פרשת השבוע פרשת במדבר הרב יהושע ויצמןכ"ט באייר ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



מי, איפה ומתי


נעיין בפסוק הפותח את הפרשה והספר כולו:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר.

מצאנו, שדרשו חכמים את הפסוק בדרשות רבות, הדורשות כל מילה בפסוק.
על המילים "וידבר ה' אל משה" דרשו1:

דבר אחר 'וידבר ה' אל משה' אשריו של משה שששים רבוא עומדים, והכהנים והלוים והזקנים הכל עומדים שם, ומכולם לא נדבר אלא עם משה.

על המילים "במדבר סיני" דרשו2:

'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' למה במדבר סיני, מכאן שנו חכמים בשלשה דברים ניתנה התורה, באש ובמים ובמדבר באש מנין (שמות י"ט) 'והר סיני עשן כולו וגו'', ובמים מנין שנאמר (שופטים ה) 'גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים' ובמדבר מנין 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני'. ולמה ניתנה בשלשה דברים הללו אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם, שנאמר (ישעיה נ"ה) 'הוי כל צמא לכו למים' דבר אחר 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר 'במדבר סיני'.

על המילים "באהל מועד" דרשו3:

דבר אחר 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני', עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (שמות ג') 'ויקרא אליו ה' אלהים מתוך הסנה' ואחר כך (שם י"ב) 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר', ודיבר עמו במדין שנאמר (שם ד) 'ויאמר ה' אל משה במדין', ודיבר עמו בסיני שנאמר 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמר', וכיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות, שנאמר (מיכה ו') 'והצנע לכת עם אלהיך' הרי הוא מדבר עמו באהל מועד.

על המילים "באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" דרשו4:

'וידבר ה' אל משה בהר סיני' זהו שאמר הכתוב (תהלים קמ"ו) 'לא עשה כן לכל גוי' וכן (שם קמ"א) 'וירם קרן לעמו'. משל למלך שנטל אשה ראשונה ולא כתב לה כתובה, גירשה ולא כתב לה גט, כך לשנייה ולשלישית ולא היה כותב להם כתובה ולא גט, אלא מה עשה ראה ענייה יתומה בת אבות ביקש ליטול אותה. אמר לשושבינו אל תנהוג בה כראשונות, זו בת אבות היא צנועה היא, במעשיה וכשרה, וכתוב לה כתובה באי זו שבוע, באי זו שנה, באי זה חדש, בכמה בחדש, באיזו איפרכיא, כשם שכתוב באסתר (אסתר ב') 'ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו'. כך הקב"ה ברא לדור המבול ולא כתב אימתי בראן, העבירן מן העולם ולא כתב אימתי העבירן, אלא (בראשית ז') 'ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה', וכן לדור הפלגה וכן למצרים לא היה כותב אימתי נבראו ואימתי מתו, אלא כיון שעמדו ישראל אמר הקב"ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים, אלו בני אבות הם, בני אברהם יצחק ויעקב, לך כתוב להם באיזה חדש, בכמה בחדש, ובאיזו שנה, באיזו איפרכיא, ובאיזה עיר רוממתי קרנם ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' הרי איפרכיא, 'באהל מועד' הרי מדינה, 'בשנה השנית' זו שנה, 'בחדש השני' זה החדש, 'באחד לחדש' בכמה בחדש, הרי נכתבה אופטיאה, למה 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל', לקיים מה שנאמר (תהלים קמ"ז) 'לא עשה כן לכל גוי' ומה עשה 'וירם קרן לעמו'.

יש להבין את ריבוי הדרשות, הרי לכאורה זהו פסוק שגרתי, הפותח את דבר ה' למשה ופסוקים דומים מופיעים רבות בתורה, ומה ראו חכמים לדרשו?
ראשית, יש לשים לב שהפסוק מאפיין את דבר ה' בשלושה מישורים: האדם: משה, המקום: "במדבר סיני באהל מועד" והזמן: "באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים", ובלשון חכמים5: "עולם, שנה, נפש".
הבינו חכמים, שפסוק זה לא בא רק למקומו, ללמדנו את המקום והזמן שבו ציוה ה' את משה לפקוד את ישראל, אלא שפסוק זה ניתן להידרש.
שונה היא דרך הדרש מדרך הפשט. הפשט בא לתאר את סיפור הדברים כפי שהוא, ועל כן כל מילה וכל משפט נלמדים בהקשרם, על פי קישורם לרצף הדברים.
דרך הדרש מבינה, כי יש לפסוקים, לביטויים ולמילים משמעות עצמית, בהיותם עומדים לעצמם, ולא רק בתוך ההקשר שבו הם מובאים. המילים נבחנות בפני עצמן, ונלמדת המשמעות הגנוזה בהם בהתבוננות כזו, שאיננה תלויה בהקשר הסיפורי.
אף כאן, נראה שהתבוננו חכמים בפסוק כעומד לעצמו, מתוך היותו מיוחד בכך שהוא מציין את האדם, המקום והזמן שבו הופיע דבר ה', והבינו שניתן לדרוש פסוק זה על דבר ה' אל בני ישראל באופן כללי, ולא רק על הדיבור המתואר בהמשך הפסוקים.

הדיבור האלוקי לעם ישראל מופיע באדם מיוחד, במקום מסוים ובזמן מסוים. הרי זה מלמד על מעלתם של ישראל, שכל חייהם אינם מקריים, אלא יש משמעות לזמן ולמקום בהם הם מופיעים.
עם ישראל נתייחד במקום שניתן לו מאת ה', ועל כן בחינת המקום משמעותית לעם ישראל, אף הזמן מיוחד לישראל, בהיותנו מונים לבריאת העולם, וקשורים בכך אל העולם6.

דבר ה' מגיע אלינו בדרך מסויימת. הדרך והתהליך דרכם מגיע דבר ה' הם מרכזיים וחשובים, והם חלק מן הדיבור.
משה הוא האדם המעביר את הדיבור האלוקי לבני ישראל. במה נתייחד משה שזכה לכך?
מבאר המהר"ל7:

וכאשר אתה מעיין מה ענינו של משה אל התורה, תמצא כי מדרגת משה שהוא אומר 'מה אני שתנתן התורה שהיא השכל הפשוט על ידי', ובשביל שהיה ממעט עצמו הוא ראוי אל התורה שהיא שכל פשוט, וכמו שאמר 'הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך', כי מצד הזה יש למשה יחוס אל התורה וזה כי לא היה הקטרוג רק מה התיחסות יש בתחתונים אל התורה שהיא השכל הפשוט אבל התחתונים אין בהם פשיטות גמור, אבל משה מפני הענוה עד שאמר 'מה אני', הרי אינו מייחד עצמו כלל וזה ענין הענוה. כי המתגאה הוא הפך הענוה שהמתגאה הוא שמייחד עצמו בחשיבות ובמעלה ואיש כזה אין לו מעלת הפשיטות כלל, אבל מי שיש בו הענוה עד שאינו מחשיב עצמו לדבר כלל הרי הוא פשוט לגמרי שאינו מיוחד בדבר מה, וזה שהוא ראוי ומיוחד אל התורה שהיא שכל פשוט. וכבר בארנו בחבור גבורת ה' ענין הפשיטות שהוא במדת הענוה והם דברים ברורים מאד מאד עד שאין ספק בהם למי שמבין דברי חכמים וחידותם.

מידת הענוה שבה נתייחד משה - היא שעמדה לו לקבל את התורה, שכן התורה היא שכל אלוקי, שאיננו מובן על ידי האדם בשכלו החומרי והמוגבל, ועל כן ההתבטלות הגמורה אל דבר ה' - היא הדרך לקבל את התורה. לא מתוך נסיון להבין בשכל, אלא מתוך התבטלות אל הדברים העליונים.
"מה שעשת חכמה עטרה לראשה, עשת ענוה עקב לסולייתה"8, שכן לאחר שמיצה האדם את יכולתו ואת חכמתו - אז מתחיל הוא לקבל דברים עליונים ממנו, שאין ביכולתו להשיג בכוחות עצמו. שיא ההשגות של החכמה, הוא התחלת הדרך של הענוה.
דבר זה מבאר גם את המקום בו הגיע הדיבור האלוקי לישראל: המדבר. המדבר הוא מקום הפקר, מקום שלא נתייחד בעניין מסויים, ועל כן בו מתאים לקבל תורה. אף כאן אנו רואים את ענין הענוה וההתבטלות. כשם שהמדבר הוא מקום ללא תכונה עצמית, ועל כן הוא הפקר ושייך לכל, כך הענוה היא התכונה הכוללת את כל המידות - בהיותה ביטול התכונה העצמית. מתוך שאין בה כל ייחוד - הרי יש בה הכל.
אף אהל מועד נתייחד בדיבור בגלל היותו מקום צנוע. "יפה היא הצניעות" לרוצה לקבל תורה.

דרשת חכמים שהבאנו לעיל, ביחס לזמן שבו דבר השם עם משה, מבארת את ייחודם של ישראל.
מהו ההבדל בין ישראל לשאר האומות, שישראל מצויינים בתאריך והאומות לא?
כל אומה מופיעה בעולם, מבצעת את תפקידה ונעלמת מעל במת ההיסטוריה. האומה איננה מונה לתאריך בו נברא העולם, שכן אין היא קשורה לרצף ההיסטוריה שהחל בבריאה. היא נוצרה בזמן באמצע ההיסטוריה, ונעלמת בנקודה אחרת בהיסטוריה, ואין כל משמעות לזמן בו הופיעה ביחס לבריאה.
הפסוקים מתארים את תפקידה ומעשיה - מה פעלה בעולם, אך ללא קשר לזמן בו פעלה.
ישראל, לעומת זאת, ראשיתם בבריאה, ומעשיהם קשורים אל התקדמות העולם ולתכליתו - ועל כן בכל מעשיהם חשוב לציין מתי הם קרו, באיזה שלב ברצף התהליכים שבעולם התרחש העניין.

בעומדנו קודם לחג מתן תורה, עלינו להפנים את הדרכים בהם מגיע דבר ה' אל העולם, ומתוך כך נזכה אף אנו לקבל תורה. התכונה המרכזית הנדרשת לקבלת תורה היא ההתבטלות, ומתוכה מגיע האדם לדברי התורה. נסיים בדברי הרמב"ם9:

אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם, 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלהי יעקב שהתפלל 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' (תהלים קי"ט).





1 במדבר רבה פרשה א', ו'.
2 שם פסקא ז'.
3 שם פסקא ג'.
4 שם פסקא ה'.
5 עי' בכוזרי מאמר רביעי, כ"ה, בשם ספר יצירה.
6 עי' בשיחה לראש השנה "ישראל ויום הזכרון" המופיעה באתר.
7 תפארת ישראל פרק כ"ג.
8 ירושלמי שבת פ"א ה"ג.
9 הקדמה לפרק חלק, העיקר השמיני.


-------------------------------------------------------------------------------------------