פרשת השבוע פרשת מצורע הרב יהושע ויצמןח' בניסן ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



סחר בסמים


המדרש למד על עניין לשון הרע ממעשה בר' ינאי1:

דבר אחר 'זאת תהיה תורת המצורע' הדא הוא דכתיב (תהלים ל"ד) 'מי האיש החפץ חיים'. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים אמר ליה תא סק להכא זבון לי אמר ליה לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק 'מי האיש החפץ חיים' מה כתיב בתריה? 'נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב'. אמר ר' ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כ"א) 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו' אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו 'מי האיש החפץ חיים', לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם 'זאת תהיה תורת המצורע' תורת המוציא שם רע.
תרגום: דבר אחר 'זאת תהיה תורת המצורע' זה הוא שכתוב (תהילים ל"ד) 'מי האיש החפץ חיים'. מעשה ברוכל אחד שהיה מסתובב בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מי רוצה לקנות סם חיים והיו הבריות דוחקות עליו לקנות ממנו. ר' ינאי היה יושב ועוסק בתורה בטרקלינו, שמע את אותו רוכל שהוא מכריז מי רוצה לקנות סם חיים אמר לו ר' ינאי: בא ועלה אלי ומכור לי, אמר לו הרוכל: אתה אינך צריך לסחורתי ולא שכמותך. הפציר בו ר' ינאי ועלה אליו הרוכל. הוציא לו הרוכל ספר תהילים והראה לו את הפסוק 'מי האיש החפץ חיים' מה כתוב אחריו? 'נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב'. אמר ר' ינאי גם שלמה מכריז ואומר (משלי כ"א) 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו' אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע מה פשוטו עד שבא רוכל זה והודיעו 'מי האיש החפץ חיים', לכן משה מזהיר את ישראל ואומר להם 'זאת תהיה תורת המצורע' תורת המוציא שם רע.

השאלה הבסיסית העולה מקריאת המדרש היא, מה חידש הרוכל לר' ינאי, שלא ידע קודם? מהי ההבנה המחודשת בפסוק אליה הגיע ר' ינאי בעקבות דברי הרוכל?
עיון במדרש מלמד, כי ר' ינאי מדגיש את המילים: "מי האיש החפץ חיים", ונראה שבמילים אלה טמונה הבנת הענין.
זהירות לשון הרע נובעת מחֵפֵץ בחיים. מה פירוש הדבר?
ננסה לעיין בנושא זה של חֵפֵץ בחיים.
ישנו שיר המתאר את חייהם של שני שוורים, וניתן ללמוד ממנו כמה יסודות חשובים:

מעשה בשני שוורים
שגדלו יחדיו באחד הכפרים.
האחד - שור לחרישה
כל ימיו בעבודה קשה
השני - שור לבשר
חייו קלים ומאומה לא חסר.
הראשון על מר גורלו התאונן
ויפתח את פיו ויקונן:
"כל היום אני עובד בלא רגיעה
החל בזריחה וכלה בשקיעה
ומאכלי כמה גרגרי שעורה
"פת במלח" ו"מים במשורה".
וחברי לעומתי כל היום מתבטל,
"זולל וסובא" וזנבו מטלטל.
אינני מבין על פי איזה הגיון
יצר אדוננו כזה אי שוויון.

ו"בעל הבית" מחייך ועונה:
"שור לחרישה יוצר ובונה,
חייו - חיים של יצירה
כל שעה מזמנו יקרה.
ושור לפיטום - חשוב רק במותו,
על כן ממלאים כל תאוותו".
ומכאן לאדם העושה ככל העולה על רצונו.
מחפש הנאות ומפרנס את בטנו,
בשר יש ממנו - אך לא בשורה
יצר לו - אך לא יצירה.
ולעומתו העוסק בלימוד ובנין
ממלא את חייו בסיפוק וענין.
כל רגע מזמנו יקר לכולם
מעשיו ניכרים ונזכרים לעולם.

שור לחרישה אנו חפצים בחייו שכן הם חיים מלאי יצירה ותוכן . השור לפיטום אנו מצפים למותו שכן חייו הם חסרי תוכן ואת כל תוכנו הוא נותן בשחיטתו.
ישנן שתי צורות הסתכלות על העולם. ישנם הרואים את העולם כמתקדם מרגע לרגע, כהולך לקראת עתיד טוב יותר, והם משתלבים במהלך ומנסים לסייע למהלך ההתקדמות של העולם. הגילויים המדעיים וההתקדמות הטכנולוגית הם התגברות של העולם על מגבלות המקום והזמן שהוא כבול בהם, והפיכתו לרוחני יותר, ואנשים אלה משתדלים במעשיהם להיות חלק מתהליך זה.
מנגד, ישנם הרואים את העולם כצועד לאבדון. כל גילוי וכל המצאה הם רק חלק מהצעידה לעבר התהום, וממילא אין טעם להיות חלק ממסע זה אל החדלון.
הראשונים, יסייעו להתקדמות העולם, וממילא חייהם יהיו מלאים יצירה, שכן הם רואים בחיים ערך חיובי, הם חָפֵצים בחיים.
האחרונים, לעומתם, לא רואים עניין בחיים, שכן הם לא מובילים ליעד חיובי כלשהוא.
הרב קוק זצ"ל2 מבאר כי ישנן שתי השקפות על העולם. ההשקפה הפסימית רואה בעולם מקום רע ואיננה מכירה באידאלים ובטוב שישנו בעולם. ההשקפה האופטימית, לעומתה, רואה בעולם טוב כדברי הפסוק "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"3 ומבינה כי בכל דבר ניתן למצוא טוב ואידאל.
ובביאורו ל"מודה אני לפניך" כותב הרב קוק זצ"ל4:

מודה. ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בביטוי "הודאה". הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה.

מילה ראשונה שאומר אדם בקומו בבוקר היא "מודה". התודה על החיים מלמדת על השקפת עולם אופטימית הרואה את החיים כדבר טוב וחיובי. החיים הם אחד מביטויי הטוב של העולם, כוחות החיים הם כוחות הטוב והם מגבירים את עוצמת החיים. לשון הטוב ועין טובה נותנים חיים לעולם. לשון הרע ועין רעה מנוגדים הם לחיים ולטוב ומהרסים הם את המציאות מיסודה.
לשון הרע, הנובע מהסתכלות על הצד הרע שבעולם, יכולה להופיע רק אצל בעלי ההשקפה הפסימית על העולם. בעלי ההשקפה האופטימית רואים ומבינים כי העולם הוא טוב, וממילא מביטים הם על הצד הטוב שבחיים, שכן הוא המרכזי והוא העיקר: אין הם מחפשים פגמים, ואין הם ממקדים בהם את המבט, כי כל פגם סופו לתיקון. תפיסה שלילית, הרואה בעולם מקום שלילי, מביאה את האדם להתמקדות בצד השלילי של העולם, לחיפוש הרע ולהוצאת שם רע.
ר' ינאי למד מהרוכל ענין זה - אם חָפֵצֵי חיים אתם - אם אתם רואים בחיים דבר טוב - הרי שלשון הרע איננו חלק ממבט זה על החיים, ואין לו מקום בעולם של טוב ושל חיים.

סיפור נוסף על ר' ינאי יכול לשפוך אור גם על הענין שאנו עוסקים בו5:

מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר א"ל משגח רבי מתקבלא גבן אמר לו אין הכניסו לביתו האכילו והשקהו בדקו במקרא ולא מצאו במשנה ולא מצאו באגדה ולא מצאו בתלמוד ולא מצאו א"ל סב בריך א"ל יברך ינאי בביתיה א"ל אית בך אמר מה דאנא אמר לך א"ל אין א"ל אמור אכול כלבא פיסתיא דינאי קם תפסיה א"ל ירותתי גבך דאת מונע לי א"ל ומה ירתותך גבי א"ל חד זמן הוינא עבר קמי בית ספרא ושמעית קלהון דמניקיא אמרין (דברים ל"ב) 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב א"ל למה זכיתה למיכלא על פתורי אמר לו מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון א"ל כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא קרא עליה שם דרך דשיים אורחיה סגי שוי.
תרגום: מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה לבוש בבגדים נאים כתלמיד חכם והיה סבור ר' ינאי שהוא תלמיד חכם. אמר לו ר' ינאי: האם תסכים להתארח אצלנו. אמר לו אותו אדם: כן. הכנסיו ר' ינאי לביתו האכילו והשקהו. בדק ר' ינאי את אותו אדם במקרא ומצא שאינו יודע במקרא, בדקו במשנה ושוב מצא שאינו יודע וכן באגדה ובתלמוד. אמר ר' ינאי לאותו אדם: קח הכוס ובריך (ברכת המזון), אמר לו אותו אדם: יברך ינאי בביתו, אמר לו ר' ינאי: אם תוכל אמור מה שאני אומר לך, הסכים אותו האיש, אמ רלו ר' ינאי: אמור אכל הכלב לחמו של ר' ינאי. קם אותו האיש ותפס את ר' ינאי (כתובע תביעה), אמר לו: ירושה שיש לי בידך ואתה מונע אותה ממני, אמר לו ר' ינאי: ומהי ירושתך אצלי, אמר לו: יום אחד הייתי עובד לפני בית המדרש ושמעתי קולם של התינוקות שאומרים (דברים ל"ב) 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', 'מורשה קהלת ינאי' לא כתוב שם אלא 'קהלת יעקב' (כלומר שהתורה ניתנה לכלל ישראל ולא רק לך ר' ינאי), הבין ר' ינאי ששגה. שאל ר' ינאי את אותו האיש: (מה עשית) שזכית לאכול על שולחני, אמר לו: מימי לא שמעתי דבר רע וחזרתי עליו לפני אחרים, ומעולם לא ראיתי שניים שרבים בינהם ולא השכנתי בינהם שלום, אמר לו ר' ינאי: כל כך הרבה דרך ארץ יש בך ואני קראתיך כלב, קרא עליו ר' ינאי את הפסוק (תהילים נ') 'ושם דרך' ששם אורחותיו (ענייני העולם) ישרים ויפים.

אותו אדם שאכל אצל ר' ינאי לימדו דבר גדול. תחילה הבין ר' ינאי שרק אנשי תורה ראויים למאכלו, לאנשי העולם אין מקום אצלו. רק התורה היא טובה - "לקח טוב נתתי לכם", אבל העולם מצד עצמו אין בו לא תוחלת ולא תכלית.
מדבריו של האורח למד ר' ינאי שגם העולם מצד עצמו (בלא קשר לתורה) מהווה מקור לדרך ארץ ולטוב. גם את העולם ברא הקב"ה ועשאו טוב ולא רק את התורה. בענוותנותו של ר' ינאי קיבל הוא את הדברים ולמד מהם כיצד להביט על העולם.
גם הרוכל בו פתחנו, האדם הפשוט המחזר בעיירות, לימד את ר' ינאי פרק בהלכות דרך ארץ. גם לחיים מצד עצמם יש ערך אלוקי ומי שחפץ חיים ורוצה לשומרם ינצור לשונו מרע, שכן הרע הוא אויב החיים, ולשון הרע הוא נשקו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"




1 ויקרא רבה פרשה ט"ז, ב'.
2 אורות הקודש ג', עמ' ש"א.
3 בראשית א', ל"א.
4 עולת ראי"ה א', עמ' א.
5 ויקרא רבה פרשה ט', ג'.


-------------------------------------------------------------------------------------------