת את מצות המלחמה שתהיה נר לרגלנו, ואז נזכה גם לפסוקי השלום שיתקיימו (תהלים כ"ט, י"א):
ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
לשון הרמב"ן בהוספות למצוות עשה, ד':
מצוה רביעית, שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ". ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתברך: "באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'", שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצוה אמרו ית' בענין המרגלים: "עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך אל תירא ואל תחת". ואמר עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם", וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב: "ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו", הוראה שהיתה מצוה, לא יעוד והבטחה. וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) "מלחמת מצוה". וכך אמרו בגמר סוטה (מ"ד ע"ב): "אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות". ולשון ספרי (שופטים י"ז, י"ד): "'וירשתה וישבת בה', בזכות שתירש תשב".
ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבעה עממים שנצטוו לאבדם שנאמר "החרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם "הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי", נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין, שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה. וממאמרם "מלחמת יהושע לכבש" תבין כי המצוה הזו היא בכבוש. וכן אמרו בספרי: "'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר וכו", אמר להם כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל, תלמוד לומר 'וירישתם גוים גדולים ועצומים' ואחר כך 'כל המקום אשר וכו"". ואמרו "ואם תאמר מפני מה כיבש דויד ארם נהרים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם", אמרו "דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאין לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן". הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות.
ואומר אני, כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה י"ב, כ"ט): "מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה 'וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות', אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".
1 עי' ב"משוש הארץ" עמ' קל"ג.
2 כך כותב הרמב"ם על מטרתה של המלחמה, בהסבירו מה אומר הכהן משוח המלחמה ללוחמים (מצות עשה קצ"א): "…ויאמר בתוכחתו הלשון הנזכר בתורה, ויוסיף על זה מאמרים יעוררו העם למלחמה, ויביאם להסתכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה, ולהנקם מן הסכלים בה המפסידים יושר המדינות". גם המלחמה נגד שבעת עממין באה בגלל רשעתם הרוחנית (מצות עשה קפ"ז): "היא שציוונו להרוג שבעה עממין ולאבדם, שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון".
3 ועי' בדבר אברהם סי' י' שמאריך לדון בענין זה.