מוסר ענוותנותו של הלל הרב יהושע ויצמןט"ז אלול ה'תשע"א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



ענוותנותו של הלל


נתבונן בדרכיו של נשיא ישראל, הלל הזקן, וננסה ללמוד מהם על משנתו החינוכית1 .

מספרת הגמרא (שבת ל ע"ב - לא ע"א):

תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן, אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד:

הסיפור נראה משונה מאוד. 400 זוז זהו סכום עתק השקול כמשכורת של שנתיים. מדוע שני האנשים הללו רוצים להרגיז את הלל בכזו נחישות עד כדי כך שהם מוכנים להמר על סכום גבוה כל כך בשביל זה?

הגמרא שם ממשיכה ומספרת שלושה סיפורים על גויים שבאו להתגייר:

תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל - גייריה, יומא קמא אמר לו: א' ב' ג' ד' למחר אפיך ליה אמר לו: והא אתמול לא אמרת לי הכי! אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי.
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גייריה, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור.
שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גייריה, אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל כתיב עליהם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת! בא לפני הלל אמר לו: ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה

השאלות על הסיפורים רבות:
א. בסיפור הראשון הלל מתעלם מהזלזול שבדברי אותו אדם, ולא חס על כבודו. אם היום יסתובב מישהו ליד בית הנשיא וישאל "מי כאן זה שמעון? מי כאן זה שמעון?" השומרים בודאי יפנו אותו משם במהירות. יש ערך גדול לכבוד הנשיאות! נכון שהלל היה ענוותן, אבל איך זה שהוא נותן לאדם הזה לדבר אליו כך? להלל יש אחריות על כבוד הנשיאות!
ב. השאלה הבסיסית על שלושת הסיפורים היא שבמבט ראשון נראה ששמאי הוא הצודק, ובסיפור השלישי זה הכי בולט. מה הכונה ששמאי דחפו? שמאי הוא זה שאמר "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"2. שמאי מן הסתם דחה אותו בצורה מכובדת, והלל לעומת זאת אמר לו שהוא מוכן לגיירו על מנת שיהיה כהן גדול. לכאורה כשהגר חזר לשמאי הוא היה אמור להודות לו על שאמר לו את האמת מההתחלה, וכשהוא חזר להלל הוא היה אמור לכעוס עליו על שהטעה אותו
ג. יש להבין מדוע הלל הסכים לגייר אותו, שהרי מופיע בגמרא3 שגר שבא להתגייר ולא מוכן לקבל עליו אפילו דקדוק קל מדקדוקי סופרים לא מגיירים אותו, והלל גייר אותו על מנת שיהיה כהן גדול! לכאורה שמאי נהג כהלכה והלל לא, ובכל זאת הגמרא מעמידה את הלל כמודל להתנהגות הראויה - "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל".
ד. בתוס' (יבמות כד ע"א ד"ה "לא") כתוב ש"בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים". מה כוונת התוס'? כיצד היה הלל בטוח כל כך?

לאור השאלות יש להעמיק את המבט על הנהגתו של הלל הזקן.

הלל היה ידוע כאדם שאינו כועס אף פעם ולא מקפיד על זולתו לעולם. הפריע להם שיש אדם שאינו כועס שכן זה מלמד שהם נמוכים במדרגתם. חשוב היה להם להוכיח שאין דבר כזה שאדם לא כועס. אמנם הלל יכעס רק במקרה קיצוני והם כועסים גם בפחות מזה אבל זה כבר עניין כמותי.
אם הלל באמת היה כועס - אותו אדם היה חוזר הביתה מאושר. הנה, הוכחתי שהלל לא נבדל מאיתנו מהותית. אין דבר כזה אדם שלא כועס לעולם!
הלל בהבנתו העמוקה לנפש האדם קלט מיד את כוונותיו של אותו אדם, והבין שמידת הכעס עומדת עכשיו על המאזניים - האדם הזה בא לבחון האם באמת יש דבר כזה אדם שאינו כועס. הוא הבין שהערך של לא לכעוס גובר כרגע על הרבה ערכים אחרים אמיתיים - כולל כבוד הנשיאות. הוא הבין שאם הוא יקפיד על כבוד הנשיאות מידת הכעס תכריז על נצחונה והמתינות נכשלה.
הלל מחל על כבודו, ענה לו בהתבטלות ובנחת, וזה מודגש מאוד בסיפור - "בני, שאל", "שאלה גדולה שאלת בני", "כל שאלות שיש לך שאל".

הגמרא תולה את חוכמתו של הלל במידת הענוה. הקפדנות נובעת מהעיסוק של האדם בעצמו, באגו שלו. כשהלל דיבר עם אדם, באותו זמן הוא לא חשב על עצמו כלל, הוא ניסה להקשיב באמת לאדם העומד מולו. הלל בענוותנותו קלט את מגמתו ורצונו הפנימי של האדם. הוא ידע לחדור אל מעבר למילים ולמסגרת החיצונית ולשמוע את הקול הפנימי האמיתי של האדם.

בסיפורים האחרים מתבטאת תכונה נוספת של הלל והיא האמון האינסופי שלו באנשים. בסיפור השלישי זה בולט מאוד:
בא גוי להלל, ואומר לו שהוא שמע על הבגדים של הכהן הגדול, והוא רוצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול. הדרך הכי פשוטה להבין את זה היא שהגוי הזה שקוע בתאוות חיצוניות של כבוד, ושאין סיבה להסכים לרצונו המוזר.
הלל הגיב אחרת. הוא קלט נקודה מאד יסודית. כמה מאיתנו יכולים לחור על דברים ששמעו אחורי בית המדרש?
וכאן עומד לפניו גוי שיכול לחזור על פסוקים שלימים שהוא שמע כשהוא עבר מאחורי בית המדרש. כנראה שהוא באמת מתעניין, הוא באמת רוצה להיות יהודי. משהו מושך אותו להקשיב לדברים הנאמרים בבית המדרש.
אמנם כרגע עולם הערכים שלו עדיין מבולבל, הרצון שלו הוא בינתיים לבגדים נאים, אבל הרצון הפנימי החזק שלו הוא להיות יהודי, והלל האמין בנקודה הזאת בלי סוף. "בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים" - הכוונה היא שהלל מקשיב לקולו הפנימי ומאמין בו ללא גבול.
האדם הזה רוצה, והוא יהיה יהודי טוב, הוא יעשה לשם שמים. פשוט צריך להוציא אותו מעולם המושגים בו הוא חי כרגע.

בסיפור השני מגיע גוי ורוצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת. מצד אחד - ודאי שאי אפשר ללמוד כך את התורה! מצד שני - הוא הגיע לשמאי ולהלל, הוא לא הגיע לרב רפורמי.
מדוע הוא בא אליהם, לגדולי הדור? מה הוא חשב לעצמו?
הלל הבין שהוא באמת רוצה קשר עם הנשיא, הוא באמת רוצה להיות יהודי.
כרגע עולם המושגים שלו לא מבורר, אבל כשנראה לו את אור התורה הוא בודאי יבין וישנה את מושגיו. הלל ראה שהאדם הזה הוא בפנימיותו גר צדק, הוא באמת שייך, הוא לא סתם הגיע עד הלל ושמאי עם בקשה שטותית.

מסופר על תלמיד ישיבה אחד שהיה ישן דרך קבע בביתו של רבו החזון איש. כל בוקר החזו"א היה בא ומעיר אותו בעדינות, אומר לו ברכּוּת שהגיע זמן תפילה, והבחור לא היה קם. כך היה יום אחר יום, במשך חודשים ארוכים: החזו"א היה ניגש אליו, מלטף אותו, ואומר לו "הגיע זמן תפילה", והבחור המשיך לישון.
החזו"א לא העיר לו על זה ולוּ במילה, ובסופו של דבר התלמיד "תפס את עצמו" והבין מה הוא עושה, וכמה אמון החזו"א נותן בו - ומאותו היום הוא צמח וגדל, עד שנהיה תלמיד חכם גדול במעלה.

סיפור דומה סיפר המנהל של המוסד "כפר אליהו", שבערב שבת אחת בזמן קבלת שבת עבר אחד התלמידים בחדרים של התלמידים ואסף את כל הציציות שהיו שם. משסיים את מלאכתו - הביא אותן אל מול בית הכנסת, ערם אותן בערימה - והעלה אותן באש!
לשרוף ציציות של חביריו בליל שבת בזמן התפילה, האם יש ספק כיצד לנהוג בתלמיד כזה? אנשי הצוות המליצו לו לזרוק אותו משם, והוא לא ידע מה לעשות. הוא הלך לחזו"א ליטול עצה, והחזו"א אמר לו - תשאיר אותו. זה אדם עם כוחות גדולים. תרעיף עליו אהבה אין קץ והוא יהיה אדם גדול - וכך היה, והוא באמת הפך לראש ישיבה באחת הישיבות הגדולות.

היה יהודי בשם ירחמיאל שקד ז"ל, שהיה מנהל בית ספר בירוחם. פעם אחת אחד התלמידים שלו הסתובב ברחבי בית הספר, וניפץ בעזרת אבנים חלון אחרי חלון.
אחד המדריכים שראה אותו, רץ לעברו, עיקם לו את היד בחזקה, הכניס אותו בסערה לחדר המנהל וסיפר למנהל את שאירע.
המנהל ניגש ברוגע לתלמיד, הוריד את ידי המדריך מהתלמיד, נשק לו על ראשו, ואמר לו בפשטות: "אני אוהב אותך".
התלמיד פרץ בבכי, ומאז היטיב את דרכיו.

התלמיד באמת רצה אהבה, אלא שהדרך שלו לשדר את זה הייתה לזרוק אבנים, זה מה שהוא הכיר. זה היה עולם המושגים שלו.
חז"ל מבקשים ללמדנו מהלל להסתכל לתוך הנפש של האדם, ולא על המעשים והדיבורים החיצוניים שלו.
מה באמת מחפש ילד ששורף ציציות? חסר לו יחס, הוא מבקש אהבה, וזו השפה שלו.
כדי להתעלם מהמסגרות והעטיפות ולהגיע אל עומק הנפש צריך הרבה מאוד ענוה.לפעמים אנחנו רואים את המסגרת כדבר שפוגע לנו באגו, או שמאיים עלינו.

הענוה הגדולה של הלל הביאה אותו שלא להרגיש מאויים מהמסגרות. הוא לא פחד ממה שיאמרו אנשים על מוסד הנשיאות ועל העומד בראשו. הוא בכלל לא התייחס לזה, הוא ראה את האנשים עצמם ואת הרצון הפנימי שלהם.
כשאדם דיבר איתו הוא לא חשב על עצמו בכלל, ולא על שום מסגרת - הוא התמקד בעומד מולו וברצונותיו הנסתרים.
זו הגדולה של הלל, וזו הדרך לחנך ילדים, תלמידים, ולחנך את עצמנו.
לפעמים גם אנחנו מתייחסים לעטיפות החיצוניות של עצמנו במקום להקשיב לקול הפנימי שלנו. לְמה שאנחנו באמת רוצים. עלינו ללמוד כיצד יש להקשיב לעצמנו, וכך נוכל גם להקשיב גם לזולתנו.






1 חלק מהדברים מבוססים על מאמר של פרופ' יעקב פרנקל, שהופיע לפני עשרות שנים בחוברת השנתית של המדרשיה "ניב במדרשיה".
2 אבות א' ט"ו.
3 בכורות ל ע''ב.



-------------------------------------------------------------------------------------------