מוסר הרב יהושע ויצמן צדיק באמונתו יחיהט' חשוון תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.



צדיק באמונתו יחיה


בעקבות אזכרה שבה הייתי, לנערה צעירה ששמה אמונה, עלו בי כמה מחשבות ורציתי לשתף אתכם בהן. מדובר במקרה קשה ומצער של מישהי שהשתבשו אצלה כל המערכות הגופניות והייתה מושבתת לחלוטין מבלי כמעט כל סימני חיים. בסופו של דבר, לאחר תקופה ארוכה שמשפחתה טיפלה בה, היא נפטרה. החוויה הזו, של מפגש עם חיים שאין להם כל גילוי ניכר במציאות, עוררה אותי לחשוב על משמעותו העמוקה של מושג החיים.

אילו ננסה להגדיר את משמעות המושג חיים, הרי שכל ההגדרות יהיו רק סימנים לחיים: נשימה, יכולת חשיבה והכרה, תפקוד גופני וכו'. הכל זה רק סימפטומים. עצם המושג החיים, הינו משהו גבוה הרבה יותר.
יש מושג של חיים, ברמה הנמוכה ביותר, של הנאה ממותרות. חיים, ברמת הכיף והעונג, וכפי שהסלנג אומר: "לעשות חיים". כך למשל מבאר התוספות (ברכות, לז ע"א, ד"ה "בורא נפשות רבות וחסרונם") את משמעות הביטוי: "להחיות בהם נפש כל חי..." בברכת בורא נפשות (לעומת "חסרונם" בתחילת הברכה, הקשור לצרכים הקיומיים):

בורא נפשות רבות וחסרונם - כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם. "ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי" - כלומר, על כל מה שבעולם. שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם, שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא.

אלו חיים, שאינם נוגעים למשהו חיוני ומוכרח, אלא לתוספת מהנה. רמה שנייה של חיים, זה ברמה הקיומית: "וחי בהם- ולא שימות בהם" (יומא פה, ע"ב) . אלו חיים שהם ההיפך ממוות.
ויש חיים, ברמה העליונה והגבוהה שלהם (דברים ד, ד):

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

חשוב להבין, שעצם החיים הוא דבר עליון כשלעצמו. עצם מציאות החיים זה הדבר הכי עליון. האמונה בקב"ה, היא עצם החיים שלנו. האמונה היא המפגש של עצמיות החיים עם הדבקות בה', והיא היא הדבר הגדול יותר מכל הופעה וגילוי כזה או אחר של החיים.

זה כבר מוביל אותנו לשני מושגים, הנוגעים יותר אלינו. המושג של התמימות והחקירה. בדורנו מאוד מחשיבים את עניין החקירה. אנשים רבים, רואים את מעלתו של הדור, בכך שיש כיום רצון להבין ולברר כל דבר.
נראה שיש להעמיד את התמימות מול החקירה ולהגדיר את היחס בינם. לפעמים אנו לא מצליחים להבין, איזה מקום בכלל יש לתמימות. מה המעלה בלעשות דברים מבלי להבין את טעמם? מה הערך בלעשות דברים כפתי, מבלי לחקור? בספר הכוזרי, אשר "עיקרי אמונת ישראל תלויים בו" (כלשון הגר"א), מעמיד את התמימות כמעלה הגבוהה מהחקירה והדרישה. לאחר שמסביר החבר למלך כוזר באריכות את משמעות המקדש וטעמי הקרבנות, מסייג הוא את דבריו (כוזרי ב, כו):

...ואינני גוזר חלילה שהכונה מהעבודה הזאת הוא הסדר הזה אשר זכרתיו. אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלקים יתברך, ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מהמדרגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון.

הנטייה למחקר, היא דבר שהוא פחיתות מדרגה ביחס לתמימות. צריך להעריך את התמימות, שלא מחפשת טעמים והסברים לכל דבר. אני חש את החוויה הזו, ביחס לכל מי שלומד גמרא ולא שואל את עצמו: "גמרא למה?". יוצא לי לפגוש אנשים שמקדישים את מיטב זמנם לעמל על דברי הגמרא ולרדת לעומקה, ומעולם לא נראה להם שצריך לחקור אחר הסבר לכך. עצם הידיעה שזו המסורת עליה גדלנו, וזה דבר ה' ותורתו, משביע כל צורך לדרוש אחר טעם כזה או אחר. ודאי שלא אחת, מהבירור של שאלות כאלו, יוצאים דברים נפלאים. אך צריך לדעת להעריך את התמימות הזו ולראות את היפה שבה.
השכל לא ממציא נתונים, אלא בא על גבי האמונה. גם המדע והמתמטיקה מבוססים על אקסיומות. השכל לא עומד כשלעצמו. התמימות היא ידיעה גדולה הרבה יותר מכל ידיעה שכלית. האמונה, היא עצם המפגש שלנו עם הקב"ה והיא נעלה מכל חקירה. יתרה מזאת; שימוש מוגזם בשכל, עשוי לחסום מהאדם את טבעיות החיים הבריאה. מקומו הנכון של השכל הוא כשלב נוסף על גבי האמונה התמימה והפשוטה. זה נותן לאדם הרבה שמחת חיים.
התמימות אף משרתת את השכל. רק אדם המאמין שדבר ה' מקופל בדברי חז"ל, ומאמין בגדלותו של הרמב"ם, יהיה מסוגל להגיע לעומק עצום בהבנת דבריהם. אדם שאיננו מאמין, חסר את המוטיבציה ליישב סתירות בין הלכות של הרמב"ם או בין סוגיות. לעומתו, האדם המאמין בדבר ה', עמל על הבנת הדברים בדקות האבחנה ומגיע לתובנות מעמיקות. הרי זה "עדות ה' נאמנה" , ומתוך כך- "מחכימת פתי" ממש כפשוטו.


נקודה נוספת, זה האגו. ככל שאנו עושים יותר דברים ופועלים בעולם, האגו שלנו מתנפח יותר. קשה מאוד להשתחרר מזה. רק יחידי סגולה מצליחים להשתחרר מהאגו. אחד המדדים הפשוטים לאגו, זה כמה אנו שמחים כשאנו רואים שמישהו אחר מצליח. זה מראה כמה זה חשוב ואכפת לנו, שדווקא אני אעשה את הדברים. ככל שאכפת לנו יותר מההצלחה שלנו, ושהדברים יעשו דווקא על ידנו, הרי זה מעיד על כך שהאגו תופס אצלנו מקום יותר גדול.

האגו הוא משהו שמוכרח מזה שלאדם יש גוף. האדם רוצה להבליט ולבטא את ישותו הפרטנית, החומרית.
אך למרות שזה משהו כה אנושי, חובה עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי להשתחרר מזה.
עלינו להחדיר לתודעה, שרק הקב"ה מחויב במציאות. העולם יכול להסתדר בלעדינו. ככל שהאגו מקבל מקום פחות דומיננטי, זה נותן לאדם רוגע ונחת. כשהאדם לחוץ ויש לו חרדות, או כשהוא כועס, זה נובע מאגו. האדם מרגיש, שהכל עומד עליו וכל דבר עשוי לערער את מעמדו. זה גורם לו לחוש מאוים ועצבני.
לכן, מאוד חשוב להתייחס לדברים בצורה אמתית. עלינו להשתדל בע"ה למזער את האגו והשפעתו, כמה שנוכל.

נראה שע"פ זה, ניתן לבאר את עומק מדרש חז"ל ׁ(בראשית רבה, לח יד):

"ותהי שרי עקרה" אמר ר' לוי בכל מקום שנאמר אין לה, הוה לה. ותהי שרה עקרה אין לה ולד, הוה לה: וה' פקד את שרה וגו'.
(שמואל א א) ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים, והוה לה (שמ"א, ב) כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד וגו'.
(ירמיה ל). ציון היא דורש אין לה, והוה לה (ישעיה נט): ובא לציון גואל (שם /ישעיהו/ נד) רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי.

דוגמאות רבות, מצינו לעיקרון זה בחז"ל. בכל מקום שנאמר אין, חז"ל מבארים שיש שם משהו אחר. למשל: "והבור ריק אין בו מים- מים אין בו, נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כב ע"א), "ויצאה חינם אין כסף- אין כסף לאדון זה, יש כסף לאדון אחר" (קידושין ג ע"א) ועוד. מה עומק העניין? נראה לבאר ע"פ דברינו, שכאשר מבטל האדם את עצמותו וישותו, בחינת אין, זה מוליד את הצוהר שמאפשר לאדם להתחבר למציאות הגדולה ביותר. דווקא כשבאים לבחינה של האין, הגבוה ועליון מכל ממשות מוגדרת, מתחברים למדרגה העליונה ביותר של: ה"יש" (בבחינת יש מאין), הנקודה שממנה נולד הכל. לכן בכל מקום שיש אין, הרי זה בהכרח טומן בתוכו את היש.

יהי רצון, שמתוך לימוד הדברים נטמיע בתוכנו את התמימות הטבעית בעבודת ה', יחד עם התבטלות וענווה לרצונו יתברך.


-------------------------------------------------------------------------------------------