לחיות עם פרשת השבוע – תפקיד מדינת ישראל בעמים
7בשבת זו אנו פותחים בקריאת ספר במדבר.
ננסה לעמוד על עניינו של המדבר, לאור ההתרחשויות שהיו השבוע – פגישתו של ראש הממשלה עם נשיא ארצות הברית.
המדבר, כך במציאות וכך מבואר בספרים, הוא מקום הפקר. מקום שליטת חיות רעות, שליטת מזיקים וליסטים. במדבר אין מנהיגות המובילה את החיים לישובו של עולם. הצד הפראי של הטבע יוצא אל הפועל במדבר.
על כן כשהלכו ישראל במדבר, היו זקוקים לעמוד ענן שיישר את הדרך ויגן עליהם מפני חיות רעות ומזיקים, היו זקוקים ללחם ולמים מן השמים – המדבר איננו מקום של חיים, אלא מקום שליטת הצדדים השליליים של הטבע.
חז"ל למדים מכאן גם דברים חיוביים – התורה ניתנה במדבר, מקום הפקר, ולכן כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.
בניגוד לכך עומדת בפרשת במדבר, שכולה ההיפך מהפקר. כל הפרשה עוסקת בסדר ובשליטה – המפקד של בני ישראל, סדר ההליכה במדבר, כמה בכל דגל, מי צועד ראשון ומי אחריו, אימתי נוסע המשכן. התורה נותנת במדבר גבולות וסדרים ומסגרות, שאינם מצויים בו בדרך כלל. עד אמצע פרשת בהעלותך אנו קוראים על הסדר המופתי של בני ישראל בהליכתם במדבר.
נראה, שיש בדברים אלה ביטוי לתפקיד המוטל על עם ישראל – לעשות סדר במדבר.
הדברים בולטים יותר לשיטת הרמב"ם. כך כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פי"ד ה"א):
איזו היא רשות הרבים, מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן…
הדוגמא הראשונה שמביא הרמב"ם לרשות הרבים היא מדבר. רבים הקשו על הרמב"ם מדברי הגמרא.
הגמרא שואלת על סתירה בין שתי ברייתות. האחת (שבת ו' ע"א):
ואיזו היא רשות הרבים, סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין, זו היא רשות הרבים גמורה.
בברייתא זו לא מוזכר המדבר כרשות הרבים.
הברייתא השניה (שבת ו' ע"ב):
איזו היא רשות הרבים, סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין והמדבר.
ברייתא זו מזכירה את המדבר כדוגמא לרשות הרבים.
והתירוץ לסתירה זו:
אמר אביי: לא קשיא, כאן בזמן שישראל שרויין במדבר, כאן בזמן הזה.
ומפרש רש"י:
בזמן שהיו ישראל במדבר – חשיבא רשות הרבים. בזמן הזה – אינו מקום הילוך לרבים, דהולכי מדברות לא שכיחי.
כשישראל מצויים במדבר המדבר הוא רשות הרבים, כיון שיש בו רבים – ששים ריבוא מבני ישראל המהלכים במדבר, ובזמן הזה, שאין רבים מהלכים במדבר, המדבר איננו רשות הרבים. הכיצד פסק הרמב"ם שהמדבר הוא רשות הרבים?
הרמב"ם בגודל נשמתו חדר על לעומק ההבנה הפנימית של המדבר.
כשישראל מצויים במדבר המדבר איננו רשות הרבים, כיון שרשות הרבים הוא מקום הפקר, מקום שאיננו בשליטת היחיד. ישראל הפכו את המדבר למקום של חוקים וסדרים, מקום של שליטה והנהגה, ולכן הוא לא רשות הרבים. כשישראל במדבר יש שליטה, יש הנהגה של משה, ולכן אין זה מקום הפקר.
אולם כשישראל אינם מצויים במדבר, חוזר המדבר להיות מקום הפקר, והוא הדוגמא הראשונה לרשות הרבים, מקום ללא שליטה וסדר, מקום שאיננו מיועד לתיקון. ברשות הרבים אין מקום ליחיד ליצור ולהשתמש. רשות הרבים היא מקום הילוך הרבים בלבד1.
גם כשהיו ישראל במדבר היו שחשבו שזהו מקום הפקר, והמצוות אינן מתקיימות בו. כדי להוציא ממחשבה זו, עמד המקושש וחילל שבת, כפי שמביאים התוספות בשם מדרש (בבא בתרא קי"ט ע"ב, ד"ה "אפילו"):
…ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים…
המקושש לימד את עם ישראל שיש חוקים ודינים במדבר, והוא איננו מקום הפקר.
זהו החידוש הגדול של הליכת ישראל במדבר – יצירת חוקים וסדר בתוך ההפקר.
לאור הבנה זו, נתבונן בפסוק מספר יחזקאל (כ', ל"ה):
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים.
הביטוי "מדבר העמים" הוא ביטוי מיוחד, שיש לעמוד על משמעותו. נתבונן בפסוקים הסמוכים לפסוק זה (יחזקאל כ', ל'-ל"ו):
לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלהים הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים. וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם ה' אלהים אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם. וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם ה' אלהים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצוֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם ה' אלהים.
כמו שהקב"ה הוציא את ישראל למדבר ארץ מצרים, כך הוא יוציא אותם בעתיד למדבר העמים. מהי משמעות הדברים?
השפת אמת כותב (פרשת מסעי תרנ"ט):
במדרש, המסעות שקיבלו בני ישראל עתידין להיות ישוב ע"ש. כמו שכתוב "ימצאהו בארץ מדבר", וכתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה". וישוב העולם תלוי בנפשות. ולפי שיש נפשות של תהו בעולם, לכן יש מקומות של תהו, ולכן נקראת "מדבר העמים", כי על ידי העמים שיש בנפשות יש בעולם מדברות, ולעתיד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה", יהי' הכל מיושב. ובני ישראל נכנסו באותן המקומות להביאם לידי ישוב. וכן איתא כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה, ולכן זכו בני ישראל בכח התורה לעבור בזה המדבר אשר לא ישב אדם שם, ופי' חז"ל אפילו אדם הראשון לא הי' יכול לעשותן ישוב, ועל ידי בני ישראל בכח התורה מתקנים התהו לעשותו ישוב.
עם ישראל מתקן את המדבר, מקום התהו והופך אותו למקום ישוב. כך היה במדבר ארץ מצרים, שכל המקומות שעברו ישראל שם יהפכו למקום ישוב, וכך יהיה לעתיד להוא, שמקומות התהו שיש בעולם, יהיו למקום של תיקון על ידי בני ישראל בכח התורה.
רבינו בחיי (במדבר ל"ג, ב') מבאר את הדברים:
ועוד יכלול סיפור המסעות תועלת אחרת, כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב"ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא "והוצאתים אל מדבר העמים", והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה. והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים לשון "מוצאיהם", "ויכתוב משה את מוצאיהם", וחזר ואמר "ואלה מסעיהם למוצאיהם", כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה, ולפי שכבר התחיל להזכיר "אלה מסעי" על המסעות לשעבר, על כן אמר "ואלה מסעיהם" לעתיד ביציאה שניה, כענין שכתוב (ישעיה י"א) "יוסיף ה' שנית ידו וגו'", והקב"ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב, ונגילה ונשמחה בו.
הפסוק ביחזקאל עוסק בגאולה העתידה, שאז יצאו ישראל אל מדבר העמים, והקב"ה ינהיגם שם כפי שהנהיג את ישראל במדבר ארץ מצרים.
נראה, שבדברים אלה יש אמירה חשובה הנוגעת לימים אלה.
אנו חיים במדבר העמים. אנו מוקפים עמים של ליסטים וחיות רעות, שלא מוכנות לקבל עליהן עולו של שלטון, חוק וסדר כמנהג המתוקנות שבין אומות העולם. הקב"ה הביא אותנו למקום של מדבר שממה, מקום של הפקרות וטרור. גם מי שנחשב כמנהיג ורואה את עצמו כאחראי לעשיית סדר בעולם – שותף במידה מרובה להפקרות, ואינו עושה דבר כדי לעצור אותה. אנו מרגישים בכל יום כי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
מהמפגש השבוע, שאינני בקי במה שנאמר בו, עלו שני דברים חשובים. א. אויבינו שמחו מתוצאות המפגש, משום שהם חושבים שהוא היה טוב עבורם ולא עבורנו. ב. נשיא ארצות הברית לא נקב בתאריך שבו יטופל נושא הגרעין האיראני. כלומר, הנושא הזה לא יטופל בעתיד הקרוב. שתי נקודות אלו הן ביטוי ל"מדבר העמים" שאנו מצויים בו, בצורה חזקה. הטרור והגרעין שולטים, ומדינות העולם עומדות מנגד.
אולם, מדברי רבותינו אנו למדים, כי היכולת להפוך את המדבר למקום תיקון, את רשות הרבים לרשות היחיד, תלויה בנו. האם נצליח להשליט באזור הזה סדר, חוקים, עמידה בהסכמים, שלטון יציב ותקין – בידינו הדבר.
הפרשה מלמדת אותנו שכשישראל נמצאים במדבר – המדבר איננו רשות הרבים, אלא מקום מסודר מאוד.
הפרשה גם מלמדת אותנו מהו התנאי להשלטת הסדר במדבר – כאשר המשכן נמצא במרכז מחנה ישראל, יכולים כל הדגלים להסתדר סביבו.
המשכן הוא מקום הופעת התורה, ומקום השראת השכינה במחנה ישראל. "עתה נשוב למשה אדוננו שקדש מקומות רבים במדבר בקדושת ירושלם וציון…" (הרמ"ע מפאנו, מאמר מאה קשיטה, סימן ע"ב).
השראת השכינה במשכן שבמדבר היתה מעין קדושת ירושלים שאנו חוגגים בימים אלה את שחרורה. גם התורה יוצאת מקדושת הלוחות המצויים בארון אשר במשכן. שני אלו הם מקור הכח של ישראל להפוך את המדבר לרשות היחיד, ואת מדבר העמים למקום תיקון ושליטה.
* * *
נקודה נוספת, מהפטרת פרשת במדבר (הושע ב', א'):
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי.
חז"ל במדרש על פרשת השבוע עומדים על סתירה בפסוק: "מספר בני ישראל", "אשר לא ימד ולא יספר". אחד ההסברים במדרש (במדבר רבה פרשה ב', י"ח):
"אשר לא ימד ולא יספר", אמר ר' שמלאי: מהו הדבר הזה, מי שהוא אומר שיש להם מספר הוא חוזר ואומר להם שאין מספר, "לא ימד ולא יספר", אלא בזמן שאין עושין רצונו של מקום יש להם מספר, שאין חסרים ממנין ששים רבוא "והיה מספר", ובזמן שהם עושין רצונו של מקום אין להם מספר, אלא "אשר לא ימד ולא יספר".
נראה בביאור הדברים, שהמספר איננו דבר מגביל בהכרח. בכל מספר יש ניצוץ מן האינסוף, ששורת המספרים שואפת אליו.
כאשר ישראל עושים רצונו של מקום והולכים בדרך נכונה, הרי שהמספר איננו משפיע עליהם – "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז', ז'). גם אם נהיה מועטים מבחינה מספרית, הרי שאם נקבע את מקומנו כאן בלא ספק – ימצאו העמים האחרים את דרכם לארצות אחרות. לא בכח מספרי ננצח את אויבינו.
אולם, כשאין אנו עושים רצונו של מקום, חלילה, הרי שאנו נאלצים לעסוק במספרים – כמה ילודה יש במגזר הערבי וכמה במגזר היהודי, כמה הערבים מוכנים לשלם על דירה בערים מעורבות וכמה היהודים מוכנים, כמה גדודים יש לנו, בכמה יורד מספר החיילים המתגייסים מידי שנה, מה מספר הטנקים שלנו ביחס לאויבינו וכן הלאה.
העיסוק במספרים מהווה עבורנו בעיה כי אנו המעט מכל העמים. אולם – זהו גם הפתרון. כאשר אנו חיים נכון, הרי שאין משמעות למספר – "לא ימד ולא יספר". כאשר העולם האינסופי, המתבטא בקדושת ירושלים ובהופעת התורה בעם ישראל, תופס את מקומו, הרי שגם מספר קטן יכול להיות ביטוי לאינסוף. בכל דבר יכול לחול שפע אינסופי, כאשר הוא ביטוי להשראת השכינה בעם ישראל.
בימים אלה אנו סופרים את הימים לקראת חג השבועות, יום החמישים, הנמצא למעלה מן המספרים. אנו נמצאים גם לקראת יום ירושלים. שני אלה מבטאים את הופעת השכינה בעם ישראל – התורה והמקדש. כאשר הם יתפסו את מקומם הראוי להם במרכז מחנה ישראל, הרי שהסדר ישרור באזורנו, והמספר שלנו "לא ימד ולא יספר".
עלינו לחזק את תפקידנו כבני תורה וכבני ירושלים – להכניס את הערכים הללו למרכז החיים. מכוחם של ערכים אלה חיים כל שאר הערכים וכל החיים, כשם שמכוחו של הניצוץ האינסופי מקבלים כל המספרים את משמעותם. מכח מרכז התורה והמקדש ישלוט הסדר במדבר העמים, וכולם יקראו בשפה ברורה בשם ה'.
1 הגדרה זו עולה מדברי רש"י, שכתב (שבת ג' ע"ב, ד"ה "בעי אביי"): "כרמלית לשון יערו וכרמלו, שאינו לא הילוך תמיד לרבים, ולא תשמיש רשות היחיד". רשות הרבים עניינה הילוך, ורשות היחיד עניינה תשמיש. ועי' בעץ חיים שער י"א פרק ה': "ואז היו נקראים אלו הו' רשות הרבים כי לא היה בהם יחוד והתקשרות ואחדות רק כדמיון אנשים נפרדין איש לדרכו פנה ולא היה ביניהם אהבה וחבה".