פרשת השבוע פרשת בראשית הרב יהושע ויצמןכ"ח בתשרי ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



תכל'ס


אומר המדרש1:

תני בשם ר' נתן ג' נכנסו לדין וד' יצאו מחוייבין, ואלו הן אדם וחוה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן, שנאמר (בראשית ג'): 'ארורה האדמה בעבורך...' ולמה נתקללה... ר"י בר' שלום אמר שעברה על הצווי שכך אמר לה הקב"ה: 'תדשא הארץ דשא וגו'', מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן, אלא 'ותוצא הארץ דשא וגו'' הפרי נאכל והעץ אינו נאכל.

כך מביא גם רש"י2:

עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא 'ותוצא הארץ עץ עושה פרי', ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.

יש להבין, מדוע לכתחילה היה צריך טעם העץ להיות כטעם הפרי, ומדוע לא נעשה כך בפועל? מהו הענין שגם לעץ יהיה טעם, ולא רק לפרי?
מסביר הרב באורות התשובה3:

מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. על כן מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל.

העץ הוא אמצעי כדי להגיע אל הפרי שהוא התכלית. "טעם העץ כטעם הפרי" פירושו הוא, שכבר באמצעים המובילים אל התכלית מורגש הטעם, הסיפוק והשמחה שישנם בתכלית. מכיון ש"חטאה הארץ", מכיון שהחומר אינו מגיע לדרגה זו, והאמצעים מרוחקים מן התכלית, הרי שכאשר אנו עוסקים באמצעים, איננו מרגישים שמחה וסיפוק.
רוב זמננו וכוחותינו מושקעים באמצעים. האדם עובד כדי להשיג כסף, כדי שיוכל לקנות אוכל ושאר דברים, כדי שיוכל לחיות בצורה בה הוא רוצה. המרחק בין העבודה - האמצעים, לבין התכלית, רחוק מאד, אולם איננו יכולים לגשר עליו.
אנו משועבדים לאמצעים. איננו יכולים "לקפוץ" אל התכלית בלא לעמול קשות על האמצעים. זוהי בעצם העבדות הגדולה שאנו משועבדים בעולם. החירות פירושה יכולת לעשות את אשר אנו עושים, לא לצורך דבר אחר, אלא משום הענין שיש בדבר עצמו. כיון שרוב חיינו איננו עושים זאת, ורוב פעולותינו הן לצורך פעולות ומטרות אחרות, הרי שזהו שעבוד גדול מאד4.
האם ניתן להשתחרר מעבדות זו? האם ניתן לטעום מעט מטעם הפרי כבר בעץ?
כותב הרב בעולת ראי"ה5:

אשר קדשנו במצותיו וצונו. המטרה של כל המצות כולן היא שיביאו את החיים כולם למדרגה היותר נעלה, למדרגה זו שראוי יהי' להיות החיים תכלית עצמית. החיים ההווים, שהם מלאים פגמים וחסרונות, אינם ראויים כלל שיהיו מטרה אל המציאות, "ועל כרחך אתה חי". אמנם מעבר הוא ההוה אל העתיד, שיהיו החיים אז מטרה לעצמם ולא אמצעיים, כי יהיו נחמדים ומלאים בחכמה, בגבורה, ובצדק בשמחה ובענג. המצות, שהן ערוכות כקוים ישרים המובילים את החיים לאותה המטרה שהיא קדושה, כאשר מבואר בגדר הקדושה שאינו אמצעי כי אם תכליתי, הן כבר מקדשות את החיים במה שהם מתחברים אליהם בהוה.

הקדושה היא התכלית, ודברים שבקדושה איננו עושים לצורך דברים אחרים, אלא לצורך עצמם.
כאשר אנו עסוקים בקדושה, אנחנו טועמים את התכלית בכל שלב ושלב, גם בדברים שבדרך כלל הם אמצעים לדברים אחרים.
את האפיקומן בליל הסדר אנו אוכלים על השובע, זכר לקורבן פסח שהיה נאכל על השובע, כמו שאר הקרבנות. מדוע?
אכילת קודשים איננה אמצעי לשביעה ולקיום הגוף. זוהי אכילה קדושה - אכילה שהיא עצמה התכלית. לכן אוכלים קרבנות כאשר כבר לא רעבים, להדגיש ולהפנים את ההבנה שזוהי אכילה לצורך אכילה, ולא לצורך מטרה אחרת.
הרמח"ל, בבארו את מידת הקדושה במסילת ישרים6 כותב:

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל: כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים...
והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא ע"א): ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו התלמידי חכמים להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים. ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו.

כאשר אדם מתקדש, כל דרכיו הם בקדושה, וכל מעשה שהוא עושה - קדוש. פירוש הדבר שכל חייו הם בתכלית, וגם מעשים שאצל אנשים אחרים הם אמצעים, אצל הקדוש, הדבק בה' בכל רגע מחייו, מעשים אלה הם קדושים, והם תכלית ולא אמצעי.
הדרך לזכות כבר בעולם הזה לטעום בעץ את טעם הפרי, היא להתקדש, ובכך להפוך את חיינו לחיים של בן חורין, חיים המשוחררים מאמצעים, חיים לאור התכלית.




1 בראשית רבה פרשה ה', ט'.
2 בראשית א', י"א.
3 פרק ו', פסקא ז'.
4 עיין שיחה לפסח 'חירות אמיתית' (שני חלקים) שהתפרסמה באתר במחזור ס"א.
5 כרך א', עמ' תל"ד.
6 פרק כ"ו.


-------------------------------------------------------------------------------------------