מוסר מחוייבות למסגרת והצבת חזון הרב יהושע ויצמן ד' כסלו תשע"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


מחוייבות למסגרת והצבת חזון


נעסוק בשני פסוקים בספר משלי, שיש הרבה מה לעיין בהם ולחשוב עליהם (משלי כ"ט, י"ז-י"ח):

יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.
בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.

הפסוקים עוסקים ביחס שבין המחוייבות של האדם והגבולות בחייו, ובין הרצון. יש צורך לעשות שלום בין הרצון ובין המחוייבות.

הפסוק הראשון מובא בגמרא (מכות ח' ע"א):

...יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין. לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה, התם אף על גב דגמיר מצוה, דכתיב "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך".

האב המכה את בנו ומת תחת ידו אינו גולה, כיון שהכאה זו היא מצוה, גם אם הבן הולך בדרך הישר. כשהאב מכה את בנו, בכל צורה שהיא, זה דבר מבורך, שיגרום לבן לתת מעדנים לנפשו של האב.
לדבר זה יש משמעות ביחס של הילדים להורים. פעמים שילדים בטוחים שהכל מגיע להם. הדבר נובע מכך שההורים מעניקים לילדים כל מה שמבקשים. לפעמים להורים יש די והותר לתת לילדים, והם מפחדים מתגובותיהם של הילדים אם יסרבו, ולכן הם נותנים לילדים בלי הגבלה.
התוצאה היא, שהילד איננו יודע להעריך את מה שהוא מקבל. הוא חי בתחושה שהכל מגיע לו, ומי שהביא אותו לעולם אחראי לספק את כל רצונותיו.
התחושה הזו ממשיכה גם בגיל מבוגר יותר. באתי ללמוד בישיבה - מגיע לי. הלכתי לגור בגרעין תורני - מגיע לי. בצורה כזו האדם איננו יודע להעריך את מה שהוא מקבל ולומר תודה.
כאשר ההורים מייסרים את הבן, ולפעמים אומרים לו: "לא!", הוא יודע להגיד תודה על מה שהוא מקבל.
הדרך של האב לקבל מעדנים היא לא על ידי שיתן לבן בלי הגבלה, אלא להיפך. כאשר האב יודע לדרוש מהבן, להציב בפניו גבולות - יודע הבן להעריך את מה שהוא מקבל, ולהודות לאביו. מתוך כך יודע הוא גם להודות לקב"ה, לומר "מודה אני" בכוונה, ולהרכין את ראשו כשהוא אומר "מודים".

הפסוק השני נראה שעוסק בענין אחר, אך סופו הוא בעל מסר דומה:

וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.

התורה מציבה בפני האדם דרישות, איסורים והגבלות. לכאורה היה צריך להיות כתוב: "ושומר תורה מסכן". הוא קם בבוקר - צריך להתפלל, רוצה לאכול - צריך לברך ועוד ועוד הגבלות ודרישות.
אולם הפסוק אומר שהוא מאושר. הכיצד?

נראה שהתשובה נעוצה בראשיתו של הפסוק.

בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם.

בניית החזון לא עוסקת במסגרות, אלא בתוכן - מה אני רוצה מהחיים שלי? לאן אני רוצה להוביל אותם.
כאשר אדם בונה לעצמו חוזן, הוא בוחן את עצמו ואת העולם ואת היחסים ביניהם - למה העולם זקוק? איפה אני נמצא ביחס לכך?
בצורה כזו כל החיים מכוונים אל הרצון העומד בבסיס החזון.
משלו משל, למה הדבר דומה, למכשיר GPS. אדם רוצה להגיע למקום מסויים, והוא מזין במכשיר את יעד הנסיעה. אם הוא סוטה מהמסלול, המכשיר "מחשב מסלול חדש", ומחזיר אותו אל הדרך הנכונה. המכשיר אינו נותן לאדם מנוחה עד שיחזור אל הדרך.
כאשר יש לאדם חזון, הוא יודע מהו היעד, וכשהוא סוטה מהדרך, החזון מעורר אותו לשוב אל הדרך אל היעד.
באין חזון - יפרע עם. אי אפשר להגיע אל היעד אם אין יעד. בלא חזון אין מנגנון שאחראי לקשור את כל חלקי החיים לכיוון אחד.
החזון הוא ביטוי לרצונו של האדם.

אולם אין די בחזון. כדי להשלים את התמונה יש לעמוד על המסר שבפסוק הקודם.
הגשמת החזון דורשת גם מסגרת ומחוייבות.
הרצון הוא חלק מרכזי באישיותו של האדם, אולם כדי להגשימו יש לשאול: מה אני הולך לעשות כדי להגשים את החזון? איזו מסגרת חיים תוביל אותי מהמקום שבו אני נמצא עכשיו אל היעד שסימנתי לעצמי.
בלא מחוייבות אין דרך להגשים את החזון.
מנגד, בלא חזון אין משמעות למסגרת. יכול הוא לצעוד ולצעוד בדרך ולעולם לא יגיע ליעדו, שכן לא הגדיר כלל יעד.
שני הצדדים הכרחיים: "באין חזון יפרע עם" מצד אחד, "ושומר תורה" מצד שני, ויחד מתקיים באדם "אשרהו".

משל למה הדבר דומה. בפעם הראשונה שטסתי במטוס, היה זה במסגרת הצבא. טסנו מתל אביב לשארם א שייח.
את העיר תל אביב הכרתי היטב מילדותי, ופעמים רבות עשיתי את הדרך אל חוף הים. באותם ימים לאורך החוף היו שכונות פחונים דלות ומוזנחות. היה קשה לראות כיצד אנשים חיים בשכונות מצוקה כאלה.
והנה, המטוס עובר מעל רצועת החוף, ולעיני נגלה מראה מרהיב. הפחונים נראים כקוביות משחק קטנות, והמכוניות כחיפושיות המתרוצצות אחת אחר השניה. הכל משתלב בהרמוניה נפלאה.
שאלתי את עצמי תוך כדי הטיסה - איזה מהמראות נכון יותר. האם המראה היפה שנשקף לעיני מהמטוס, או המראה המדכא שאני רואה למטה? מי צודק, יושב המטוס או הנהג התקוע בפקק, מזיע ועצבני?
נראה, ששני המבטים נכונים ויש צורך בשניהם.
יש צורך במבט מלמעלה. חשוב לאדם לדעת לאן הוא מגיע אחרי שהוא יוצא מהפקק, ולשם מה בכלל קיימת כאן עיר. זהו החזון, הנותן מראה כללי, מלמעלה.
מנגד, חשוב לדעת היכן אני נמצא, ואיך אני מתקדם מהמקום שבו אני נמצא לעבר היעד. יש צורך לבנות מסגרת ולהיות מחוייב אליה, כדי להתקדם מהפקק אל המציאות הנפלאה, השלמה וההרמונית.

ביחס להדרכת הפסוק "יסר בנך ויניחך", יש מקום לעמוד על שיטת חינוך הפוכה. מצד אחד, חשוב להורים שהילד יהיה במסגרת, ולא יעשה כלל העולה על רוחו. מנגד, פעמים רבות הילד נמצא בתקופה שהוא לומד על עצמאותו, והוא אומר על כל דבר: "לא". בצורה רגילה, מגיעים להתנגשות - הילד לא רוצה להתלבש, לא רוצה לאכול, לא רוצה לישון.
טקטיקה מקובלת במקרים כאלו, היא להימנע מהטלת הוראות המעוררות התנגדות, אלא לאפשר לילד בחירה:
איזה מכנסיים אתה רוצה ללבוש היום, כחולות או ירוקות? להתלבש בחדר זה או בחדר אחר?
בצורה כזו, עצם השאלה האם להתלבש כלל לא עולה לדיון, ואף על פי כן הילד חש כי הוא בחר והוא עשה את מה שהוא רוצה.
יש כאן שילוב של רצון ומסגרת. הילד בוחר, אך הבחירה נתונה בתוך מסגרת ברורה.
כך משלבים בין הרצון ובין המסגרת.
אנו כבר לא ילדים, ואין אנו יכולים לעשות לעצמנו תרגילים מעין אלו, אבל אנו צריכים למצוא את הדרך לשלב בצורה נכונה בין הרצון שלנו ובין המסגרות שאנו צריכים לחיות בתוכן.

מתוך כך נעמוד על נקודה נוספת.
אחד הפתגמים ששלחנו לחיילים נאמר:

תעשה מרצון את הדברים שאתה מוכרח לעשות.

גם דברים שאין לנו בחירה לגביהם, ניתן לעשות אותם מתוך רצון. זו צריכה להיות גישה לחיים.
נסעתי פעם עם נהג מונית שסיפר לי על שני סוגי נהגים.
יש נהגים שכל תמרור וכל רמזור מעצבן אותם. כועסים על הרמזור האדום, כועסים על תמרור עצור. כאשר הנוסע מבקש לעצור כדי להוציא כסף מהכספומט, הנהג כועס שוב - אסור לעצור, זה מעכב אותי.
אולם יש סוג אחר של נהגים, שאליו השתייך הנהג שסיפר לי על כך. הוא לא רואה בכל דבר אויב. רמזור אדום - יופי, אפשר לנוח מעט. הנוסע מבקש לעצור - אין בעיה. תרצה שאקח לך את החבילה לקומה שלישית? בבקשה. תמיד בחיוך, בשמחה. אין לו אויבים ושום דבר לא עוין אותו.
אלו הן שתי גישות לחיים.
יש כאלה שחשים בכל דבר איום, וחיים בתחושה של הישרדות. ויש שרואים בכל דבר ידיד. כולם באים לטובתך, כדי לעזור לך.

דברים רבים בחיים ניתן לראות כבעיה, או כפתרון, והדבר תלוי בגישה.
דוגמא בולטת לכך היא: משפחה.
לפני שנים רבות, עוד בהיותי רווק, שירתתי במילואים. עמדה שם קבוצת חיילים שאחד מהם עמד להשתחרר משירותו הסדיר, ומיד להתחתן. כל חבריו לעגו לו, ואחד מהם הגדיל לומר: אתה נורמלי? מיד אחרי הצבא להיכנס לכלא? חכה קצת, תכיר את העולם, תסתובב.
שאלתי אותו: כשתתחתן, תזמין תזמורת לחתונה?
ענה לי: ודאי.
אמרתי לו: מי מזמין תזמורת לרגל הכניסה לכלא?!
ניתן לשער כיצד נראים חיי הנישואין של מי שחש שהוא נכנס לכלא.
זו גישה לחיים.
בכל דבר אפשר לראות כלא, ואפשר לראות כיצד הדבר הזה מוציא ממני כוחות, מאפשר ביטוי לחלקים נוספים של החיים.
זה יכול להיות חלק מ"שומר תורה אשרהו", ממסגרת בונה, או חלק מ"יסר בנך" - מיסורים שהאדם עובר בחייו.
כך ניתן להתבונן על הילדים, על העבודה, על השבת - על כל דבר בחיים. האם זהו תיק נוסף שמונח על כתפי, או אפשרות נוספת להתבטא, להתפתח ולצמוח.
אין ספק שמשפחה היא מסגרת, הדורשת מהאדם מחוייבות. אולם מחוייבות זו יכולה להיות חלק מהחזון, מהרצון הפנימי של האדם לבנות את חייו.
כך גם פרנסה. ניתן לראות זאת כהכרח מדכא של החיים, וניתן לראות זאת כאפשרות לצאת אל הפועל, לקחת אחריות, לבנות עוצמה פנימית. זה יכול להיות מסגרת מדכאת ויכול להיות חזון מצמיח.
גם בתור חזון, יש לכך משמעות של מסגרת, של שעות עבודה, של מדדים ומחוייבות - אך כל אלו באים לשרת את החזון וממילא מתקבלים בצורה טובה.

כשהיה לבני ישראל מן, הוא גרר תלונות רבות (במדבר י"א, ו'):

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

מה היתה הבעיה במן? במן לא היתה לאדם אפשרות בחירה. אילו היו ימים שבהם אין מן, או שהיה מן בכל מיני טעמים - היה צריך לבחור, וממילא היו מתפתחות מריבות על טעם מסויים שחסר - ואז כולם היו מרוצים. אך כשתמיד יש הכל לאדם, אין מה לאגור ולאסוף - הרי זו מסגרת בלא אפשרות של בחירה, וזה מעורר תלונות. הבחירה מאפשרת לאדם לצאת מן הכח אל הפועל.

עלינו לבנות לעצמנו חזון - בתורה, בעבודת ה', בחיים. אל לנו לתת למציאות להתגלגל סתם כך, אלא להגדיר את השאיפות ולבנות מסגרת שתגשים אותן.
לבחור יעד, לחשב את המסלול, ולצאת לדרך. ואם סוטים מבדרך, תמיד ניתן "לחשב מסלול חדש".



-------------------------------------------------------------------------------------------