פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פנחס - אחריות אישית והתמדה הרב יהושע ויצמן י"ח תמוז תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


לחיות עם פרשת השבוע - פנחס - אחריות אישית והתמדה


בפרשת פינחס מופיע פסוק מיוחד. הפסוק הפוך מהפסוקים שאנו רגילים לפגוש בכל התורה כולה (במדבר כ"ז, ט"ו):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר.

"וידבר" הוא לשון קשה, ובדרך כלל היא באה על ציוויים ופקודות של ה'. כאן משה פונה אל ה' בלשון זו. מהם דבריו של משה לה'?

יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.

וה' מצוה את משה בתגובה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה.

מיד אחר כך מופיעה פרשה חדשה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

חז"ל עומדים על עניינה של פרשה זו - על הדרך שבה פונה משה לה', ועל ההקשר לפרשה שבאה אחר כך - פרשת הקרבנות הפותחת בקרבן התמיד. בשני מקומות דרשו חכמים בהקשר זה, בהבדלים שונים. נעמוד על חלקם, "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד".

בספרי (פינחס, קמ"ב) דרשו:

"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו", למה נאמר, לפי שהוא אומר: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". משל למה הדבר דומה, למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, היתה מפקדתו על בניה, אמרה לו: בבקשה ממך, הזהר לי בבניי. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני, פקדי את בניי עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב"ה למשה: עד שאתה מפקדני על בני, פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר, מהו אומר: "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן", עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי, לכך נאמר: "צו את בני ישראל".

ובמדרש רבה (במדבר רבה פרשה כ"א, ב'):

"וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו'", הלכה, אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים, כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו וכן הוא אומר: "לעשות לרוח משקל", לרוחות של כל בריה ובריה, תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה, אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: 'יפקד ה'... הרוח' אינו אומר, אלא "הרוחות", זהו שאמר הכתוב: "האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני", משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, בכל זמן שהמלך כועס על אשתו, השושבין מפייס, ומתרצה המלך לאשתו, בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך: בבקשה ממך, תן דעתך על אשתך. אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי, צוה את אשתי עלי, שתהא זהירה בכבודי, כביכול כך אמר לו הקב"ה: על שאתה מצווני עליהם "יפקד ה'", צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי, מה כתיב "צו את בני ישראל את קרבני לחמי" תחלה הסדיר להן הקרבנות.

ההבדל העיקרי הוא בכך שבספרי נמשלו ישראל לבניו של המלך, ובמדרש נמשלו לאשתו של המלך.
נעמוד על משמעות הדברים.

פרשת פינחס היא חלק מהפרשות העוסקות בכניסה לארץ. עם ישראל מתחיל לחוש את הנהגת ארץ ישראל, השונה מהנהגת המדבר. כאן עולה ההבדל בין ההנהגות ביחס לשאלה - על מי מוטלת האחריות על הקשר הנכון והטוב בין עם ישראל ובין הקב"ה?

כשהיו ישראל במדבר, היתה האחריות מוטלת על הקב"ה ועל משה רבינו. כשם שאחריות החינוך של ילד קטן מוטלת על הוריו ומוריו, כך היה גם עִם עַם ישראל. בכל פעם שסטה עם ישראל מהדרך - מיד היתה התערבות אלוקית שהחזירה אותו למוטב: פתחה האדמה את פיה, מגפה פרצה בעם, אש בערה בקצה המחנה, נחשים שרפים נשכו את העם וכדומה.
עתה עומד עם ישראל בפני הכניסה לארץ, וההנהגה משתנה. עם ישראל יחיה בהנהגה טבעית, הקב"ה כבר לא מופיע בצורה ישירה אלא בצורה מלובשת, והאחריות עם הקשר עם הקב"ה עוברת לעם ישראל.
בקשתו של משה "יפקוד ה'... איש על העדה" מבטאת את תפיסתו שהאחריות עדיין על הקב"ה, והוא מבקש אדם שיוכל להמשיך את דרכו של משה ולתווך בין עם ישראל ובין הקב"ה.

לאור זאת, ניתן להבין את המשלים המופיעים במדרש, ובעקבותיהם את הנמשל.

מדוע המלך כועס על אשתו? האם כך היה במקרה, או שזה סדר העולם? ולשם מה יש צורך בשושבין?
המלך מנהיג את בית המלוכה, על מסורותיו והרגליו. והנה הגיעה לארמון אשה - המלך הוציא אותה ממקום רחוק ושפל, מבית עבדים, והביא אותה אל הארמון. הפער בין המלך ובין אשתו הוא גדול מאוד. המלכה איננה מתאימה לחיות בבית המלך, ולפעמים היא חוזרת להרגליה הישנים ומתנהגת כמו אשה פשוטה או אף כמו שפחה. אז מתעורר כעסו של המלך: לא לכך התכוונתי. אשה זו איננה מתאימה לי.
במצבים כאלה מגיע השושבין ומפייס - היא עוד חדשה בארמון, תן לה עוד זמן והיא תתרגל.
כשהשושבין עומד להיפטר מהעולם, הוא דואג - מי יפייס את המלך מעתה? אומר לו המלך: אין כבר צורך בשושבין. האשה כבר די זמן בארמון, ומעתה מוטלת עליה האחריות לנהוג כראוי לבית המלך. האשה צריכה לנהוג כך שכעסו של המלך לא יתעורר.

באותה צורה יש להבין את המשל על בני המלך.
להמחשת הדברים נצייר זאת כך: בני המלך לומדים בבתי ספר עם פשוטי העם, והם לומדים מהם התנהגויות לא ראויות, ניבולי פה וכדומה. המלך כועס על כך, ואשתו מרגיעה אותו - כך הם ראו בבית הספר, כך הם רגילים, הם עוד ילמדו כיצד לנהוג בבית המלך.
כשהאשה עומדת להיפטר מן העולם היא דואגת מי יפיס את המלך אחרי מותה, והמלך אומר לה - אין צורך בכך. הבנים כבר אמורים להבין כיצד חיים בבית המלך, ועליהם מוטלת האחריות לכך.

עוד קודם שנבוא לבאר את הנמשל, יש לעמוד על הלימוד הגדול העולה מהמשל לחיינו.
הן בזוגיות והן בחינוך ילדים על האדם להבין כי האחריות לשינוי מוטלת עליו. אם אדם חש כי יש בעיה בינו ובין אשתו, או בינו ובין ילדיו, בידו לשנות את המציאות. אם הוא יפעל נכון, יתייחס נכון למציאות - יכול הוא לחולל את השינויים. אף שמערכת זוגית היא של שנים - כל אחד מהם יכול לחולל את השינוי אם יטול את האחריות וישנה את נקודת המבט שלו ואת הנהגתו.
כך גם בין ילדים ובין הוריהם. אם הילדים חשים כי יש בעיה בקשר שלהם עם הוריהם - הם אלו שצריכים לחולל את השינוי. עליהם לקבל את הוריהם כפי שהם, להבין את המציאות העומדת בפניהם, לאהוב את הוריהם כפי שהם, וזהו השלב הראשון לשינוי. בעקבות שינוי המבט יבואו גם שינויים בהתייחסות - וכל המציאות תשתנה.
גם בחינוך ילדים הדבר נכון. העברת האחריות אל הילדים, ההבנה שהוא טוב, הוא רוצה להיות טוב והוא יהיה טוב - תפעל לטובה על הילד. השינוי יתחולל אם האדם משנה את נקודת המבט שלו ואת התייחסותו.

חז"ל מלמדים שהאדם שולט על המציאות, ואם הוא רוצה לחולל שינוי במשפחה, בחינוך וכדומה - בידו לעשות זאת.

לאור זאת נעמוד על משמעות הנמשל.
הציווי של הקב"ה לבני ישראל, המלמד כי האחריות עוברת אליהם, הוא:

אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.

כיצד מהווה ציווי זה תשובה לדבריו של משה? כיצד הוא הביטוי לדברי המדרש: "צוה את בני עלי"?
פסוקים אלו מובאים במדרש שמביא המהר"ל (נתיב אהבת ריע, פ"א), בשם "הכותב", בהקדמתו לעין יעקב, המציין כי ראה מדרש זה אך לא מצא את מקורו. המדרש עוסק בשאלה מהו הפסוק הכולל את כל התורה כולה, וזו לשון המדרש:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: "שמע ישראל וגו'". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: "את הכבש אחד תעשה בבוקר וגו'". עמד רבי פלוני1 על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי...

מה חסר בכללים הראשונים שהובאו - "שמע ישראל", "ואהבת לרעך כמוך", "זה ספר תולדות אדם"? ודאי שאלו כללים גדולים ומשמעותיים, אך הם כללים בלא פרטים. אין בכלל זה הדרכה ברורה - כיצד בונה האדם את חייו לאורו. למשל, "ואהבת לרעך כמוך" - היישום של זה בביקור חולים או הכנסת אורחים איננו כתוב בתורה, זהו פירוט של חכמים. הכלל עצמו עדיין לא אומר לאדם מה לעשות.
על כך אומר שמעון בן פזי - "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". כלל זה כולל את כל הכללים האחרים. מדוע? משום שהמעשה כולל הכל. המעשה הקבוע, בכל יום, מכניס את האדם למסגרת, להתמדה, לגבולות ברורים שבהם ניתן ליישם את הכללים העליונים ביותר.
קרבן התמיד, בכל יום בלא הפסק, כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים, הוא ביטוי לכללים האחרים שהובאו בדברי חכמים.
"שמע ישראל" - הקשר עם הקב"ה ויחוד ה' באים לידי ביטוי בקרבן שמקריב עם ישראל בכל יום.
"ואהבת לרעך כמוך" - קרבן ציבור הבא בשם כלל ישראל מגלם גם את הקשר בין יהודי ליהודי.
"זה ספר תולדות אדם" - היחס לכל אדם שנברא בצלם בא גם הוא לידי ביטוי בבית המקדש - "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז').
כל הרעיונות הגדולים נכללים בתוך המעשה היום יומי, הקבוע.
החידוש בכלל זה על פני האחרים הוא בכך שעל ידו נכנסים כל האידיאלים למסגרת, ל"צו את בני ישראל".
יש בכך שני עקרונות - האחד הוא ההתמדה, בכל יום בלי הפסקה. השני הוא ההכרח2. "צו את בני ישראל". יש חובה לעשות זאת בכל יום, בלי פשרות, בלי פטורים. כך יורדים הרעיונות הגדולים למציאות החיים.
הכלל הגדול של החיים הוא היכולת לממש בפועל, בחיים, יום יום את הרעיונות הגדולים. בתוך השגרה, בלי "מבצעים", בלי להיות ער כל הלילה, בלי להחליף כל שבוע את הלו"ז.
ההתמדה בצורה שגרתית, כשהולכים לישון בזמן וקמים בזמן, וישנים די שעות בכל לילה - זו הדרך להגיע להישגים הגדולים ביותר.

זו תשובתו של הקב"ה למשה. "צוה את בני עלי" - מעתה עם ישראל אחראי על עולמו ועל דרכו, ולכן צריך ליצור מסגרת של מצוות המלוות אותם בכל החיים. מתוך המצוות הללו ניתן להגיע רחוק ולכבוש את כל הדברים הטובים שבעולם. על ידי המצוות היומיומיות ילמדו לכבד את הקב"ה, ללכת בדרכיו, לאהוב איש את רעהו. המעשים מולידים את החיבור לערכים בצורה העליונה ביותר.

המסר שעלינו ללמוד מהמדרש הוא הצורך בקביעת מסגרת קבועה לערכים. התמדה בדף יומי, למשל. אמנם לא אתה בוחר מה ללמוד בכל יום, זו מסגרת שנקבעה מבחוץ, אך הכניסה למסגרת מוכרחת ומחוייבת, יחד עם ההתמדה, יוצרת שינוי משמעותי בחיים, בסדרי העדיפויות, בהסתכלות על החיים, מתוך המפגש עם דברי אלוקים חיים שבתורה.






1 כיון שהמדרש לא נמצא, נשכח שם חכם זה, ולכן הוא מכונה: "רבי פלוני".
2 עי' בדברי הרב קוק זצ"ל, עין איה ברכות פ"ט, רצ"ד: "כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו".



-------------------------------------------------------------------------------------------