פרשת השבוע פרשת וירא הרב תמיר כהןט"ו בחשון ה'תשס"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



הסרת הלוט מאישיותו של לוט


שני פונדקאות
שלושה מלאכים מתארחים באוהלו של אברהם, ומבשרים לו ולשרה על הולדת יצחק כעת חיה. שני מלאכים ממשיכים לסדום, מתארחים בביתו של לוט, משחיתים את סדום ומצילים את לוט ומשפחתו. האם במקרה נזדמנו מלאכים אלו לשני הפונדקאות בסמיכות, או שמא חוט קושר בין סיפור הבשורה על הולדת יצחק ובין סיפור הפיכת סדום והצלת לוט?
נראה שאת קצהו של החוט הקושר בין שני הסיפורים נמצא במכנה המשותף לשניהם, פרשיית האירוח. נשווה בין שני התיאורים:

המלאכים אצל אברהם (י"ח, א-ח)

המלאכים אצל לוט (י"ט, א-ג)
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא
וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב
וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא

וַיַּרְא לוֹט
וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל

וַיָּקָם לִקְרָאתָם
וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:

וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ
אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי
סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם

וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם
וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:
וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם
אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם
וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם
וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין:
וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ
וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:
וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ:
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ

וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה
וַיֹּאכֵלוּ:

וַיֹּאכֵלוּ:


ביאור ההבדלים
כבר בנקודת המוצא של שני התיאורים אנו עומדים על ההבדל ביניהם: אברהם יושב בפתח אוהלו, אוהל החסד, ולוט יושב בפתח שער סדום, מקום משפט הרשע של סדום.
אצל אברהם, שלושה ביטויים של ראיה: "וישא עיניו", "וירא"... "וירא". אברהם מחפש אורחים, ולראייתו כמה רבדים: ראיה בעיניים, וראיה של הבנה. לוט, פשוט רואה אותם.
אברהם רץ לקראתם, ולוט רק קם. מאידך, אברהם משתחווה ארצה, ולוט משתחווה אפיים ארצה. יתכן והדבר לשבחו של לוט נאמר: למרות שישב בשער סדום, לא נמנע מלהשתחוות לפניהם לעיני כל. אך יתכן ויש כאן תיאטרליות יתירה.
אברהם מבקש בענווה מהאנשים: "אם נא מצאתי חן בעיניך", לעומת לוט שמכריז בגאווה: "הנה נא אדוני". ועוד, אברהם מדגיש את עניין ההעברה: "אל נא תעבור מעל עבדך... אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם". ולוט: "סורו נא אל בית עבדכם". אצל אברהם האורחים אינם סרים מדרכם: אוהלו נמצא על אם הדרך, ובקשתו היא רק שלא יעברו על פני אוהלו בלי להתעכב שם קמעה. אצל לוט מודגש הבית, שהאורח עוזב את דרכו כדי לסור אליו.
אמנם ניתן לומר שההבדל נובע מכך שאל אברהם הגיעו האורחים בשעות הבוקר, כחום היום, והתכוונו לעבור הלאה, ואילו אל לוט הם מגיעים בשעת ערב, וכוונתם ללון. אך שמא ניתן לשמוע בכך את גאוותו של לוט והפגנת החסד שלו, כביכול כדי להוכיח שלא שכח "גירסא דינקותא" של הכנסת אורחים, לעומת ענוותנותו של אברהם שמדבר רק על עיכוב מה. עוד נלמד מכאן שהכנסת האורחים טבעית לאברהם והיא נעשית באופן קבוע: אוהלו ניצב על אם הדרך וכל עובר ושב מוזמן לבוא בפתחו, ואילו על מנת להתארח אצל לוט יש לסור משערה של סדום עיר הרשע, ולעקם את הדרך אל ביתו. כך לא ניתן לקיים אורח חיים קבוע של חסד והכנסת אורחים.
אברהם מדבר על רחיצת הרגליים, מנוחה וסעודה. לוט מזכיר רחיצת רגליים לאחר הלינה (עיין במפרשים), ולא מציין סעודה. אולי לוט חושש לדבר על סעודה, שזה בניגוד לחוקי סדום. לגבי לינה, יש מיטת סדום... ושמא כל אחד מדגיש את עיקר האירוח: אצל אברהם נעצרים למנוחה וסעודה, ואצל לוט בערב, ללינה. מכל מקום, באשר לסעודה, אברהם "אומר מעט ועושה הרבה", ולוט אינו אומר מאומה, ועושה מעט, כפי שמיד נראה.
את הצעתו של אברהם מקבלים המלאכים, וללוט הם מסרבים. נראה שכדי לנסותו ולבדוק האם הוא אכן מוכן להסתכן כדי להכניס אורחים, ובזכות זה יימצא ראוי להינצל.
בתיאור הכנת הסעודה קיים הבדל גדול: אצל אברהם הכול נעשה במהירות, דבר המבטא את הזריזות והחשק לקיים הכנסת אורחים. ועוד, אברהם משתף את בני ביתו בהכנות: מורה לשרה לעשות עוגות, לנער - נותן את בן הבקר לעשותו, והוא עצמו עומד על האורחים לשרתם. אף תפריט הסעודה עשיר, הרבה מעבר לאמירה המועטת בה הבטיח לאורחיו מעט מים (כביכול רק לרחיצת רגליהם) ופת לחם.
אצל אברהם הכנסת אורחים היא דרך חיים, והוא מנחיל אותה לדורות הבאים1:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.


פסח היה
אברהם מגיש עוגות סולת, ולוט נותן מצות. יתכן שכאן לוט מוכרח למהר, כדי שלא יספיקו השכנים להיכנס לביתו ולראות את הארוחה שמקבלים האורחים. אך יתכן שהגורם לכך הוא חוסר שיתוף הפעולה של אשתו. לא רק שלא תרמה מכישרונותיה באפיית עוגות, אפילו מלח לא הכניסה לעיסה, ולוט נותר עם מה שהוא יודע לעשות: מצות... (ומשתה...)2:

באברהם כתיב: "לושי ועשי עוגות", שאמנו שרה טרחה ועשתה כדבריו, ובלוט כתיב: "ומצות אפה", שאפי' מלח לא הביאה אשתו של לוט לפניהם:

ורש"י פירש:

ומצות אפה - פסח היה:

וכדבריו מצאנו במדרש שהבאנו לעיל:

ומצות אפה. שהי' ליל שני של פסח והי' שומר המצות מתדכות דורו3:

במצרים, ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ונגאלו בזכות דם פסח ודם מילה. שתי מצוות אלו מגדירות את עם ישראל ומבדילות אותו מן הגויים. המלאך פסח על בתי ישראל ונגף רק את המצרים.
גם כאן, הכנסת האורחים של לוט מבררת מה בינו לאנשי סדום. הוא נשאר בבית, והמלאכים סוגרים את הדלת. אנשי סדום מוכים בסנוורים (מעין מכת חושך) ולאחר מכן המלאך נוגף את סדום, ולוט ומשפחתו ניצלים. לוט מגורש מסדום ומבקש להתמהמה, לעומת ישראל שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם4.

אברהם העברי ולוט הסדומי
אשת לוט שלא היתה שותפה לבירור לוט מאנשי סדום, הביטה לאחוריה, ובכך חרצה את גורלה כגורל אנשי סדום.
למעשה עולה מן הסמיכות של שני הסיפורים, כי לא מדובר כאן רק על הבירור של לוט מאנשי סדום, אלא בעיקר על הבירור בין אברהם ללוט. אברהם לא מחפש את סדום לשבת בה, אפילו לא על מנת לנסות להחזירם למוטב. הוא הולך ונפרד מן הגויים ומתרכז בבנין עם ישראל. אברהם העברי מעבר אחד, וכל העולם מעבר אחר. ההשפעה על אומות העולם תבוא לא בצורה ישירה, אלא מעצם היות ישראל באומות כְּלֵב באיברים.
בהכנסת האורחים של אברהם הוא מתבשר על המשך הזרע. מתברר, שכשם שאברהם השכיל לשתף את בני ביתו בקיום המצווה, כך הוא עתיד להנחיל דרך זו לביתו ולבניו אחריו.
לוט אמנם מכניס אורחים, ומסירות הנפש שלו על קיום מצווה זו ראויה להערכה. אלא שמידה זו נשארת אצלו כמורשת מאברהם. הוא נע בין הנאמנות לאברהם ובין התאווה לממונה של סדום. פסיחתו של לוט על שני הסעיפים מותירה את משפחתו הרחק ממנו, והוא אינו מסוגל לסחוף אותם אחריו במעשה הכנסת האורחים. גם כאשר לוט מתגלה במיטבו ומחרף נפשו להגן על אורחיו, מעורבת בכך הסכמתו המפוקפקת להפקיר את בנותיו, פרי מורשתה של סדום שהצליחה לדבוק בו.

דרכו של לוט היא דרך ללא מוצא. זרעו אחריו, נכדיו, הם למעשה בניו.




1 י"ח, יט.
2 שכל טוב (בובר) בראשית פרק יט, ג).
3 הרב כשר (תורה שלמה אות כ"ח בביאור) מציע לגרוס: "והיה שומר המצוות מתרבות דודו", והכוונה שאברהם חינכו לעשות מצוות ומעשים טובים.
4 קשרים רבים אנו מוצאים בין פרשתנו ובין פרשת המרגלים שהחביאה רחב ביריחו, העיר התוחמת את "כיכר הירדן" מצפון. הבולט שבהם, הביטוי המקביל: "טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום" – "והמה טרם ישכבון והיא עלתה עליהם על הגג". אף רחב צוּותה להיסגר בביתה עם משפחתה ולסמן את החלון בתקוות חוט השני, והיא זכתה לכך על שהחביאה את המלאכים ששלח יהושע ולא הסגירה אותם. יריחו נכבשה לפי המסורת, בשביעי של פסח.



-------------------------------------------------------------------------------------------