ויתעצב אל לבו
פסוקים רבים בפרשת בראשית מעוררים את שאלת ההגשמה – תיאור מעשיו של הבורא, דבריו אל האדם וכדומה קשים להבנה בצורה פשוטה. אחד הפסוקים האלה הוא הפסוק המתאר את יחסו של ה' לחטאי בני האדם1:
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.
כבר במדרש נשאלה השאלה2:
אפיקורס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו: אין אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד? אמר לו: הן. והא כתיב "ויתעצב אל לבו"?!…
בזוה"ק מתייחסים חז"ל לשאלה זו בכמה פנים, ונביא אחד מהם3:
"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו". רבי יוסי פתח: (ישעיה ה יח) "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה", "הוי מושכי העון", אלו הם האנשים החוטאים לפני הקב"ה בכל יום, והחטאים נדמו בעיניהם שהם כחבלי השוא, כי חושבים את המעשה שעושים ואותו העוון שעושים שלא כלום הוא, ואין הקב"ה מסתכל בהם עד שעושים את העוון הזה לעוון חזק וגדול, "כעבות העגלה", שהוא חזק ואי אפשר להשחיתו.
ובא וראה, כשהקב"ה עושה דין ברשעי עולם אף על פי שהם חוטאים לפני הקב"ה ומכעיסים אותו כל היום, אינו רוצה להאבידם מן העולם. וכשמסתכל במעשיהם מתנחם עליהם על שהם מעשה ידיו ומאריך אפו להם בעולם.
ומשום שהם מעשה ידיו מקבל נחמה ומתנחם עליהם ומרחם עליהם. וכשמבקש לעשות בהם דין, נעצב כביכול, כי משום שהם מעשה ידיו נעצב עליהם…
כתוב: "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". אמר ר' יוסי, בא וראה, "ויתעצב אל לבו" כתוב, אל לבו נעצב ולא למקום אחר…
תשובתו של ר' יוסי היא, שהעצב הוא "אל לבו" – רק בלב חל העצב על חטאי האדם, אך בפנימיות הדברים – "עוז וחדוה במקומו" – הכל טוב ואין כלל רוע, חטא וצער. גם בעת העונש, עדיין "עוז וחדוה במקומו" – לפניו יתברך אין כלל צער ועצב, כביכול.
נראה שדברים אלה מתבארים לאור דברי המדרש, שאת המשכו הבאנו לעיל:
אמר רבי ברכיה: משל לשר שבנה פלטין על ידי אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתכעס לא על אדריכל?! כך "ויתעצב אל לבו". אמר ר' אסי: משל לשר שעשה סחורה על ידי סרסור והפסיד, על מי יש לו להתרעם, לא על הסרסור?! כך "ויתעצב אל לבו".
הלב הוא כאדריכל – האמצעי המקשר בין המלך והבניין הנאה.
החכמה הפנימית עוסקת רבות בשאלת המעבר מעולם שכולו טוב מוחלט לעולם המורכב מטוב ומרע. השתלשלות העולמות מן הטוב המוחלט ועד לעולם בו יש טוב ורע מתוארת בהרחבה רבה. כאן יש נגיעה קלה, על קצה המזלג, בעניין זה. העולם העליון הוא אכן כולו טוב, אלא שיש אמצעי המקשר בינו ובין העולם הזה, ובו יש הרכבה של הטוב והרע. אמצעי זה הוא הלב – יכולת הבחירה של האדם, המאפשרת לו לבחור ברע. רצונו יתברך הוא שהאדם יקנה את הטוב בעמלו וביגיעתו, ועל כן נברא האדם עם יכולת בחירה בין טוב לרע. הבחירה נותנת מקום להופעת הרע בעולם4.
על כן, מבאר ר' יוסי, אין הצער במקומו של הקב"ה, כביכול. "עוז וחדוה במקומו" גם לאחר שחטא האדם. אולם, "ויתעצב אל לבו" – בלב יש צער, ולא במקום אחר. האדם בחר ברע, ועל כן יש צער ועצב, כביכול, אך אין זה צער על עצם בריאת האדם, אלא על בחירתו ברע.
כך מבאר ר' יוסי את הפסוק: המילה "וינחם" היא לכאורה מילה חיובית, מלשון נחמה. על כן דורש ר' יוסי את הפסוק כעוסק ברחמיו של הקב"ה על בריותיו: "וינחם ה'". מדוע? "כי עשה את האדם בארץ" – כיון שהאדם הוא מעשה ידיו של הקב"ה, הקב"ה מרחם עליו ואינו רוצה להשחיתו. רק "כשאין ברירה", מעניש ה' את האדם, וגם אז קיימים הרחמים על מעשה ידיו של הקב"ה.
ר' יוסי מתאר את הנהגתו של הקב"ה את העולם. לאחר חטא אדם הראשון הולך העולם ומתדרדר. עם זאת, רק בדור המבול מעניש ה' את העולם כולו. מדוע לא העניש ה' את העולם לפני כן, והרי היו דורות רבים שהכעיסוהו?!
התשובה היא, שכל עוד יש דרך חזרה, כל עוד ניתן לתקן – אלו הם "חבלי שוא", אלו הם דברים לחיצוניים לעולם. הדבר הדומיננטי והמשפיע הוא היות העולם מעשה ידיו של הקב"ה, והחטאים נבחנים כדבר חיצוני לעולם. על כן ה' מרחם על העולם ואינו משחיתו.
רק כשהחטאים מצטברים, וחוטא העולם בעוון הגדול שהוא "כעבות העגלה", שלא ניתן להתעלם ממנו – אז מעניש ה' את העולם ומתעוררת מידת הדין. כאשר העוונות הם חלק מרכזי באישיות האדם ולא דבר צדדי – מצטרפים כל העוונות הקטנים לעוון הגדול, ואז מגיע הדין והעונש.
גם בשעת הדין, אין זה דין מוחלט ומלא. "עוז וחדוה במקומו", ואין כלל עצבות לפני הקב"ה. העצבות היא רק "אל לבו", ולא למקום אחר, וכפי שביארנו.
נראה, שיש בדברים אלה רמז להבנה פנימית של "קומת אדם", על פי הספירות.
הלב הוא מרכז החיים – עיקר הגוף של האדם, המכוון כנגד ספירת "תפארת".
באדם, הלב הוא האמצעי, המקשר בין המח – הוגה הרעיונות, למציאות – בה יוצאים הרעיונות אל הפועל. הגוף הוא המתווך בין הרעיונות המופשטים לעולם המעשה.
תפקידו של הלב כמקשר בין העולמות גורם לכך שבו חלות תקלות. הגוף הוא בעל הבחירה, שכן הוא מורכב מטוב ורע, ועליו לבחור ביניהם.
אף בהבנה פנימית, ו' קצוות – הספירות הבונות את הגוף, שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד – יש בהן ימין, שמאל ואמצע, דבר המלמד על המורכבות שיש בגוף, הדורשת מהאדם לבחור בין הצדדים השונים והבחינות השונות.
הבחירה, הנתונה בידי הלב, גורמת לתקלות ונפילות. על כן ה' מתעצב אל ליבו. ה' ברא את העולם על ידי הלב – על ידי הבחינה שיש בה טוב ורע ובחירה, וממילא יש בה נפילות. על כן העצב היה על הלב – על המקום בו יש אפשרות לנפילה.
המלך מתרעם על האדריכל והסרסור, המקשרים בינו ובין הבניין. המעבר בין רצונו של הבורא ובין הבריאה הוא בבחירתו של האדם. הקב"ה צמצמם עצמו כביכול ונתן לאדם אוטונומיה בעולם. יכול האדם לעשות בניגוד לרצונו יתברך. דבר זה יוצר את המתח בין היות העולם מעשה ידיו של הקב"ה – ועל כן טוב הוא ושואף לטוב – ובין בחירתו של האדם שיכולה להוביל לרע. כשבוחר האדם ברע – מתעורר הדין ומחזיר את העולם לתהליך החיובי שלו. זהו דין קשה ביותר, כדוגמת המבול, אך הוא נוצר כדי שיגיע העולם אל הטוב.
נמצא, ש"עוז וחדוה במקומו", ואין כלל עצבות וחרטה במקומו של הקב"ה. העצב חל על בחירתו של האדם, על הסרסור שלא פעל נכון.
דברים אלה, שאמר ר' יוסי על העולם כולו, נכונים גם על האדם הפרטי.
יש מעשים שליליים, שהאדם אינו רואה אותם כחשובים ומשמעותיים. אלו הם "חבלי שוא" בעיניו, ואינם פוגעים בהיותו טוב. אין הם חלק מהותי באישיותו.
אף הקב"ה רואה כך את האדם, ואינו מעניש את האדם, כל עוד יכול הוא לתקן.
אולם, הצטברות של חטאים קטנים עלולה להשקיע את האדם בדרך הרע. לא תמיד ניתן לתקן ולשנות, ועלול האדם למצוא את עצמו נתון בעבות העגלה – בעוון גדול וחזק שאיננו יכול לצאת ממנו.
אמנם רחמים רבים מתגלים בדברים אלה, אך גם תמרור אזהרה. יכולים חבלי השוא להפוך לעבות העגלה.
1 בראשית ו', ה'-ו'.
2 בראשית רבה פרשה כ"ז, ד'.
3 ח"א, נ"ז ע"א, בתרגום.
4 מובן שדברים אלה הם על פי השגתנו. "לית אתר פני מיניה", ו"אין עוד מלבדו" ואפילו מעשי כשפים. הבחירה של האדם איננה יוצאת, ח"ו, מעולמו של הקב"ה.