פרשת השבוע פרשת לך לך הרב תמיר כהןט' בחשון ה'תשס"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




עליה ראשונה ועליה שניה


ה"מפטיר" שכמעט נשכח
אם ישאלו אותך: היכן מופיע לראשונה בתורה, הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל1? רבים הסיכויים שתשובתך תהיה: "בפרשת לך לך". כך חשבתי אף אני משבקשתי לעמוד על עניינה של ארץ ישראל. פרשיות "בראשית" הן פרשיות ראשונות וחביבות, כולנו קשובים אליהן, ולכאורה מעטים הסיכויים לפספס משהו. לכן גדולה היתה התדהמה כשמצאנו שהקשר בין אברהם לארץ כנען מופיע כבר בסוף פרשת נח2:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן:

אין פלא שכאשר ה' מצווה על אברהם: "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך", אברהם אינו מתחיל לחפש בכל העולם, אלא מיד שם פעמיו לכוון ארץ כנען3:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

נשאל שתי שאלות:
1. מה ראה תרח ללכת ארצה כנען?
2. התורה נוקטת בסגנון דומה בתארה את הליכת תרח לארץ כנען, ואת הליכתו של אברהם:
אברהם (י"ב, ה) תרח (י"א, לא)
וַיִּקַּח אַבְרָם וַיִּקַּח תֶּרַח
אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן
אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ
וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן
וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן
וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
ההקבלה מראה שתרח לא הגיע למחוז חפצו, ואברהם כן. מפני מה "נתקע" תרח בחרן?

עליית תרח - מתי ומדוע?
נחלקו הפרשנים בשאלה, מתי יצא תרח לארץ כנען, ומה היה המניע שלו.
ראב"ע:

והנכון בעיני שפרשת לך לך (ברא' יב, א), שאמר השם לאברם קודם זה הפסוק שהוא: "ויקח תרח". וכמוהו בתורה: "באחד לחודש השני בשנה השנית" (במד' א, א), ואחר כן: "בחדש הראשון בשנה השנית" (שם, ט', א). והעד שאמר הכתוב: "ללכת ארצה כנען" (ברא' יא לא). וכאשר בא תרח אל חרן, ישר המקום בעיניו, וישב שם ומת. ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

לדעת ראב"ע, המניע להליכה ארצה כנען הוא ציווי ה' לאברהם, הציווי המופיע בתחילת פרשת לך לך, והפסוקים נכתבו שלא כסדרם. ראיה לדבר, שתרח מתכוון ללכת לכנען, ומנין באה לו כוונה זו? על כרחך, מקורה בציווי ה' לאברהם. ממילא נבין שיציאתו של תרח שבסוף פרשת לך לך, היא היא יציאתו של אברהם שבפרשת לך לך.

רמב"ן:

ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו. וזהו טעם: "ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען". ויבאו עד חרן, אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם, וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים. ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו, ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען.

לדעת רמב"ן, הפסוקים נכתבו כסדרם. קדמה מחשבת תרח ללכת לארץ כנען, ואחר כך צווה ה' על אברהם ללכת לשם. המניע להליכה לכנען, הוא ה"בושות" שעושה אברהם לתרח אביו בשברו את הפסלים, דבר שהביא להסתבכות עם המלך והשלכתו לכבשן האש. תרח מחליט להתרחק, אך כאשר הוא מגיע לחרן ומוצא שם את בני משפחתו שישבו שם זה מכבר, הוא מחליט שהרחיק דיו, ונשאר שם.

ספורנו:

ללכת ארצה כנען. המוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ורצויה מכל הארצות, כאמרו: "ארץ אשר ה' א-לוקיך דורש אותה" (דברים י"א, יב) ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר כל שאר הארצות, כאמרו: "לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל כ"ב, כד). וכבר אמרו ז"ל: "אוירה של ארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנ"ח ע"ב).

אם רמב"ן מבאר שהמניע להליכה לארץ כנען היה רדיפות מצד המלך (מניע שכל כך מוכר לעם ישראל לאורך ההיסטוריה שלו), הרי שספורנו מיחס מניע נאצל להליכה לארץ: הרצון לעלות אל גרם המעלות במושכלות! כבר לפני שה' צווה על אברהם ללכת לשם, ידועה היתה הארץ בסגולותיה הרוחניות, ואף מוכרת היתה התופעה המופלאה שהמבול לא ירד ישירות בארץ, ולפיכך לא הוזק אוירה, ומי שמחפש חכמה - זה המקום בשבילו.
אלא שכאן נבוא לשאול: מה לתרח ולחיפוש אחר המושכלות?

ויקח תרח...ויצאו אתם
על מנת להעמיק את הבנתנו, נשים לבנו לדיוק בכתוב:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן

על פי כללי הלשון, היה צריך לומר: "ויצאו אתו"!
רש"י מפרש:

ויצאו אתם - ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי:

רד"ק מפרש אחרת, ואף מבאר את פשר השינוי בגופים:

ויקח תרח. אחר שאמר הא-ל לאברהם לך לך ואמר אברהם לתרח אביו בשם הא-ל כי הא-ל ציווהו לצאת מן הארץ ההיא, נתרצה לדברי בנו ויצא עמו. ואחר שנתרצה לצאת תלה עיקר המעשה בו, כי הוא האב, והיוצאים - בנים לו. ונחור לא רצה לצאת מן הארץ ההיא, ולקח תרח לוט עמו לפי שלא היה אביו חי והיה סמוך עליו ולקחו עמו שיהיה עמו באשר יהיה שם. ויצאו אתם. כאן תלה היציאה באברם, כי הוא היה העיקר, כי לו היה הציווי, ובאמת אשתו עמו. ויצאו תרח ובן בנו ושפחותיהם עם אברם ואשתו, זה שאמר: 'אתם'.

רד"ק מפרש כראב"ע, שהכתובים אינם כסדרם, ויציאת תרח באה בעקבות הציווי לאברהם. על פי רד"ק, הפסוק פותח במבט החיצוני על היציאה: "ויקח תרח". ודאי כאשר שאלו השכנים לפשר היציאה מאור כשדים, השיב תרח שכאשר אברהם קרוב מדי לנמרוד, הדבר לא מסתיים בטוב, וכלפי חוץ נראה היה שתרח יזם את היציאה, והשאר טפלים לו. אך בהמשך חושף בפנינו הכתוב את המבט הפנימי על היציאה: לא מניע חיצוני כבריחה מנמרוד גרם ליציאה, כי אם הציווי הא-לוקי, ומבחינה זאת אברהם ושרה עיקר, ותרח ולוט טפלים להם.
הזוהר הקדוש מעמיק את הבנתנו בפרשה4:

וכד אתרמי אברם לנורא אתקטיל הרן ובגין דא נפקו מתמן. ת"ח מה כתיב: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו', ויצאו אתם מאור כשדים". "ויצאו אתם"? "אתו" מבעי ליה, דהא כתיב: "ויקח תרח וגו' " מאי: "ויצאו אתם"? אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה נפקו דאינון הוו עקר' למיפק מגו אינון חייביא. דכיון דחמא תרח דאברהם בריה אשתזיב מגו נורא אתהדר למעבד רעותיה דאברהם. ובגין כך, "ויצאו אתם" - תרח ולוט. ובשעתא דנפקו, מה כתיב? "ללכת ארצה כנען" - דרעותא דלהון הוה למיהך תמן, מכאן אוליפנא כל מאן דאתער לאתדכאה מסייעין ליה, ת"ח דהכי הוא דכיון דכתיב: "ללכת ארצה כנען", מיד: "ויאמר ה' אל אברם לך לך". ועד דאיהו אתער בקדמיתא לא כתיב לך לך, ת"ח מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא על מה דתשרי ההיא דלעילא.

פירוש הסולם:

כשהשליכו את אברם לאש נהרג הרן, ומשום זה יצאו משם, מאור כשדים. ועל כן כתוב: "על פני תרח אביו", כלומר, שגרם לו יציאתו משם. בוא וראה מה כתוב: "ויקח תרח וגו'... ויצאו אתם מאור כשדים". ושואל: כתוב: "ויצאו אתם" - "ויצאו אתו" צריך לכתוב, דהינו עם תרח, כי כתוב: "ויקח תרח"! למה כתוב: "ויצאו אתם"? ומשיב, אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש, חזר לעשות רצונו של אברהם, ומשום זה: "ויצאו אתם" - תרח ולוט.
ובשעה שיצאו, מה כתוב בהם: "ללכת ארצה כנען", כי רצונם היה ללכת שם. מכאן למדנו שכל מי שבא ליטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיוון שכתוב: "ללכת ארצה כנען", מיד כתוב: "ויאמר ה' אל אברם לך לך". ומטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב: "לך לך". הרי שהבא ומתעורר מעצמו מלמטה, מסייעים לו מלמעלה. אבל בלי אתערותא דלתתא, אין אתערותא דלעילא. שום דבר מלמעלה אינו מתעורר, מטרם שנתעורר תחילה מלמטה על מה שעליו ישרה הדבר שלמעלה.

על פי דברי הזוה"ק, הפסוקים נכתבו כסדרם. ובדיוק לשון הכתוב נרמזו פירושיהם של רמב"ן וספורנו באשר למניע היציאה מאור כשדים ללכת ארצה כנען: בגלוי, כפי שבארנו לעיל, הוסברה היציאה כבריחה מנמרוד, כרמב"ן. במישור זה, תרח היה הדומיננטי. אך מתחת לפני השטח חבויה בחינה פנימית יותר, ללכת לארץ כנען מפני שזה מקום "המוכן אל גרם המעלות במושכלות", כדברי הספורנו. במישור זה, אברהם ושרה דומיננטיים, ותרח ולוט נגררים אחריהם.

הבא להיטהר מסייעין בידו
עתה נוכל לענות על השאלה השניה ששאלנו, מדוע "נתקע" תרח בחרן. מכיוון שהמניע של תרח ליציאה היה חיצוני, ממילא אין לו עניין עקרוני בארץ כנען דווקא. לכן מגלגלת ההשגחה שתרח יגיע לחרן, וישאר שם. כך מתברר ההבדל בין המניע שלו לזה של אברהם ושרה. אברהם ושרה "באים להיטהר". המניע שלהם ללכת ארצה כנען הוא פנימי וטהור, ועל כן חפצם עולה בידם.
עוד מבאר לנו הזוה"ק מדוע ההגעה של אברהם ושרה לארץ כנען הופיעה בשני שלבים. כאשר מגיע הזמן לעורר שפע גדול מלמעלה, חייבת להקדים השתוקקות של התחתונים לקבל את אותו השפע. כל עוד אין רצון לקבל, אין טעם בהורדת השפע, כי לא ידעו להעריך אותו, וממילא לא יפעל את פעולתו כראוי. כך מתחילה לא הצמיח ה' כל עשב השדה, ולא המטיר על הארץ, כי אדם אין לעבוד את האדמה, ולא היה מי שיכיר בטובתם של גשמים ויתפלל עליהם5:

כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

כך מקובלנו כי כל הוראה לא תצליח אם אין רצון עז של התלמיד ללמוד. ההשתוקקות של התלמיד יוצרת כלי קיבול, ורק אז ניתן לצקת לתוכו את התוכן. ללא הכלי, ישפכו מי הדעת ארצה, ולא יהיה מי שיאסוף אותם. כן מובן ש"אין כפיה ברוחניות" - כי ללא רצון לא יהיה קיום לרוח שמבקשים להנחיל.
גם בתהליך הגאולה, השלב הראשון הוא בבחינת: "אתערותא דלתתא", פעולה אנושית שיוצרת את הזיקה ואת הרצון להגאל. רק לאחר מכן יבוא השלב של: "אתערותא דלעילא", שמופיע את הגאולה השלמה בת הקיום הנצחי.

הקשר הא-לוקי ממקור הקודש
עסקנו לעיל בשיטת ראב"ע, לפיה לא היו שתי הליכות לארץ כנען, אלא אחת. מדוע, אם כן, התורה כתבה את הדברים שלא כסדרם? מדוע הקדימה את הליכת תרח, לציווי לאברהם?
נראה שבאופן זה מבקשת התורה להבדיל בין קשר טבעי לארץ, ובין קשר א-לוקי, שמקורו בציווי. יתכן שתרח מתעורר ללכת לארץ כנען לאחר הציווי, אך הוא לא עושה זאת מכוח הציווי. כבר דברנו על מניעים אפשריים: בטחוני - בריחה מן המלך, או אפילו רוחני - רצון להשכיל. גם כאשר המניע רוחני, כל עוד מדובר במהלך אנושי, אין לכך קיום נצחי. האדם הוא הפכפך: היום הוא קשור לארצו, ומחר הוא ימאס בה, ויעמוד בראש הששים למסור אותה לידי זרים, הגרועים שבאויביו. לא כך כאשר הקשר לארץ הוא א-לוקי: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"6. הקשר הא-לוקי אינו מתחיל ממניעים אנושיים, ולכן אינו מושפע מהם, וישאר נצחי.
תרח, שמניעיו ללכת לארץ כנען אנושיים, מתחרט, ונשאר בחרן. אברהם ושרה שמניע אותם הציווי הא-לוקי, אכן מגיעים אל היעד וכורתים ברית נצח עם הארץ.
הרב קוק מבאר באופן נפלא את ההבדל בין יצירת קשר טבעי בין אומה לארצה, כפי שמופיע אצל הגויים, ובין: "הקשר הא-לוקי ממקור הקודש" שמאפיין את הקשר של עם ישראל לארצו:

בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה. קשר הקודש של ישראל עם ארצו הקדושה, אינו דומה לקשר טבעי, שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו. הקשר הטבעי הוא מתפתח רק במשך זמן רב, ע"י המון מאורעות, על ידי עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה איזו חיבה היסטורית, הבאה מתוך התרגלות, לפעם בלבבות הדורות הבאים, וקשר רוחני מתהווה בין העם והארץ. מה שאין כן הקשר הא-לוקי ממקור הקודש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה, שהתחיל החותם הקדוש הזה להיות מבליט בהיותכם מתי מספר, ובזמן קצר ותכוף, יחד עם הופיעם בארץ, ועוד קודם לכניסתם, ע"י ההערה העליונה, ובהיותם יושבים בתוכה לא ישיבה קבועה כי אם בתור גרים, ששום דבר שיסודו בטבע לא עזר לקשר הזה, שהופיע בתור יצירה א-לוקית, בדבר ה' וברית קודשו, בחוק שבועת עולם, אשר הוא אמר ויהי. בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה.

על מנת ליצור קשר לדורות בין קבוצת אנשים למקום מסוים יש צורך במספר רב של אנשים, שישבו במשך זמן רב במקום באופן קבוע, ואז יתפתח קשר רוחני אל הארץ. כל הגורמים הללו לא היו אצל אברהם, שהקשר אל הארץ לא היה פרי של זמן רב, אלא נולד מכוח הציווי הא-לוקי, אברהם ושרה היו מתי מספר, אפילו בן אחד לא היה להם, ומיד משבאו לארץ, נאלצו לנדוד ממנה עקב הרעב. ובכל זאת, ודווקא בגלל זה, הקשר שנוצר עם הארץ הוא קשר עמוק ונצחי.

בירור הקשר הא-לוקי מתוך כישלון הקשר הטבעי
כל זאת בארנו לשיטת ראב"ע. אך לאור הדברים נוכל להוסיף גם לשיטה שהדברים נאמרו כסדרם, ובאמת קדם לציווי ניסיון אנושי להגיע לארץ, ונראה שכך הם פני הדברים:
על מנת לקבוע את הקשר שלנו לארץ על הבסיס הא-לוקי, היה צורך תחילה בניסיון נפל של יצירת קשר טבעי לארץ. כאשר ניסיון זה נכשל, מתברר שרק קשר א-לוקי יהיה בר קיימא.
כך מבאר הרב חרל"פ7 את תהליך הגאולה בימינו, תהליך שהתבסס על רישיון שניתן לעם ישראל על ידי האומות, להיאחז בארצו ולהקים מדינה. בשלב כלשהו מתחרטים הגויים על הרשות שנתנו, והופכים לרודפים את עם ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בנבואות על גוג ומגוג, וכפי שאנו רואים במציאות זמננו. באופן זה, כשיגיע תור משיח בן דוד להתגלות, לא נוכל לטעון שבעצם היינו מסתדרים בלעדיו. הקב"ה נותן לנו ניסיון להקים מדינה בעצמנו, וכבר רואים אנו שהניסיון לא עלה יפה, ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים.
המודל לתפיסה זו נלמד מיציאת מצרים. תחילה נעשו ניסיונות כבירים להביא את פרעה להרשות לישראל לצאת ממצרים, ניסיונות אלו לכאורה צלחו, ועם ישראל יצא ממצרים, אך מהר מאד נהפך לב פרעה. הוא התחרט על הסכמתו, רדף אחר בני ישראל, ורק אז נאמר שישראל יצאו ביד רמה. משטבע חילו בים, הבינו ישראל שתשועתם שלמה, ואמרו שירה.
אנו מתפללים שיתקיים בנו שילוב השיטות: הניסיון של המפעל הציוני לא יהיה בבחינת: "מעשה ידי טובעים בים", על מנת שעל חורבותיו, חלילה, נכיר בגאולה הא-לוקית, אלא בבחינת: "הבא להיטהר מסייעין בידו", וישמש בירור, אך גם בסיס של קיימא לגאולה השלמה שתבוא מהרה.




1 כידוע על פי הגר"א ור' צדוק הכהן מלובלין, המקום בו מופיע עניין לראשונה בתורה מגלה על שורשו ומהותו, ומכאן הבסיס לשאלה כזו.
2 אמנם "גבול הכנעני" מופיע בתורה קודם לכן, בפרק העוסק בתפוצתם של בני נח (י', יט), והדבר חריג, אך ניתן לקשור זאת לנושא תפוצת העמים ולתפקיד המיוחד שיש לכנען בנושא זה, עוד ממעשה נח והכרם, ואכמ"ל. נעיר עוד שדבר הליכתם של תרח ואברהם לארץ כנען מופיע ב"מפטיר" של הפרשה, ולפיכך נקרא פעמים, ובכל זאת כה מעט זוכרים זאת. ואולי זה גורלם של רבים מה"מפטירים"...
3 בראשית י"ב, ה.
4 זוהר ח"א דף ע"ז ע"ב.
5 רש"י ב', ה.
6 שמו"א ט"ו, כט.
7 ממעייני הישועה פרק י'.



-------------------------------------------------------------------------------------------