דרך ארוכה – למען העתיד

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
מהי משמעותו של משפט זה? מהם שורשיו הרעיוניים והרוחניים?
מספר פסוקים בספר משלי¹ מעמידים אתנו על התוכן העמוק הגנוז במילים ספורות אלה.

בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה פָּשַׁע וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ.
יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.
בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.
בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה.
חָזִיתָ אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ.

יש תקופות, בהן הרשעים מתרבים, ובעקבות כך מתרבה הרשעה והפשע. אלו הן תקופות קשות, ויש צורך בשכל ובחכמה כדי להתמודד נכון עם ריבוי הפשע, עד אשר צדיקים יראו במפלתם.

הפסוקים מעמידים זה מול זה את הבן ואת העבד. "יסר בנך", מול: "בדברים לא יוסר עבד". שתי בחינות יש, בן ועבד. את הבן יש לייסר, ולעבד – לא יעזרו הייסורים.

הבן הוא ההמשכיות והעתיד. ביחס לבן המבט מופנה אל העתיד, ולא להווה. כל הפעולות מכוונות לעתיד, ועל כן יש צורך בסבלנות. "איש אץ" לא יצליח בחינוך בניו.
כשאב מייסר את בנו נראה הדבר כלפי חוץ כנתק בין האב לבן. אולם, הפסוק מבטיח: "יסר בנך – ויניחך". עם כל הכאב בהווה, היסורים הם נוחים לבן, והם יגרמו לנחת גם לאב. העתיד, סופו של התהליך, הוא: "ויתן מעדנים לנפשך" – הבן יאהב את אביו ויהיה לו קשר עמוק איתו.

הפסוק הבא עוסק באותו ענין, אך במבט לאומי.
"באין חזון – יפרע עם". החזון הוא המחשבה על העתיד, על האידיאלים, על הדרך בה צועדים ועל האתגרים אותם רוצים להגשים. החזון הוא אשר מדבק את העם ומחזיק אותו. באין חזון – בלא מבט על העתיד, כל אחד צועד לעצמו, והעם נפרע – מתפרק ומתפרד. אובדן החזון גרם לנפילתם של עמים רבים במהלך ההסטוריה.
גם אם ההווה טוב ומצליח, יש צורך בחזון, ובלעדיו לא יכולה האומה להתקיים.
כשעוסקים בבן ובעם – עוסקים בנצח, בעתיד. למען עתיד גדול – יש לשלם מחיר בהווה. יש להקריב את הנחת בהווה בשביל הנחת שתבוא בעתיד. מי שאיננו מוכן להקריב בשביל העתיד, ומעוניין רק בהווה מצליח – יכול להצליח בצורה זמנית, אך "צדיקים במפלתם יראו" – זוהי דרך שעתידה ליפול, ואין לה קיום.

עבד הוא הפוך מבן. כשעוסקים בעבד מצפים לתוצאות בהווה, ולא לעתיד גדול ומבטיח. על כן "בדברים לא יווסר עבד", אין זמן להסברה ולשיחות מוסר. יש צורך בדרך המהירה ביותר המביאה לתוצאות.
"עבדא בהפקירא ניחא ליה"². העבד אינו חפץ באחריות, והוא רוצה רק את ההווה. "אחריות" היא גם לשון "אחר" – מה יהיה אחר כך. את העבד לא מעניין מה יהיה אחר כך. גם אם יבין את מה שאומרים לו – "ואין מענה", אין בכך תוצאות מעשיות ומיידיות.
ובהמשך לתפיסה זו: "חזית איש אץ בדבריו" – מי שממהר, אין לו סבלנות לחכות לעתיד והוא רוצה לראות בכל דבר תוצאות מיידיות – "תקוה לכסיל ממנו" – התקוה שעניינה העתיד לא תבוא ממנו, ודרכו היא דרך כסילים.

הפסוקים מעמידים זה מול זה את הבן מול העבד, כשתי תפיסות חינוכיות מנוגדות.
כל אדם צריך לשאול את עצמו, במעגלים שונים של חייו, האם הוא עוסק בבן או בעבד.
האם אדם מתייחס לעצמו כבן או כעבד. אם הוא בן, הרי שמבטו מופנה אל העתיד, והוא מוכן לסבול יסורים וקשיים בהווה כדי שבעתיד יהיה בדרך נכונה. אדם מחנך את עצמו והוא מצוי בתהליך. אין רואים תוצאות ביום אחד, אך הוא הולך בדרך שהציב לעצמו, והוא מוכן להקריב בשביל היעד.
כך גם בחינות בניו. המתייחס לבניו כבנים, מבין כי הוא בונה את עתידם, והוא מוכן לייסר אותם בהווה כדי לבנות להם עתיד נכון. המחשבה על העתיד מניעה את האב להקריב את הנחת המדומה בהווה, למען נחת אמיתית בעתיד.
כך גם בתפיסה הלאומית. אנו צועדים לקראת עתיד גדול, ועל כן אנו מוכנים לייסורים בהווה. כדי לבנות את הנצח צריך להקריב בהווה.
אמנם איננו בוחרים בקשיים וביסורים, אך כאשר הם מגיעים אלינו, אנו מבינים כי הם חלק מן הבנין. הקשיים חושפים עומקים בקשר בינינו ובין הקב"ה, בינינו ובין הארץ, ובינינו ובין העם.
פסק השולחן ערוך³: "אין אומרים תחנון בתשעה באב ואין נופלים על פניהם, משום דמקרי מועד", ובמשנה ברורה⁴ כתב: "כדכתיב: קרא עלי מועד [לשבור בחורי]". הדבר תמוה, האם מועד בו "נשברו בחורי" הוא אמנם חג?
יש המדמים את הדבר לאב הנותן סטירה לבנו. עם כל הכאב, יודע הבן שלאב אכפת ממנו. כאשר האב איננו מכה – זה גרוע יותר, כי זה מלמד שלא אכפת לו ממנו. עם כל הצער על חורבן הבית, בהסתכלות פנימית אנו מבינים שזה בא מתוך אהבת ה' אלינו, ועל כן נקרא יום זה מועד ואיננו אומרים בו תחנון. אנו שמחים על כך שידו של ה' נגעה בנו, ואין התעלמות והסתר פנים ח"ו.

עלינו להשתחרר ממנטליות של "עבד", מהרצון לראות הכל כאן ועכשיו. אנו מוכנים לדרך ארוכה אם היא מובילה אל השלמות.
אומות העולם רוצות לראות הכל בצורה מיידית. הדבר מובן – הן יודעות מספרי ההסטוריה, על אימפריות גדולות שקרסו ונפלו. יודעות הן שאין עם – פרט לישראל – שהחזיק מעמד מאות רבות של שנים. על כן ברור להן, שמה שלא יעשו עכשיו, בהווה, לא יעשו כלל. האומות זמניות הן, ועל כן חשובה להן ההצלחה בהווה.
אבל אנחנו, בניו של הקב"ה, חיינו הם חיי נצח. על כן איננו מפחדים מדרך ארוכה, ובלבד שתהיה נכונה. כבנים לה' מוכנים אנו להקריב את מעדני ההווה למען העתיד השלם.

---

¹ כ"ט, ט"ז-כ'.
² גיטין י"ג עא.
³ או"ח סימן תקנ"ט, סעיף ד'.
⁴ שם, ס"ק י"ז.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *