מוסר ערכם של מעשים הרב יהושע ויצמןו' חשון ה'תשע"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




ערכם של מעשים


כשאנו ניגשים ללמוד את דרשות חז"ל עלינו להתבונן בהן בין מצד הגישה הכללית לתורה ובין מצד תוכן הדרשה. דורשים חז"ל בספרא (ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה יב):

רבי עקיבא אומר האוכל חלב מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים, אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה.
רבי מנחם ברבי יוסי אומר הנהנה שוה פרוטה מן הקודש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים, צא וחשוב כמה פרוטות בשתי סלעים קרוב לאלפים אם כך ענש הכתוב את השוגג על אחת כמה וכמה שיענש את המזיד.
ר' יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו, וכי אי זו מידה מרובה מרובה מידת הטובה או מידת פורענות? הוי אומר מידת הטובה, אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השָב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה" אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באילו, אם כך ענש הכתוב את המטפל לעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר [לנטפל] לעושי מצוה כעושי מצוה.
רבי אומר הרי הוא אומר "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס" קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע, אמור מעתה המגבה הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו.
רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.

ראשית, יש להתבונן בעצם ההסתכלות של חז"ל. הנקודה הראשונה היא חיפוש הערך המוסרי שבהלכות. כשהתנאים ניגשו ללמוד את ההלכות מהפסוקים הם שאלו את עצמם איזה ערך מוסרי הם יכולים ללמוד מההלכות הללו. אחרי שהם ביררו את כל ההשלכות ההלכתיות ואת כל המקרים, אחרי כל הדיונים והפלפולים חז"ל ניסו להבין איך ההלכות האלו בונות להם את השקפת העולם. מה יחס התורה למעשים שלנו בשוגג ומה יחסה למעשים במזיד, מה יחס התורה לודאי ולספק, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה. חז"ל לא ניסו רק לומר את מה שהם יכולים לומר בתורה, אלא לשמוע את מה שהתורה יכולה לומר להם. ללמוד את הערכים המוסריים שהתורה קובעת ולעצב את דרכם ואישיותם על פי אותם ערכים.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא העין הטובה של חז"ל והנטיה שלהם לחפש את הטוב אפילו ברע. גם כשחז"ל לומדים על עבירות ועונשים המסקנה שלהם היא שאם כך העונש על הרע, על אחת כמה וכמה שהשכר על הטוב הוא גדול.
יש כאן אמירה של חז"ל שנובעת מההבנה העמוקה שביסוד המציאות עומד הטוב. "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". הטוב הוא המנצח, הוא המנהיג את העולם.
למרות שהדיון הוא על המידה הרעה חז"ל מסיימים את דבריהם במידה טובה. גם בדברי ר' מנחם ברבי יוסי ניתן לומר שמתוך ההבנה עד כמה משפיע המעשה הרע אפילו בפרוטה אפשר ללמוד על אחת כמה וכמה במידה טובה.

מלבד ההתבוננות בגישה הכללית של חז"ל אל התורה, יש מקום לעיין גם בפרטי הדרשות:

נפתח בדרשה הראשונה של ר' עקיבא. אדם צריך לשלם יותר כשהוא מביא קרבן על ספק מאשר על ודאי. מדוע זה כך? מדוע העונש על ספק גדול יותר מהעונש על ודאי? רבינו יונה על הרי"ף בתחילת מסכת ברכות מביא את המימרא הזאת, ואומר:

וזהו עיקר היראה ליזהר מהספקות... שעונש הספק יותר מהודאי

כשאנחנו נפגשים בהלכה ודאית שאוסרת עלינו לעשות משהו אז הדברים פשוטים וברורים. יש לנו יראה מעצם המעשה. לעומת זאת כשיש ספק היצר הרע אומר לנו שבכלל לא בטוח שיש כאן עבירה, ואז מה שעומד למבחן זה לא רק החפצא, אלא הגברא. כאן נמדדת באמת יראת השמים של האדם. היחס והאכפתיות של האדם למצוות ה' נמדדים באמת דוקא כשמתעוררים ספקות, כי אז היראה היא יותר מהקב"ה ופחות מהמעשה עצמו.
הרעיון הזה מוזכר הרבה בחסידות, בכך שאומרים שהידור מצוה הוא יותר מהמצוה עצמה, ההכנות למצוה גדולות מקיומה, תוספת שבת עליונה יותר מהשבת עצמה וכן על זה הדרך.
הכל אותו עניין - היחס של האדם לדברים גדול יותר מהמעשים שלו בפועל. אהבת ה' ויראת הרוממות חשובות יותר מהקיום המעשי של המצוות.

הדרשות של רבי מנחם ברבי יוסי ושל רבי יוסי קרובות בעניינן, ושתיהן מלמדות כמה השפעה יש לכל מעשה שלנו, אפילו מעשה שלילי, וממידת פורענות אנו למדים על מידה טובה.
רבי מנחם ברבי יוסי מְחַשֵב כמה ענש הכתוב אפילו על שוגג, ומכאן הוא לומד קל וחומר על מזיד. הדגש הוא על המשמעות הגדולה שיש אפילו לפרוטה אחת, ושצריך לתת עליה מחיר כבד.
רבי יוסי לומד על מתן שכרן של צדיקים מאדם הראשון, שעבר על מצוה אחת ונענש עונש אדיר עד סוף כל הדורות. קשה לשאת את המשמעות של העונש העצום הזה על מעשה אחד שאדם הראשון עשה. רבי יוסי לומד מכאן על העושה מצוה או מעשה טוב, אפילו קטן - קל וחומר שתהיה לו ולזרעו אחריו לכל הדורות טובה עצומה. זה דבר שאנחנו צריכים לקחת אלינו ולזכור אותו תמיד, במיוחד את ערכו של הטוב שאליו חז"ל חותרים כאן.
עלינו לדעת שגם מעשה שנראה קטן מסוגל לפעול גדולות ונצורות. בשעה שיצרו של אדם מתגבר עליו והוא עומד להיכשל בעבירה, אפילו אם לא יתגבר לגמרי על יצרו אלא רק ידחה את העבירה בכמה דקות - הרי שעשה מעשה עצום שעושה אורות גדולים בשמים, וממילא ישפיע טובה גדולה לו ולזרעו לכל הדורות. המעשים שלנו משמעותיים לאין ערוך יותר מהחשיבות שאנחנו מייחסים להם.
החפץ חיים ממשיל את זה לאדם שהגיע לאיזה חוף נידח ומצא בו אבנים יפות מאוד. הוא החל לאסוף אותן עד שמילא שק שלם באבנים. כשהחל ללכת, השק הכביד עליו. הוא התחיל לרוקן מתוכו את האבנים כדי להקל את משאו, עד שנשאר עם אבן אחת בלבד. כשהגיע בחזרה לעיר מגוריו הוא הראה את האבן למומחה לאבנים על מנת שיעריך לו את השווי שלה, והופתע לגלות שהאבן יקרה מאוד. כמובן שהוא הצטער עד עמקי לבבו על כך שהוא לא הביא איתו עוד אבנים מאותו החוף...
החפץ חיים מסביר שזה מה שעלול לקרות גם לנו. רק כשאדם יגיע לשמים אחרי מאה ועשרים הוא יראה עד כמה גדול ערכה של כל מצוה, ועד כמה כל מעשה טוב הוא משמעותי, ואז זה כבר יהיה מאוחר מדי. אדם עלול להצטער על כך שהוא לא לקח איתו עוד מצוות מהעולם הזה שבו הן מונחות כמו אבנים על החוף.
הבעיה שלנו מתחילה בכך שאנחנו לא מעריכים מספיק את עצמנו. עלינו להבין שלמרות העטיפות החיצוניות שלנו הפנימיות שלנו טהורה. יש בנו נשמה אלוקית. "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". כשאנחנו עושים מעשים טובים ומקיימים מצוות זה יוצר אור אדיר שיורד לעולם. יש לפעולות שלנו ערך עצום שאין לנו יכולת להבין. העוצמות של האנרגיות הרוחניות שאנחנו מייצרים על ידי המעשים שלנו גדולות כל כך עד שאנחנו לא מסוגלים לתפוס אותן.

בדרשתו השניה רבי עקיבא מדגיש גם הוא את המעשה הקטן, כשהוא מדבר על הנטפל לעושי מצוה. במקרה ששני עדים זוממים העידו שקר ואדם שלישי נטפל אליהם והם הוזמו - גם הנטפל מוזם, למרות שהם לא היו צריכים אותו. גם בלעדיו הם היו יכולים להעיד, ובכל זאת התורה מלמדת אותנו שהנטפל לעוברי עבירה נענש כמותם, ומכאן לומד רבי עקיבא קל וחומר לנטפל לעושי מצוה שיקבל שכר, גם כשלא צריך אותו כדי לקיים את המצוה. הנטפל הוא טפל - הוא לא הכרחי שם, אבל הוא מצטרף בכל זאת. לפעמים אדם שואל את עצמו "מדוע שאצטרף? ממילא לא צריך אותי שם". אנחנו צריכים להבין שאנחנו משמעותיים, ועצם החיבור שלנו לטוב הוא משמעותי. הטוב הוא הכיוון של המציאות, לשם העולם מתקדם, ולכן כל הנטפל אל הטוב מצטרף לאנרגיה החיובית של העולם שמעצימה את כל הפעולות הטובות.

רבי מדבר על חוטב עצים שהרג בשגגה. הוא נוגע כאן בנקודה מאוד עמוקה והיא שאדם חייב גם על מה שעשה בשוגג.
בעבר הירדן המזרחי היו באופן יחסי הרבה יותר ערי מקלט מאשר בארץ ישראל, וחז"ל מסבירים שזה בגלל ש"בגלעד שכיחי רוצחים" (מכות ט ע"ב). בעלי המוסר שאלו - הרי ערי מקלט נועדו לאנשים שהרגו בשגגה, ואם כן איך אפשר לומר שבגלעד הם מצויים יותר, ומדוע הם נקראים רוצחים? הרי זה בשגגה!
אלא שחז"ל מלמדים אותנו שרצח בשגגה זו רשלנות פושעת. אדם צריך לשים לב ולהיות זהיר בדרכיו, ואנשי גלעד לא נהגו כך. אנשי גלעד לא הבינו מספיק את הערך של חיי אדם.
גם רבי מדבר על היסוד הזה, ואומר שהספק-הריגה הזה מלמד על חוסר אכפתיות וחוסר יחס למושג של חיים. מהספק הזה אנחנו צריכים ללמוד עד כמה אדם צריך להיות רגיש לזולת ועד כמה צריך לפתח את הרגישות הזו. זה דבר שצריך לחיות אותו יום יום. גם בצד השלילי לא לפגוע באף אחד ולא להזיק לו, וכמובן שבצד החיובי להיות רגישים לסובבים אותנו. לעזור לעני שאין לו מה לאכול, או לדאוג למצב הרוחני של השכן וללמוד איתו בחברותא.
התורה מלמדת אותנו שמי שלא היה מספיק רגיש לזולת יענש בחומרה, ולכן קל וחומר שמי שמפתח בעצמו את מידת הרגישות לזולת ומסייע לו יקבל שכר עצום.

ר' אלעזר בן עזריה דורש את מצוות השכחה. זו מצוה מדהימה. אדם עושה לו ערימות בשדה, שוכח מהן והולך הביתה בלעדיהן. לכאורה הוא סתם "רחפן", איזו מצוה יש כאן?
אלא שהתורה קבעה ברכה מיוחדת לאותו "רחפן" ששכח את הערימות. ר' אלעזר בן עזריה מוסיף על גבי זה עוד יותר ואומר שאפשר ללמוד מכאן על אדם שבטעות נפל לו הארנק ובא עני ומצא את הארנק שגם לו התורה קבעה ברכה והריהו כאדם שקיים מצוות צדקה.
יש מקום להבין מה עומד ביסוד הדברים, מדוע התורה קבעה ברכה מיוחדת לשכחנים?
אדם אחד שכח שהיום שבת והדליק את האור. התורה קבעה שהדין שלו הוא שעליו להביא קרבן חטאת. לעומתו אדם אחר שכח את העומרים שלו בשדה, והתורה קבעה לו ברכה על כך. מה ההבדל בין השניים?
התשובה היא שהשכחה היא לימוד גדול על איפה נמצא ראשו של האדם ומה מעסיק אותו.
יש אנשים שלא מאבדים שום דבר. הם לעולם לא ישכחו אף עומר בשדה ולא יאבדו אף ארנק. לעומתם ישנם כאלה שלעולם לא ישכחו שהיום שבת.
השכחה היא ביטוי לערכיו של האדם ולדברים שחשובים לו באמת. מי שהראש שלו כל היום בעסקים וברווחים הכספיים לעולם לא ישכח עומר בשדה, אבל זה דוקא סימן שאולי הוא שקוע יותר מדי בממון ובחומריות.
אדם אחד שגר בקיבוץ יבנה נסע פעם ברכב לרחובות, וחזר באוטובוס. כשהוא הגיע לקיבוץ שאלו שאלו אותו החברים "איפה הרכב?", והוא השיב: "באמת כל הדרך הרגשתי שמשהו חסר לי..."
לפי חז"ל זו מעַלה. באמת הראש שלו נמצא במחוזות עליונים, וזה אומר עליו הרבה.
חז"ל מלמדים אותנו גם מכאן על ערכם של המעשים שלנו. התורה קובעת שכר גם על מעשה שנעשה בלי דעת ובלי כוונה, וקל וחומר על מעשים שנעשים בכוונה.
כל אדם הוא אור אדיר, ויש לו יכולת להשפיע שפע עצום על העולם בכח מעשיו, גם כשנדמה לו שהם קטנים.



-------------------------------------------------------------------------------------------