למה האדם רעב?

אדם נשאל על דרכו, על מעשים שעושה וצורת הבילוי שהוא מבלה. תשובתו היא: "אני נהנה, מה הבעיה?".
האם ישנה סיבה, מלבד סיבות הלכתיות, שלא לעשות דבר שנהנים ממנו?
ננסה לעיין בעניין זה דרך פסוקים במשלי¹:

בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות: גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה: מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב.

פסוקים אלה, המהוים יחידה בפני עצמה בתוך הפרק, מדברים על אדם הבטוח בעצמו, דרכו ישרה בעיניו, הוא שבע ושמח. אדם שמרגיש טוב עם העולם שהוא נמצא בו. שלמה המלך בחכמתו מנסה לערער מעט את הביטחון, ולומר לאדם: תבדוק לאן מובילה הדרך שאתה צועד בה.
נעיין בפסוקים כסדרם.
"בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח". חז"ל דורשים פסוק זה על דור המבול ונוח²:

'בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח'. 'בית רשעים ישמד' זה דור המבול, 'ואוהל ישרים יפריח' זה נח.

דור המבול ברשעתם, היו בעלי עצמה גדולה, כמו העוצמה של בית מול אוהל. בית הוא יציב וחזק, ומגן על האדם. אוהל – מתנודד ברוח, אינו עמיד בגשם, חלש.
בכל זאת האוהל פרח והפריח תולדות, והבית – נשטף במבול. דוקא נח, שאיננו עוצמתי, הוא זה שהעמיד את המשך העולם, ואנשי המבול עם כל עוצמתם – נשמדו בימי המבול.
חז"ל בדרשתם אומרים לנו, שדור המבול איננו רק הסטוריה, אלא זהו מודל, המלמד אותנו כיצד פועלים הדברים בעולם.
הבטחון העצמי הגדול, עד כדי כך שאדם לא מוכן לשמוע שיש בעיה בדרך שהוא הולך בה, זה דבר שלא מחזיק מעמד. תופעה כזו נשטפת כאשר יש מבול.
"יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". גם אדם שבטוח שדרכו נכונה, עלול להיקלע למבוי סתום, או חלילה ליפול לתהום. גם אם נראה לך שדרכך ישרה, ייתכן שאחריתה היא מות.
שלמה פונה לאדם בתביעה: אז מה אם אתה מרגיש שהדרך שאתה צועד בה היא טובה? תבדוק, האם באמת הדרך טובה? מניין באה ההרגשה הטובה בדרך? האם ההנאה שלך נובעת ממקור חיובי? מהו תפקיד ההנאה בחיים, אם בכלל יש לה תפקיד?
גם אדם שבטוח בדרכו, יכול להיות שצועד לקראת אבדון, חלילה.
אסור להסתפק בהרגשה טובה, בהנאה כשלעצמה, בריגושים חיצוניים. האדם חייב לערער את בטחונו העצמי ולבדוק את דרכו ואת מהלך חייו.
"גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה". כאשר אדם שמח ושוחק בשחוק של ריקנות, בסוף השמחה ישנה הרגשה רעה – מה עשיתי, במה בזבזתי את זמני? דוקא השמחה הגדולה גורמת לנפילה.
האדם עולה על משכבו ומהרהר באשר עבר עליו במשך היום, והוא מוצא שאין במה להרהר, היום עבר עליו בריקנות – זה גורם לאדם בעל רגישות הרגשה רעה.
השמחה מובילה לא רק לשמחה, אלא גם לתוגה. בכל שמחה צריך לזכור, ברמה מסוימת, שלא כל שמחה מובילה לטוב. העובדה שאתה שמח עכשיו לא מוכיחה כי המעשה נכון וכי הדרך טובה. תמיד צריך לבדוק את נכונות הדרך. תמיד יש לשאול "מה מקום לשמחה זו".
"מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב". ננסה להבין את עניינו של הפסוק באמצעות משל. אדם אוהב לאכול קרמבו. זהו המאכל המועדף עליו. כיוון שכך, החליט כי זהו יהיה מאכלו היחיד. למה לאכול בשר ודגים, פירות וירקות אם לא נהנים מזה? הוא אוכל את הדבר ממנו הוא נהנה ביותר. בארוחת בוקר הוא סועד את ליבו בקרמבו, עד שכבר איננו רעב. לקראת צהרים, כאשר הוא שוב רעב, שוב הוא אוכל קרמבו, עד שבטנו מסתתמת, וכך הלאה…
כמה יחיה אדם כזה? עד מאה ועשרים… קרמבו.
מהי הטעות של אדם כזה? הוא חושב שהרעב בא כדי שנהנה מהאוכל. כאשר אוכלים ללא רעב ההנאה פחותה, ולכן כדאי להיות רעבים לפני שאוכלים, בבחינת "כמה כיף להיות צמא". אם כך – הרי שהאוכל נועד להנאה, אז הוא אוכל רק מה שהוא נהנה ממנו ביותר. אך האמת היא, שהרעב נוצר כדי לומר לאדם שיש לו חוסר בגוף – באבות מזון מסויימים, בויטמינים ובמינרלים. האדם שהזכרנו סותם את הרעב בגרון, אך איננו ממלא את החסר בגוף. הוא לא מבין שהרעב הוא הסימפטום לחיסרון ולא הבעיה בעצמה. ממילא אין די בהשתקת הרעב, צריך למלא את החיסרון בדברים מזינים ומועילים. גם רעב רוחני תפקידו דומה: "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' " (עמוס ח', י"א). כאשר אדם מרגיש רעב מבחינה רוחנית, אין המטרה שישתיק את הרעב בסרט מתח או במשחק כדורגל. מטרת הרעב היא לעורר את האדם למלא את חסרונו – לבדוק, להתלבט, להעמיק את עולמו ואת דרכו.
הרמח"ל במסילת ישרים³ מתאר מדוע היצר הרע מנסה למנוע מהאדם לחשוב על דרכו:

ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר: 'תכבד העבודה על האנשים וגו", שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה.

היצר יודע, שאם יהיה לאדם זמן פנוי למחשבה, מיד יבין את השקר שבחייו, ויפנה לדרך האמת, ולכן הוא מנסה למנוע מהאדם כל רגע מחשבה פנוי.
ככל שהאדם משתחרר מהשעבוד לעבודתו ולפרנסתו, וזמנו הפנוי הולך וגדל, מחדש היצר הרבה חידושים שימלאו את הזמן לבל יגיע האדם לידי מחשבה. בתחילה היה הקולנוע, אחר-כך הטלויזיה, הזמינה לאדם גם בביתו, לאחר מכן הגיע מכשיר הוידאו, המאפשר לאדם לצפות בכל זמן שירצה ללא הגבלה. כאשר חשש היצר שבדרך מן המכשיר אל מיטתו עלול האדם לחשוב, הביא היצר את השלט רחוק, המאפשר לאדם לכבות את המכשיר ומיד לשקוע בשינה, ללא רגע מחשבה ביניהם…
סוג לב, אדם שליבו עטוף בסיגים, שבע מדרכיו – ממה שהוא עושה. הוא מתמלא בדברים שהוא עושה כדי לא להיות עם עצמו ולחשוב.
"ומעליו איש טוב". איש טוב השואף לטוב ומחפש את הטוב, שבע מעליו – מפנימיותו⁴.
אדם שמבין שהרעב נוצר כדי לאותת על חיסרון, גשמי ורוחני, סופו ששבע מתוכו – חייו הפנימיים ממלאים אותו ולא מעשיו החיצוניים, כאברהם אבינו שכליותיו למדו אותו תורה.
ישנם אנשים שדרכם ישרה לפניהם, והם מסתפקים בכך. האדם הצדיק בודק – האם הדרך הזו בונה או רק משקיטה את הרעב, בלי למלא את החסר?
האדם צריך לערער לעצמו את הביטחון המוחלט בדרך.
העובדה שאתה נהנה ומרגיש טוב עדיין איננה מוכיחה על צדקת הדרך. תבדוק, תחקור, תעמיק!

---

¹ י"ד, י"א-י"ד.
² בראשית רבה פרשה ל', א'.
³ פרק ב'.
⁴ ישנן פרשנויות אחרות לביטוי "מעליו" בפסוק, אך נראה שניתן לומר שזו הכוונה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *