מוסר יש גבול! הרב יהושע ויצמןי"ב בתמוז ה'תשס"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



יש גבול!


אחד הנושאים החושבים ביותר בחינוך - ומי מאיתנו איננו מחנך של עצמו ושל משפחתו - הוא הגבולות.
אנו חיים בעולם פוסט מודרני, שחלק מרכזי בתפיסתו היא התנגדות לגבולות, מתוך מחשבה שהם כולאים את הרוח האנושית. דווקא משום כך יש לעמוד על חשיבותם של הגבולות.
הצבת גבולות היא דבר קשה. כאשר ילד מבקש מאביו סוכריה והוא נענה ב"לא!", התגובה של הילד היא בכי וצעקות. זה לא נעים לילד ולאביו. ילדים - וגם מבוגרים - אינם שמחים לקבל גבולות. זה מעיק, זה נותן תחושה שלא סומכים עלי, שאני לא יכול לפעול בכוחות עצמי. לכן יש התנגדות לגבולות.
הגבול הוא אמירה: "לא!", כמאמר הכתוב: "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ"1. גלי הים רוצים להתפשט עד אינסוף, אך הקב"ה שם גבול, ואמר לים: "לא", אי אפשר לעבור את החול. הים מנסה ומתגעש - אך לא יכול לפרוץ את הגבול.
אולם, למרות הקושי בהצבתם, הגבולות הם מרכזיים בחייו של האדם. חיים ללא גבולות גורמים לערעור הנפש, שכן הגבולות מעניקים לאדם בטחון. העובדה שיש סמכות מעליו שהוא יכול לסמוך עליה - יוצרת אצל האדם תחושה של בטחון, של שייכות לדרך, למסגרת למערכת שהוא חלק ממנה.

שלמה המלך בספר משלי מלמד מהם הגבולות ומדוע הם חשובים.

דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ. הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ2.

דבש הוא דבר טוב. טעים, מתוק, בריא, מזין. עם זאת - יש גבול גם לאכילת דבש. האוכל במידה ובמשקל - נהנה. האוכל יתר על המידה - מקיא.
גם חברות היא ערך חשוב ומרכזי שיש להשקיע בו. וגם חברות זקוקה לגבולות. "הוקר רגלך" - שרגלך תהיה יקרה עבור רעך, ולא תשב בביתו כל היום. כשהחברות עוברת את הגבול, זה הופך לדבר מעיק, וכמו דבש - זה עלול לגרום להקאה של החבר.
שני הפסוקים עוסקים באותו ענין - יש דבר חשוב וטוב, שצריך להשקיע בו מתוך שהוא בונה את גופו או את נפשו של האדם. אך אם דבר זה בא בלא גבול - זה מביא נזק, שנאה וחיכוך במקום אהבה.

בהמשך הפרק3 מובאים פסוקים נוספים המבארים את העומק של נושא הגבולות:

מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק. מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע.
אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ.

אדם הנפגש בגבולות שואל: מי הוא השם את הגבול? מה מקור הסמכות של הגבול? אם מקורו של הגבול הוא עליון, הרי שעל ידי הגבולות אדם נפגש עם דברים עליונים.
בלא גבולות, הרי שהאדם עצמו הוא המקור היחיד למחשבות, למעשים ולדעות. מה שהוא מבין ורוצה בו - הרי הוא עושה, ומה שאיננו מבין - איננו עושה. במבט ראשון זה נראה חיים מלאי עוצמה, שהאדם קובע את חייו ואת ערכיו. אולם, בעומק הדבר גורם לאדם חוסר בטחון. הרי כל אדם מכיר את עצמו ויודע את ערכו, והוא שואל את עצמו - האם אני יכול להיות מקור לערכים, לרצונות, לשאיפות? כל אדם יודע כי רצונותיו הם חלקיים, והוא מבקש אחר מקור עליון ממנו, שיתן לו את החוקים העליונים שיבנו את חייו בצורה נכונה.
כאשר שמועה טובה באה "מארץ מרחק", מעולם עליון, "גבוה מעל גבוה", הרי שהגבולות הם נכונים ומתקבלים. "מֵרָחוֹק - ה' נִרְאָה לִי". החוקים העליונים מפגישים את האדם עם "ארץ מרחק", עם מה שמעליו וקודם לו.
האדם לא נולד מעצמו. הרי יש לו הורים, הוא נולד לתוך עולם קיים בעל צורת חיים ברורה, בעל מסורת, חוקים ומסגרות. חשוב לאדם להיות חלק מן השרשרת, חלק מהרצף של הדורות שהגיע עד אליו וממשיך ממנו הלאה. כך מרגיש האדם יציבות, קשר ושורשים עמוקים המייצבים אותו. בלא קשר אל העבר הרי הוא חש תלוש ומנותק. האדם רוצה להרגיש שייך, להיות חלק מעולם עמוק, שיש לו עבר והוא צועד לקראת העתיד.
כך שמעתי מפיו של חבר קיבוץ "מזרע", בשבת בה שהינו בקיבוץ, כחלק מפעולות ההידברות שנעשו לאחר רצח רבין.
אמר אותו אדם: "כמה קשה להיות כופר. הכופר מרגיש בדידות נוראה. הוא לא שייך לכלום, אין לו עבר ועתיד. הוא לא יכול ליצור קשר עמוק עם אדם בעולם, אפילו לא עם אשתו. כל אחד עומד לעצמו, כפירור בעולם. אין אמונה, תפקיד ושליחות משותפים היכולים לחבר בין האנשים".
התלישות של האדם שאיננו מחובר למקור הסמכות יוצרת תחושה קשה. החיבור למקור סמכות, לגבולות שמקורם עליון מן האדם, בונה חלקים חשובים בנפש האדם.

על כן חשוב לנו להציב לעצמנו, לילדינו ולתלמידינו גבולות, הבאים ממקורה של תורה. זה מחבר את האדם לסביבתו ומוציא אותו מבדידותו. הוא מחובר למשהו, הוא קשור ולא מנותק.
בלי הגבולות, גם דברים טובים מאבדים את ערכם ומעלתם, כדבש שאכילתו המרובה פוגמת במעלותיו הטובות.

דוגמא לכך נמצאת באגרת שכתב הרב קוק זצ"ל לראשי "בצלאל", בית ספר לאמנות שהוקם בזמנו בירושלים4:

לכללות חמדת היופי האמנותי, המתגשם ביצירות מעשיות, מעשי ידי אדם, מתיחש עמנו לעולם ביחש טוב וחביב, אבל גם מוגבל. נזהרים אנחנו משכרון והפרזה, אפילו מהדברים היותר נשגבים ונעלים. הצדק הוא נר לרגלנו, ואנחנו קוראים במקרא קודש "אל תהי צדיק הרבה". החכמה היא אור חיינו, ואנחנו אומרים "אל תתחכם יותר", "אכל דבש הרבות לא טוב". זהו הכלל המקיף את כל חוג חיי עם עולם. מעולם לא נתמכר לאידיאה פרטית אחת במדה זו, עד שנהיה טובעים במצולותיה עד לבלי יכולת לתן לנו קצב ומדה להרחבת ממשלתה. אמנם ההגבלה כשבאה, לצורך דברים טובים ונעלים לעצמם, היא דקה ורכה, ענוגה רפה, "סוגה בשושנים". "אפילו בסוגה של שושנים לא יפרצו בה פרצות", ודי לה לכנסת ישראל גדר של שושנים, קו אחד חשוב, חוט-סיקרא אחד, שרטוט אחד הנושא עליו את חותם ההגבלה, להאידיאה הנכבדה, מצד מה שלמעלה הימנה, מצד הכללות העליונה. "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם" . לפעמים בנקודה ניכרת אחת היא מבעת את רוחה ומגיעה לחפצה, מבלי לפגם את החפש של כל אוצר מיוחד שברוח האדם על ידי רתוקי-ברזל וחומת-סינים...
גם אחרי הנצחון הגדול, שנצחה היהדות כמעט את האלילות, על מרומי העולם הקולטורי, השאירה לה כנסת ישראל קו אחד לאות עולם, על גבורת ישע ימינה, - על פי התורה הכתובה והמסורה. קו כזה, אשר גם בעת תקטן מדת ארכו ע"י שערי בינת ההוראה המתאמת עם צרכי החיים, במובנה הנכון הריאלי והאידיאלי, מכל מקום גם תחת מחבא הנקודה האחת, אשר לאורך ימים תשאר, יתכנס כל הרוח האדיר והגדול, המבטא את עז נצחונה בעבר, ואת אדיר תקותה לעתיד.
כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק קו אחד, שרטוט אחד, הנראה לכאורה ארוך הרבה, אבל באמת הוא גדול רק באיכותו, ולא בכמותו. הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרשת והאמנות, למרות כל המגמות האדירות שלו: "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם". אמנם רק פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי בינה, להעזר על ידי חברת אומן עוזר שאינו בן-ברית, לעת השכלול האחרון של התמונה המיוחדת, שבה נמצאים תנאי האיסור, אמנם רק נקודה קטנה תשאר מכל הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה: התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם האלילי העבר וההוה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם.

האומנות כולה מותרת, אך יש הגבלה אחת - לא לעשות פרצוף אדם שלם. זוהי הגבלה דקה וקלה, אך היא הופכת את כל האומנות לאלוקית. הגבול שאנו מקבלים על עצמנו טובע חותם קודש על כל הפעולות הרחבות שנעשות תחת אותו גבול דק ועדין.
ללא קבלת גבולות, ויותר מכך, על ידי בעיטה בכל גבול של התורה, עלולים להגיע להקאה. תחת אומנות טובה ויפה הופך להיות התמכרות ליצרים שפלים ונמוכים. ההבנה העמוקה באומנות דורשת הצבת גבולות, גם אם הם דקים ועדינים.

על כן חשוב לכל אחד ואחד לקבל באהבה את הגבולות והמסגרות שהוא נתון בהם. על אף הקושי שבכך, חשוב לקבל זאת בשמחה, כאשר הגבולות באים ממקור שמעל לאדם, ונועדו לטובתו ולהתפתחותו הנכונה.









1 ירמיה ה', כ"ב.
2 משלי כ"ה, ט"ז-י"ז.
3 משלי כ"ה, כ"ה-כ"ח.
4 אגרות ראי"ה ח"א, אגרת קנ"ח.



-------------------------------------------------------------------------------------------