מועדים יום הכיפורים הרב יהושע ויצמן

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד על פי שיעור כללי.



עבודת כהן גדול ביום הכיפורים


שתי גישות לעבודת יום הכיפורים

שתי פרשיות בתורה נאמרו בענין יום הכיפורים ועבודת הקורבנות בו, האחת באחרי מות והאחת בפנחס.
בפרשת פנחס1:

(ז) ובעשור לחדש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם כל מלאכה לא תעשו. (ח) והקרבתם עלה לה' ריח ניחח פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם... (יא) ...מלבד חטאת הכפרים ועלת התמיד ומנחתה ונסכיהם.

ובפרשת אחרי מות2:

(ב) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש... (ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה ... (ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעלה. (ו) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ... (כט) והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו... (לד) והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה.

הדרך בה מובאים הדברים בפרשת אחרי מות, בה ענין יום הכיפורים מוזכר רק בסוף סדר כניסת כהן גדול לקודש הקודשים, אינה בצורה פשוטה כמו בפרשת פנחס, ויש להבין האם שתי הפרשיות מדברות על אותו ענין מזויות שונות או שמדובר בשני עניינים שונים הנעשים ביום כיפור.

שני עניינים שונים או פרשיות מאוחדות - מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם

הרמב"ן בפירושו לתורה3 כתב:

וביום הכיפורים הזכיר 'מלבד חטאת הכפורים' ('שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים') ולא הזכיר עולת הכיפורים והטעם כי ביום הכיפורים בידוע שהעולה שצוה מלבד העולה שצווה שם, כי ביום אחד נצטוו ואינם שווים, כי שם לא נצטוו ישראל אלא איל אחד לעולה ובכאן צוה לעולה פר ואיל ושבעה כבשים...

הרמב"ן סובר שמדובר בשתי פרשות שונות. בפרשת פנחס מדובר על יום הכיפורים כחלק מכלל מערכת הרגלים. בפרשת אחרי מות מדובר על סדר כניסת כהן גדול לקודש הקודשים שמחייב את סדר העבודה הנ"ל, שאותו עושים לפחות פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, אך אין סדר זה קשור בהכרח רק ליום הכיפורים.

רעיון זה ניתן למצוא אף במדרש4, אף שחלקו עליו המפרשים:

אמר ר' יהודה ברבי סימון צער גדול היה לו למשה בדבר הזה. אמר אוי לי שמא נדחף אהרן ממחיצתו, בכל עת, יש עת לשעה, יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לשתים עשרה שנה, יש עת לשבעים שנה, יש עת לעולם... אמר לו הקב"ה למשה לא כשם שאת סבור... אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס, ובלבד שיהא נכנס כסדר הזה.

יש סדר וצורה בה הכהן הגדול אמור להכנס לקודש הקודשים, אף יותר מפעם אחת בשנה, וזה מה שנלמד מאחרי מות - לא כמועד מסדר המועדים של פרשת פנחס.

וכן ברמב"ן המובא בריטב"א במסכת יומא5:

ובשם רבינו הגדול רבו ז"ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפי' בכהן הדיוט אלא דמצוה בכהן גדול טפי.

היוצא מדבריו שיום הכיפורים אינו מכניס תחת כנפיו את הדברים התמידיים שחלים להיות באותו יום, ומקדש אותם בקדושתו, אלא משאיר אותם ברמתם הנוכחית, ולכן מדאורייתא מותר גם לכהן הדיוט להקריב את התמיד ושאר העבודות הרגילות שנעשות ביום הכיפורים.


הגמרא ביומא6 מביאה מחלוקת תנאים:

רבי אומר: איל אחד האמור כאן, הוא האמור בחומש הפקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הן, אחד האמור כאן, ואחד האמור בחומש הפקודים.

לדברי רבי מדובר בענין אחד, ופרשה אחת באה ללמד על חברתה.

חלק מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן עוסקות באיחוד פרשיות התורה ובראיית הצד המשותף להן. אחת מהן היא מידת: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", ואם נבין כך את איחוד הפרשיות, אזי האיל היה בכלל (בפרשת פנחס) ויצא (לפרשת אחרי מות) ללמד על הכלל כולו (פרשת פנחס), שכל עבודת יום הכיפורים האמורה בפרשת פנחס צריכה להיות בכהן גדול.

וכך אמר הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים7:

עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד...

לפי הרמב"ם מדובר בענין אחד וזהו אותו האיל בשתי הפרשיות ופרשת אחרי מות באה ללמד על פרשת פנחס, וכל עניין תמידי שיחול להיות ביום הכיפורים יקבל אף הוא את דיניו וקדושתו של יום הכיפורים, ולכן יעשה רק על ידי כהן גדול.

זהו ענין מידת "כל דבר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". כאשר דבר יצא לפרשה אחרת, ובה יש רמה אחרת הוא מאחד את שתי הפרשיות כך שהרמה הגבוהה היא השולטת.

ענין זה ניתן לראות בדברי האור שמח על הרמב"ם8:

והנה דעת רבינו לעיל פ"א דאף מוסף שבת בכהן גדול, אף דהוא על ידי מקרה ואינו מקרבנות היום... וכן נראה לי דקדושת יום הכיפורים חיילא על שבת גם כן להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יום הכיפורים גם לשבת אהני (=מועילה) שיוקדש בענות נפש, ולכן ביום הכיפורים שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול, מורה אני דלא מקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט.

מכיון שלדברי הרמב"ם קדושת יום הכיפורים גוברת על קדושת השבת, מתוך כך פוסק להלכה האור שמח שאם אדם חולה וצריך לאכול ביום הכיפורים, הוא לא מקדש בברכה על השבת, שכן קדושת יום הכיפורים חלה אף על קדושת השבת וחלק מקדושת השבת זה לא לאכול בה.

קדושה מתגברת או קדושה עצמית

הרמח"ל בדרך השם9 מביא שתי הסתכלויות שונות על המועדים.

סעיף ה': ואמנם גזרה החכמה העליונה להוסיף לישראל קדושה על קדושה ונתנה להם ימי קדש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדרגות ממדרגות הקדוש אמנם כלם למטה ממדרגת השבת, השפעתו וקדושו... והיינו יום הכפורים למעלה מכלם ואחריהם ימים טובים, ואחריהם חולו של מועד, ואחריהם ראש חדש ואחר כל זה חנוכה ופורים.
סעיף ו': ואולם מלבד הקדוש הזה הנשער במדרגותיו כפי מדרגת קדשת הימים, יש עוד ענינים פרטיים מיחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו, ושרש כלם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה שכל תקון שנתקן ואור גדול שהאיר מזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התקון ההוא במי שקבלו.

הרמח"ל מדבר על שתי בחינות שונות ביחס למועדים. הבחינה אחת היא של התגברות מדרגות הקדושה וההתרחקות מהעסק העולמי, כאשר ראשי החודשים - אסורים במלאכה לנשים, גבוהים מהם אלו המועדים שאסורים במלאכה כלל חוץ מאוכל נפש וגבוה מהם זה יום הכיפורים שאסור בכל מלאכה.
ואילו הבחינה השניה היא ראיית כל מועד בעניין המיוחד לו, באור המאיר דוקא על הזמן המיוחד הזה ומשפיע את השפע המיוחד לו.

חילוק זה ניתן לראות אף במשנה בשבועות10. המשנה דנה בשעירי החטאת הקרבים במועדים - על מה הם מכפרים:

...רבי שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים... רבי שמעון בן יהודה אומר משמו שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא מוסיף עליהם של רגלים שמכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, מוסיף עליהם של יום הכפורים שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.

והרמב"ם בפירוש המשניות למשנה זו:

ומחלוקת זו אין לומר בה הלכה כדברי פלוני לפי שהוא דבר מסור לה' יתרומם ויתהדר, והם נחלקו בראיות ולמידות מפסוקים שאין מקום זה מתאים להזכיר בו דרכי למודם בהם.

נראה, שנקודת מחלוקתם היא האם כל מועד בפני עצמו ויש לו את הנקודה המיוחדת לו הגורמת לדינים המיוחדים לו, או שהוא מוסיף קדושה על חבירו ומוסיף התנתקות מהענין החומרי.

שתי הסתכלויות אלו יכולות ללמד גם על דעתם של הרמב"ם והרמב"ן. האם לכל יום יש את ההארה שלו, ודברים המיוחדים ליום הכיפורים יעשו כהלכות יום הכיפורים, ודברים המיוחדים לשבת יעשו כשבת, או שכל יום הוא מוסף על חבירו ומעלה אף את הקדושה שלו, והקדושה העליונה תשליט את דיניה.

* * *

הרב באורות ישראל11 מדבר על אותו החילוק, בין ישראל לעמים:

צורתם של ישראל צריכה להברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד...

מובא בשם הרצי"ה קוק זצ"ל על הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש" - שלא"י יש תכונה מיוחדת שהיא כחלב ודבש. חלב ודבש הם שני דברים שהיו צריכים להיות אסורים, חלב מטעם אבר מן החי ואף מטעם דם, ודבש מכיוון שהיוצא מהטמא - טמא, אך למרות זאת הם מותרים.
והרא"ש בברכות12:

שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואף על גב שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש, כמו דבש דיינינן ליה ומותר.

כך לא"י יש תכונה כחלב ודבש שכל מה שנכנס אליה אף אם הוא נראה רחוק וטמא - כאשר הוא נכנס לארץ, הוא מתקדש ונהיה לערך.




1 במדבר כ"ט.
2 ויקרא ט"ז.
3 במדבר כ"ט, ו'.
4 ויקרא רבה פרשה כ"א, ז'.
5 י"ב ע"ב.
6 ע' ע"ב.
7 פ"א ה"ב.
8 הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"א.
9 שער ד' פרק "העבודה הזמנית".
10 פ"א מ"ד.
11 פרק ה' סעיף ח'.
12 ברכות פרק ו' סימן ל"ה


-------------------------------------------------------------------------------------------