פרשת השבוע פרשת בהר הרב תמיר כהןי' באייר ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



התורה והארץ


הדיבר הראשון

בהר סיני - מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים. ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב1.

שאלת חז"ל: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני", ידועה ומוכרת, ואף הפכה לניב רווח בפי הבריות. תשובת חז"ל לשאלה, פחות מוכרת, וגם לאחר פירוש רש"י נראה שנותרה השאלה: אז למה דווקא מצוות השמיטה נבחרה כדי ללמד את העיקרון שכל המצוות נאמרו בהר סיני, על כללותיהן ודקדוקיהן?
דומה ש"הר סיני" אינו משמש רק בפתיחת הפרשה, אלא הרי הוא ציר שסביבו סובבת הפרשה כולה2.
פרשת בהר עוסקת בשני נושאים מרכזיים: 1) שמיטה, יובל וגאולת קרקעות - עניינים הקשורים לארץ ישראל. 2) הלכות עבדים וגאולתם - עניינים הקשורים לעם ישראל. החתימות של שני חלקי הפרשה, דומות:

פס' ל"ח: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.

פס' נ"ה: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

בולט הדמיון בין שני פסוקים אלו, לדיבר הראשון3:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ      אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם      מִבֵּית עֲבָדִים.

בדיבר הראשון מופיעים שני כינויים למקום משם יצאנו: "ארץ מצרים", ו"בית עבדים". שני החלקים בפרשת בהר מרחיבים ומבהירים את המשמעות של שני הכינויים:
עם ישראל יצא ממצרים. מה תכלית היציאה? על כך עונה התורה: "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". אלו-קותו של ה' מתגלה דווקא בארץ ישראל, עליה נאמר: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". על ידי קיום מצוות שמיטה ויובל והקפדה על הלכות גאולת קרקעות, אנו מכריזים כי הארץ כולה של הקב"ה, שם אנו מקבלים בצורה שלמה את א-לוקות ה', ושם המקום הראוי לקיום המצוות. הדבר עולה מפירוש רש"י לפס' ל"ח:

אשר הוצאתי וגו' - והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפילו הן כבדות עליכם.
לתת לכם את ארץ כנען - בשכר שתקבלו מצותי.
להיות לכם לאלהים - שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה.

יציאת מצרים היא על מנת שנקיים את המצוות. נתינת הארץ היא שכר על קיום המצוות, אך לא כשכר חיצוני שניתן על עבודה כלשהי. קיום המצוות ועבודת ה' יופיעו בצורה שלימה רק בארץ ישראל, וכל היוצא ממנה, גם אם יקיים מצוות, הרי הוא כעובד עבודה זרה!

עם ישראל יצא גם מ"בית עבדים". גם כאן מתבקש הברור: לשם מה? על כך עונה התורה:"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים". לא יצאנו מעבדות פרעה לשם הפקרות, אלא על מנת להיות עבדי ה'. הדבר מתברר בחלקה השני של הפרשה, דרך הלכות עבדים. היחס לעבד, תנאי שחרורו ודרך גאולתו נובעים מן ההכרה שכל אדם מישראל הוא "עבד ה'", וגם אם תנאי החיים הביאו אותו למכור עצמו, עלינו לזכור שהקב"ה הוא האדון שלנו ושלו, והבעלות שיש לנו על העבד, מוגבלת.
כאמור, עיקרון זה הופיע גם בחלק הראשון של הפרשה. הלכות שמיטה ויובל מגבילות את הבעלות שלנו על האדמות שקנינו, וקובעות שהבעלות המוחלטת היא רק של הקב"ה.
הדבר יבהיר לנו את צירופה של פרשת הריבית4 לחלק הראשון של הפרשה:
לא רק אחת ליובל או אחת לשבע שנים מתבררת בעלות ה', ולא רק דרך האדמות. גם ממונו המיטלטל של האדם אינו בבעלותו לחלוטין לעשות בו ככל העולה על רוחו. אילו הממון היה בידינו באופן מלא, לא היה פגם בכך שנלווה בריבית. זו זכותו של אדם לסחור בממונו ולהרוויח על כך, שהרי אלמלי הלווה אדם את כספו, יכול היה "לגלגל אותו", והריבית נועדה לפצות את האדם על הרווח שנמנע ממנו. ובאמת אין כל בעיה מוסרית להלוות בריבית לגוי. איסור הלוואה בריבית לישראל מצטרפת להגבלות החלות עלינו כאשר נקנה קרקע מישראל, או את ישראל עצמו, לעבד5.

שמיטה והר סיני
רש"י ביאר את דברי התורת כהנים, שהלכות שמיטה לא נשנו בספר דברים בערבות מואב, אלא נאמרו רק בהר סיני. ומכאן למדנו שכל המצוות, גם כאלו שפרטיהן נאמרו בערבות מואב, הרי שאלו נמסרו לנו במלואם כבר בהר סיני. מה משמעות הדבר, ומדוע נלמד ממצוות השמיטה?
ניתן היה לחשוב שישנן מצוות "אוניברסאליות" שאינן תלויות בארץ ישראל, ואין שום הבדל אם מקיים אותן אדם בארץ ישראל או בחו"ל, ויש כמה מצוות שקשורות לארץ. אותן מצוות הקשורות לארץ, מפרט משה בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ. באה מצוות השמיטה ומראה שלא כך: ראש לכל המצוות התלויות בארץ היא מצוות השמיטה, וזו לא התבארה בערבות מואב, אלא רק בסיני, למרות שהכניסה לארץ עדיין לא עמדה על הפרק. מאידך, ברור שכל קיומה של מצווה זו, בארץ דווקא. מכאן למדנו שלמרות שהתורה ניתנה במדבר, במקום אוניברסאלי, עיקר קיומה בארץ ישראל. לא רק השמיטה נאמרה על כללותיה ופרטיה בסיני, אלא כל המצוות. אין כל בעיה בכך שמשה רבנו לא ביאר את הלכות השמיטה לפני הכניסה לארץ, כי גם מעמד הר סיני מחובר לארץ: לא רק לגבי מצוות השמיטה הדבר הנכון, אלא לגבי כל המצוות.

חתימת הפרשה
את הפרשה חותמים שני פסוקים, שמחלק הפרקים שייך אותם לפרק הבא, וממילא, לפרשה הבאה. ובכל זאת, פסוקים אלו שייכים לפרשת בהר. מה עניינם לפרשה6?

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'.

אם כל הפרשה היא הרחבה של הדיבר הראשון, נראה שכאן יש לנו עניין עם הדיבר השני:

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

פסוק א' עוסק באיסור עבודה זרה. אך שלא כמו בעשר הדברות, שם מדובר על פסל ותמונה שהם ניידים, כאן מוסיפה התורה איסור על הקמת מצבה. נראה שהמצבה אינה ניידת, והיא מסמנת מקום של קדושה, לשיטתו של מי שהקים אותה7.
האיסור השלישי שנזכר כאן, הוא נתינת אבן משכית בארץ. חז"ל דרשו:8

עליה אי אתה משתחווה בארצכם, אבל אתה משתחווה על אבנים של בית המקדש.

דהיינו, "בארצכם" בא לאפוקי בית המקדש, שמותר. אך שמא ניתן להבין שעיקר איסור עבודה זרה הוא דווקא בארץ, עקב קדושתה. דווקא בארץ נדרשת הקפדה יתרה והבדלה בין קדושת המקדש, ששם המקום הבלעדי בו מותר להקריב קורבנות ולהשתחוות על אבן משכית, לקדושת שאר ארץ ישראל.
אם כנים הדברים, נמצא שגם ההתייחסות לדיבר השני מדגישה את קיומו במיוחד בארץ.

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'.

רבו הפירושים לפסוק זה, ולקישורו לפרשה9. לאור הדברים לעיל יש לומר שלאחר האזהרה על איסור עבודה זרה, באה ההדרכה החיובית כיצד ניתן להתקרב לקב"ה דרך קדושת הארץ. יתכן והמילה: "שבתותי" מכוונת לשמיטה ויובל10, עליהן מדברת הפרשה, בנוסף לשבת בראשית ששייכת בכל מקום. והשיא הוא בבית המקדש, המקום שבו האדם קרוב ביותר לה' וזוכה לקבל פני שכינה.




1 רש"י ויקרא כ"ה, א.
2 התייחסות להר סיני קיימת גם בפרשת בחוקותי, פעמים, ומכאן ניתן ללמוד שדבר זה הינו בעל משמעות בפרשיות אלו. במסגרת זו נתייחס רק לפרשת בהר.
3 שמות כ', ב.
4 פס' ל"ה-ל"ז.
5 על פי פירוש רש"ר הירש. בשיחת הרב ויצן משנת תשס"ג עלה רעיון דומה, לגבי איסור הונאה, הן בממון והן בדברים, שנכתב דווקא ביחס ליובל. והרי יש נוהגים להונות גם כשאין יובל נוהג... אלא ששמיטה ויובל מקרינים על כל שנות המעשה, ומחנכים אותנו להכיר בכך שהכל שייך לה', ומתוך כך נביט בעין יפה על מה שיש לזולת ולא נונה אותו. שאם לא כן, גם בשנת שמיטה ויובל ימצא האדם דרכים להתחמק מן ההתחשבות בזולת וחיפוש טובתו.
6 ויקרא כ"ו, א-ב.
7 כגון מצבת יעקב בבית א-ל, שציינה את היותו של המקום בית א-לוקים. וכמובן, שם הייתה זו מצבה בקדושה.
8 מגילה דף כ"ב ע"ב, ובתורת כהנים כאן.
9 ראה ז. ויטמן, "שמיטה ומקדש", מגדים ג', עמ' 9-19.
10 בדומה למה שפירש ראב"ע "שבתותי", ביחס לשמיטות.




-------------------------------------------------------------------------------------------