לחיות עם פרשת השבוע – מלחמת התרבות: הנצח ינצח

בפרשת השבוע יש שתי פרשיות שמצטיינות בפירוט גדול.
האחת – קניית מערת המכפלה. התורה מאריכה בתיאור המשא ומתן של אברהם עם בני חת ועם עפרון, ומפרשי התורה מנסים להבין מה קרה בדיוק בכל שלב במשא ומתן. לשם מה יש צורך להאריך כל כך? מן הסתם גם כשיעקב קנה את שכם נערך משא ומתן, והתורה לא טורחת לפרט לנו את כל שלביו. למה כאן זה כל כך חשוב?
הפרשה השניה – הליכתו של העבד להביא אשה ליצחק. התורה מספרת את כל הסיפור בפירוט רב פעמיים, וחז"ל עמדו על כך (בראשית רבה פרשה ס', ח'):

"ויתן תבן ומספוא לגמלים", אמר ר' אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה – ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא… "ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו", אמר ר' אחא: יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא…

דינים מרכזיים בתורה נלמדים מריבוי של אות מיותרת וכדומה, וכאן התורה לא חוסכת במילים, ומתארת לפרטי פרטים את הליכתו של העבד ואת רחיצת הרגלים של האנשים שבאו איתו.

שתי הפרשיות הללו – קניית מערת המכפלה ומציאת אשה ליצחק – קשורות זו לזו בקשר עמוק. חז"ל קושרים בין קניית נחלה ובין קידושי אשה. הגמרא מחפשת את המקור לכך שניתן לקדש אשה בכסף (קידושין ב' ע"א):

וכסף מנא לן, גמר 'קיחה קיחה' משדה עפרון, כתיב הכא (דברים כ"ב): "כי יקח איש אשה", וכתיב התם (בראשית כ"ג): "נתתי כסף השדה קח ממני", וקיחה איקרי קנין, דכתיב (בראשית כ"ה): "השדה אשר קנה אברהם".

שתי הפרשיות קשורות זו לזו בגזרה שוה שנלמדת משתיהן, שניתן לקדש אשה בכסף.
הרב קוק (עולת ראי"ה ח"א עמ' ק"פ) מסביר את המשמעות של לימוד בגזרה שוה. יש נושאים שכלפי חוץ נראים רחוקים זה מזה, ואין קשר ביניהם. בהסתכלות עמוקה ניתן לראות דברים שווים הקושרים את הפרשיות זו לזו. הקשר הזה בא לידי ביטוי במילה המשותפת, שמלמדת על תוכן פנימי עמוק המשותף לשתי הפרשיות, אף שכלפי חוץ הן עוסקות בדברים שונים ורחוקים.
בצורה חיצונית אין קשר בין קנין שדה ובין קידושי אשה, אבל המילה "קיחה" שנאמרה ביחס לשני הנושאים הללו מלמדת שיש ענין עמוק המשותף לשניהם. מהו הענין העמוק? הנצחיות.
הגמרא אומרת (שבת ל"א ע"א):

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו ל"ג): "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו'", "אמונת" – זה סדר זרעים, "עתיך" – זה סדר מועד, "חוסן" – זה סדר נשים, "ישועות" – זה סדר נזיקין, "חכמת" – זה סדר קדשים, "ודעת" – זה סדר טהרות.

מדוע "חוסן" שייך לסדר נשים? מפרש רש"י:

חוסן – לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין.

חוסן הוא לשון נחלה. אדם נושא אשה, ונולדים להם ילדים היורשים את נחלתם. בצורה כזו האדם נשאר נצחי. "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א', ד'). יורשיו של אדם הנשארים בנחלתו ממשיכים את קשר הדורות הלאה, והאדם נקשר אל הנצח.
הגמרא אומרת (מכות כ"ג ע"ב):

גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

מסביר הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ג עמ' רצ"ח):

יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות. שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.

חמדת הגזל והעריות נובעת ממקום עמוק בנפשו של האדם. שני הדברים הללו – קניינו של האדם והקשר הזוגי – הם הדרך של האדם להשתייך אל הנצחיות. גם אחר שהולך האדם אל בית עולמו, רכושו ונחלתו וצאצאיו ממשיכים אותו ומשאירים משהו ממנו קיים לעד. שאיפתו של האדם לנצח נובעת מכך שיש באדם ניצוץ נצחי. האדם איננו יכול לחיות מתוך תחושה של חדלון, שהוא בר חלוף. הוא נצחי ולכן הוא שואף להשאיר חותם נצחי בדמות בניו היורשים את נחלתו.
הרמח"ל אומר שתפקיד האדם הוא לקשור את העולם הזמני אל הנצחיות, ולעשות מהזמני נצחי.
פרשת השבוע, הפותחת בקנין הקרקעות מסיימת במציאת האשה היא פרשת הנצחיות.

קנין קרקע הוא ענין עמוק. חז"ל אומרים (פסחים פ"ז ע"ב):

…ארבעה קנינין שקניתי בעולמי, תורה קנין אחד, דכתיב (משלי ח'): "ה' קנני ראשית דרכו", שמים וארץ קנין אחד, דכתיב בראשית י"ד): "קונה שמים וארץ", בית המקדש קנין אחד, דכתיב (תהלים ע"ח): "הר זה קנתה ימינו", ישראל קנין אחד, דכתיב (שמות ט"ו): "עם זו קנית".

הקניינים הללו הם דברים שדרכם מתגלה הקב"ה בעולם. כשאדם קונה קרקע הוא מתדמה לקב"ה, שאף הוא "קונה שמים וארץ". כך האדם נקשר אל העולם ואל הנצח.
בעולם החי אין קנין קרקע. כל חיה אוכלת מכל הבא ליד, והכל שייך לכולם. גם אצל האדם יכול היה להיות כך. יכול אדם לזרוע בקרקע ולגדל תבואה מבלי שהקרקע שלו. אך הקב"ה נתן לעולם ולאדם את הקנין, וכך שמו נקרא על נחלתו לנצח. היבום נועד "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (רות ד', ה'). נחלתו של האדם מעניקה לו חלק בנצחיות.
כך גם בקנין אשה. כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"א ה"ד):

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה…

לפני מתן תורה גם היו נולדים ילדים לאדם, אך בדרך שבה לא נודע מיהו האב. אולם התורה חידשה שהקשר בין האיש לאשה נעשה על ידי קנין, וכך זהו קשר קבוע ולא זמני, ואנו יודעים מיהו אביו של כל ילד. מדוע זה חשוב כל כך?

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב… (דברים ד', ט'-י').

יש לנו מסר שעובר מדור לדור, והילדים ממשיכים את דרכם של הוריהם. על כן חשוב שכל ילד ידע מנין הוא בא, וכיצד הוא נקשר לשרשרת הדורות הנצחית של עם ישראל.

בתקופה זו אנו נמצאים במלחמת תרבות קשה שנוגעת לנושאים רבים – המשפחה, הצבא, מעמד האשה ועוד ועוד.
השוויון, למשל, שנמצא עכשיו במרכז השיח, הוא ערך טוב ומקורו ודאי טוב, אולם המציאות התרבותית הזמנית משתמשת בערך זה בצורה קשה ומזיקה.
למשל, רוצים להכניס לוחמות לחטיבות השריון. אין מה לדאוג ליכולתו של הצבא לנצח. כבר הזכרנו את דו"ח ועדת לוקר, שעמד על כך שלמדינת ישראל אין איומים על גבולותיה, ובעצם לא צפויות מלחמות "קלאסיות" בשנים הקרובות. הועדה המליצה לקצץ בחטיבות השריון. אז הצבא אמנם לא קיבל את הדו"ח, אבל הוא פועל ברוחו… במקום לבטל חטיבות שריון, הוא מכניס אליהן לוחמות ובעצם זה אותו דבר…
הבעיה היא לא הצבא, הוא יצליח להתמודד. הבעיה היא היחס לנשים ולתפקידן. חז"ל למדו אותנו, על פי התורה (יבמות ס"ה ע"ב):

אמר קרא (בראשית א'): "ומלאו את הארץ וכבשוה", איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש.

וכן (קידושין ב' ע"ב):

דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה.

האמירה הזו מלמדת אותנו על העומק של התפקידים השונים, המותאמים לאופי, לאישיות ולתכונות של האיש ושל האשה. דרכה של אשה איננה לכבוש, וכשהיא עסוקה בכיבוש זה פוגע בה. כל עוד נשים עסוקות בתפקידים שאינם תפקידי מלחמה, ניתן להבין זאת, אך כשמנסים להטיל עליהם תפקיד שלא מיועד להן – זה יוצר בעיה קשה.
שוויון זהו ערך חשוב ביותר, השאלה היא מתי והיכן. הזכרנו כבר את העובדה המעניינת, שלמרות שבחיל האויר יש כבר טייסות, ובשריון רוצים שיהיו לוחמות, טרם נשמעה קריאה לצרף שחקנית לביתר ירושלים. מדוע? משום שביתר ירושלים צריכה לנצח. לחיל האויר אומר הבג"ץ: אתם חייבים לצרף חיילות. תתמודדו. אבל לביתר אי אפשר להגיד את זה, יש אוהדים שנושפים בעורפה והיא חייבת לנצח. לשם עדיין לא הגיע ערך השוויון.
העולם מבין בצורה פשוטה שיש הבדלים בין גברים לנשים, והשוויון איננו בכך ששניהם יעשו אותו דבר. השוויון הוא בכך שכל אחד יעשה את תפקידו בצורה הטובה והנכונה ביותר.
אם אנו באים לדון מי יותר ממי, הרי שהתורה מלמדת אותנו שמעלתה של האשה היא מעל לאיש (משלי י"ב, ד'):

אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ.

כמו שהעטרה נמצאת על ראשו של האיש, כך האשה נמצאת מעל לבעלה. משמעות הדברים עמוקה ולא כאן המקום לעסוק בה. הקב"ה ברא את האשה והפקיד בידיה את החיים. זהו התפקיד המרכזי והחשוב ביותר, שבדורנו הוא מופיע בצורה עשירה יותר, ויש בו צדדים רוחניים ולימודיים עמוקים ביותר.
השאלה היא שאלת הגבולות. מהו הגבול של השוויון, מהו הגבול שבו כל צד יממש את עצמו בצורה הטובה ביותר.

אנו נמצאים בעיצומו של מאבק בין הזמני ובין הנצחי. התרבות הזמנית היא בחינת "עבדי הזמן עבדי עבדים הם". זוהי עבדות לערכים זמניים, שמתחלפים ומתחדשים בכל תקופה. בכל רגע יש ערך אחר שהוא המוביל, וכולם צריכים ליישר קו על פיו. התורה היא נצחית. הדברים החדלים – יחדלו, הדברים החולפים – יחלפו והדברים הנצחיים – ינצחו. אנו לא דואגים לתורה, היא שרדה מערכות רבות וקשות מאלו. "עברנו את פרעה – נעבור גם את זה".
הנצחי ינצח, אך השאלה הקשה היא, כמה חללים יפלו בדרך, כמה קלקולים יהיו. העולם יגיע ליעדו. "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כ"ג, י"ט). תיבטל כל התרבות הזמנית ולא תיבטל קוצו של יו"ד מהתורה.

החיבור שלנו לנצח מרגיע. חשוב לא להרגיש מאויימים, אלא מאותגרים. אנו עומדים בפני אתגר גדול וחשוב – לברר לעצמנו את הערכים.
הדור שלנו מכריח אותנו לברר גם דברים שפעם היו מובנים מאליהם. ערכי המשפחה, הצבא, הלאומיות – כל אלו נדרשים לבירור עמוק. זוהי אחת מהנקודות היפות של הדור שלנו, הצורך בבירור.

כשנבראו אדם וחוה, היו מחוברים זה לזה גב לגב. הקב"ה הפיל תרדמה על האדם והפריד אותם לאיש ואשה, שכל אחד עומד לעצמו. תהליך זה, הנקרא בספרים "נסירה", הוא משמעותי ביותר (עי' אורות ישראל א', י"ג).
החיבור הראשוני הוא טבעי, הכרחי. לא שאלו את האיש והאשה אם הם רוצים זה בזו. אחר הנסירה בוחר האדם באשתו (בראשית ב', כ"ג):

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

הוא בוחר ומחליט ברצונו להתחתן עם האשה.
הדור שלנו עובר נסירה קשה, שעתידה להוליד מציאות חדשה ועמוקה יותר. יש כאן איום על הצורה הרגילה של משפחה, המורכבת מאבא, אמא וילדים. זה לא מובן מאליו ועלינו לברר את המשמעות והחשיבות של המשפחה.
החויה של הדור היא חויה של בירור, ובחירה בטוב מתוך הבירור. אנו צריכים להחליט שאנו בוחרים בטוב, שכן אין דברים המובנים מאליהם, אין ערכים שלא עומדים לדיון ולבירור. בעקבות הבירור אנו חוזרים אל המציאות העליונה, מתוך אהבה ומתוך בחירה.
כל ערך עומד היום לדיון ודורש מאיתנו לברר את משמעותו: ארץ ישראל, צבא, משפחה. זוהי השליחות וזהו האתגר שלנו.
הבירורים הללו לא מאיימים על התורה, ולא על עם ישראל. אלו קנייניו של הקב"ה, כפי שהוזכר, וקיומם הנצחי מובטח. אך אנו נדרשים לבוא אל הערכים הללו מתוך בחירה, מתוך אהבה ורצון, מתוך בירור והכרה. זהו האתגר הגדול של מלחמת התרבות שאנו בעיצומה.

יש אנשים, גם בתוך עולם התורה, שחשים שהרוחות החדשות הנושבות בעולם מאיימות עליהם, ולכן הם נבלעים בתוכם. כפי שדרשו חכמים על יעקב אבינו (ילקוט שמעוני עובדיה רמז תקמ"ט):

אמר ר' הונא: משל לאחד המהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתירא מהם, מה עשה, הלך וישב ביניהם, כך כיון שראה יעקב עשו ואלופיו נתירא מהם וישב לו ביניהם.

יש כאלו שחשים שהתרבות היא כמו עדת כלבים המתנפלת עליהם, והם לא יכולים לעמוד כנגדה. כל מילה לא מתאימה שאומר מישהו זוכה לקיתונות של לעג ושטנה, ויש מי שלא עומד בזה, והולך להיות חלק מרוח התקופה.
דרכנו איננה כזו. הרוחות החדשות לא מאיימות עלינו. אנו צריכים לעמוד מולן ולחבר אותן את התורה.
התרבות הזמנית דוגלת בסיסמא: "וישן מפני חדש תוציאו". אוחזים רק בדברים החדשים, ומשליכים את כל העולם הישן.
כנגד זה, יש מי שאומר: "חדש אסור מן התורה". אין כלל מקום לדברים חדשים ולרוחות חדשות.
אך אנו אומרים: "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אנו מתייחסים לרוח התקופה, אנו מבינים שחזרת עם ישראל לארצו היא בעלת משמעות וכך גם רוחות אחרות הנושבות בעולם. אולם כל אלו לא יבטלו קוצו של יוד מן התורה.
ההתרחקות מן הערכים מטרתה לחזור אליהם מתוך בחירה. זה דבר נפלא שהדור הזה מזמן לנו, יחד עם הקושי הגדול שיש בכך. אנו צריכים לברר את נקודות הטוב שיש בכל דבר ובכל ערך – ולחבר אותן אל הנצחיות.
זהו התפקיד של יושבי בית המדרש. אנו מופקדים על החיבור בין החדש והישן, על הדרך לחיות את התורה הקדושה והנצחית, בתוך המציאות הדינמית והמשתנה שאנו נמצאים בה.
הנצחיות היא שמדריכה אותנו, ואין אנו מעבדי הזמן. "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, רק עבד ה' הוא לבדו חופשי". החיבור אל הנצח מעניק לאדם מבט על המציאות מלמעלה. הוא יכול לחיות מתוך חירות ובחירה, לאורך ימים ושנים טובות, בבריאות ובשמחה בע"ה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *