מן היחיד אל היחד
בספר הכוזרי מתאר החבר את השתלשלות הענין האלוקי בקרב האנושות1:
…והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים אך מכולם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל כי רק זה היה דומה לו, ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו נתן לאדם שת תחת הבל, ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגולת אדם וגרעינו ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות. וסגולת שת היה אנוש בנו וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים… וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם… וסגולת אברהם מבין בניו היה יצחק… וסגולת יצחק היה יעקב ולכן הורחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה, אולם בני יעקב היו כולם סגולה, כולם יחד ראויים לענין האלוהי… מאותה שעה התחיל הענין האלוהי, שעד הנה לא חל כי אם על יחידים, שוכן בקרב קבוץ. והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם כאשר יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן, רצוני לומר דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם יצחק ויעקב וליוסף ואחיו…
עד בני יעקב, היו יחידים נושאי הסגולה האלוקית, ורק בבני יעקב התחיל הענין האלוקי שורה על ציבור.
פרשת השבוע, המתארת את איחודה של משפחת יעקב, מתארת את ראשית יצירתו של עם ישראל. בפרשה זו החל הענין האלוקי לחול על ציבור, שהיה לאחר מכן לעם. ננסה לעיין מעט בשורשי יצירתו של עם ישראל.
המדרש2 מתאר את תהליך הבירור שעבר עם ישראל עד הופעתו השלמה במשפחת יעקב, והוא דורש את הפסוקים בשיר השירים3:
ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר. אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה.
הפסוקים מבטאים את בחירתה של הרעיה מתוך בנות רבות, וזה הכיוון בו דורש המדרש.
זו לשונו של המדרש:
'ששים המה מלכות', ר' חייא ציפוראה ורבי לוי פתרי קרייה באומות העולם, ר' חייא אמר 'ששים' ו'שמונים' הרי מאה וארבעים, ארבעים מהם יש להם לשון ואין להם כתב, וארבעים מהם אין להם לשון ויש להם כתב, 'ועלמות אין מספר', השאר מהם שאין להם לא כתב ולא לשון, יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר (אסתר ח') 'ואל היהודים ככתבם וכלשונם'. ר' לוי אמר 'ששים' ו'שמונים' הרי מאה וארבעים, שבעים מהם מכירים אבותיהם ואין מכירים אמותיהם, ושבעים מהם מכירין אמותיהם ואין מכירין אבותיהם, 'ועלמות אין מספר', שאין מכירין אבותיהם ואמותיהם, יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר (במדבר א') 'ויתילדו על משפחותם לבית אבותם'.
'אחת היא יונתי תמתי', 'אחת', זה אברהם, שנאמר (יחזקאל ל"ג) 'אחד היה אברהם'. 'אחת היא לאמה', זה יצחק, שהיה יחיד לאמו. 'ברה היא ליולדתה', זה יעקב אבינו שהיה ברור ליולדתו שהיה צדיק גמור. 'ראוה בנות ויאשרוה', אלו השבטים, שנאמר (בראשית מ"ה) 'והקול נשמע בית פרעה'. דבר אחר 'ראוה בנות ויאשרוה', זו לאה, שנאמר (בראשית ל') 'באשרי כי אשרוני בנות'. 'מלכות ופלגשים ויהללוה', זה יוסף, שנאמר (בראשית מ"א) 'ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה', אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאין כזה, שנאמר (שם) 'אחרי הודיע אלהים אותך כל זאת וגו".
חלקו הראשון של המדרש מתאר את ההבדל בין ישראל לעמים בשני עניינים.
א. לישראל יש כתב ולשון, מה שאין לעמים. ב. ישראל מכירים אבותיהם ואמותיהם, בניגוד לעמים.
מובן, שאין זה תיאור המציאות, שכן לאומות רבות יש כתב ולשון, והן מכירין את אבותיהם ואמותיהם.
נראה, שהמדרש רומז לשני יסודות הבונים את האומה הישראלית. הכתב והלשון מכוונים כנגד התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ושני אלה מקבילים לאב ואם, התורה שבכתב היא בחינת אב, ותורה שבעל פה בחינת אם4.
האומה הישראלית נבנית משני הדברים יחד, מן האב ומן האם – מן היסודות התורניים, הניתנים מפי הקב"ה, ומן המציאות המעשית, בחינת תורה שבעל פה. בדרך כלל, נסמכת היא התורה שבעל פה על התורה שבכתב, ואנו מחפשים בכל הלכה את מקורה בכתוב: "מנלן?", "מאי קרא?", וכדו'. אולם, כאשר אין מקור, הרי שהתורה שבעל פה לבדה קיימת ועומדת, ואנו אומרים "הלכה למשה מסיני", שעברה אלינו במסורת5.
כך גם באומה הישראלית וסגולתה. בדרך כלל "מכירין אבותיהם ואמותיהם", ושניהם בונים סגולתו של אדם, אך כאשר ישנה סתירה בין השניים (כגון שהאב גוי והאם מישראל) הרי שהמציאות, תורה שבעל פה קובעת, ויחוסו כישראל נקבע על פי האם.
בהמשך המדרש מבואר כיצד נוצר עם ישראל, בתהליך של בירור אחר בירור.
אברהם, אבי האומה, היה אחד בקרבתו לה', ומבניו נבחר רק יצחק, שהוא בן שרה – אם האומה הישראלית, וזהו "אחת היא לאמה". בבני יצחק היה בירור נוסף, בין יעקב ועשו, שני בנים לאותה אם, ורק רבקה יודעת מי צדיק ומי רשע, מי רצה, עוד בהיותו בבטן אמו, ללכת לבית המדרש, ומי לבית עבודה זרה6, וזהו "ברה היא ליולדתה".
זהו חלקו הראשון של הבירור, הנעשה בתוך המשפחה, ומפריד את הסגולה שבאומה מן הקליפות הדבוקות בה.
מן היחידים עובר המדרש אל האומה – השבטים. כאומה בין האומות, מקבלים השבטים גושפנקא מן האומות, וזהו "ראוה בנות ויאשרוה". פעמים שמצאנו, לצערנו, שעוד קודם שידע היהודי על יהדותו ובודאי קודם שחי על פי יהדותו, כבר גילו זאת הגויים וגרמו לו להרגיש על בשרו את יהדותו.
בשתי צורות דורש המדרש את המילים "ראוה בנות ויאשרוה", האחת על השבטים, והאחת על לאה, והמשך הפסוק "מלכות ופילגשים ויהללוה" נדרש על יוסף.
הדרשה הראשונה באה ללמדנו שאף ששנאו האחים את יוסף, וניסו לדחותו מבית יעקב, בסופו של התהליך השלימו איתו, ויחד, כל בני יעקב, בונים את האומה הישראלית, ללא יוצא מן הכלל הנדחה מן המשפחה.
הדרשה השניה, דורשת על לאה ועל יוסף. נראה, שהמשותף לשניהם הוא שהיתה מחשבה שידחו מבנין האומה. לאה היתה שנואה – "וירא ה' כי שנואה לאה"7, ולא בה רצה יעקב כאם לבניו. אף יוסף היה שנוא: "וישנאו אותו"8, ורצו אחיו להורגו, ולהוציאו ממשפחת יעקב. אולם, בסופו של דבר היו שניהם חלק מבנין האומה, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל"9.
מאברהם אבי האומה, עד משפחת יעקב שהיא ראשיתו של ציבור בישראל, עוברת האומה תהליכים של בירור, של דחיה ושל קירוב, עד אשר נוצרת האומה השלמה, הנושאת בקרבה את הסגולה האלוקית והמופיעה שם ה' בעולם.
1 מאמר א', צ"ה.
2 מופיע במדרש רבה לפרשת השבוע – פרשה צ"ד, א', ובהרחבה בשיר השירים רבה פרשה ו', פסוק ח', ט', משם לקוח המדרש המצוטט כאן.
3 ו', ח'-ט'.
4 עיין ברכות ל"ה ע"ב "אביו זה הקב"ה… ואמו זה כנסת ישראל", ואלה הם מקורות התורה שבכתב ושבעל פה. ועיין רבינו בחיי לדברים ל"ג, ח', וביונת אלם לרמ"ע מפאנו פרק כ"ז.
5 עיין בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה, שאף שדינים רבים הנלמדים מן הפסוקים מקורם בדבר ה' למשה, אין קוראים שם "הלכה למשה מסיני" אלא להלכות שאין להן מקור בכתוב.
6 עיין בראשית רבה פרשה ס"ג, ו'.
7 בראשית כ"ט, ל"א.
8 בראשית ל"ז, ד'.
9 רות ד', י"א.