פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - בשלח הרב יהושע ויצמן ח' שבט תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


לחיות עם פרשת השבוע - בשלח - כח ההרתעה


השבוע האחרון היה עמוס באירועים. כל אירוע דורש התבוננות בפרשה כדי לקבל את המבט של התורה על האירועים.

נפתח בקצרה ביחס לקריעת ים סוף.
בשירת הים נאמר (שמות ט"ו, ב'):

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

רש"י:

זה אלי - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים.

חז"ל דרשו זאת כך (מכילתא בשלח, מסכתא דשירה פרשה ג'):

ר' אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל, שנאמר: "וביד הנביאים אדמה".

ישעיה ויחזקאל ראו "מראות אלקים", ושפחה על הים אמרה "זה אלי", והיו מראין אותו באצבע.
בכל זאת, השפחה נשארה שפחה, ויחזקאל בן בוזי היה נביא. שפחה ראתה את ה' ויכלה להצביע ולומר: "זה אלי", אך נשארה שפחה. יחזקאל לא ראה מראות כה עליונים, ובכל זאת הגיע למדרגת הנבואה.
ללמדך, שאין זה משנה מה אתה רואה. מה שקובע הוא מי הוא הרואה. השאלה היא איזו נפש קולטת את המציאות שהאדם רואה.
אנשים קטנים רואים דברים גדולים - והופכים אותם לדברים קטנים. בני ישראל ראו את השכינה ואמרו "זה אלי", והתוצאה היתה שהם רצו עוד כסף, ומשה היה צריך להוציא אותם בכח מביזת הים.
אדם גדול, גם כשהוא רואה דבר קטן - הוא פוגש בזה דברים גדולים. כשהוא רואה חילזון על שפת הים, הוא רואה בו את התכלת, המזכירה לו את הים, והים את הרקיע, והרקיע את כסא הכבוד.
יחזקאל רואה את מציאות העולם ומדבר על כסא הכבוד, ויש שרואים את כסא הכבוד ומדברים על כסף. השאלה היא מי הוא האדם שרואה, ומה הוא עושה עם מה שהוא רואה.

כדי "לחיות עם פרשת השבוע", חשוב להיות אנשים גדולים, שמביטים אל עומקה של המציאות, ולא אל קטנותה.

המאורע המרכזי השבוע הוא תקיפת החיילים בגבול לבנון.
עיון בפרשה מלמד כי היא מלאה בהתייחסויות למלחמה, ועוסקת הרבה גם בכח ההרתעה.
כך נאמר בשירת הים (שמות ט"ו, י"ד-ט"ז):

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ.

ובסוף הפרשה (שמות י"ז, י"ד):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

דרשו על כך חכמים (מכילתא בשלח, מסכתא דעמלק פרשה ב'):

"ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", זקנים הראשונים אומרים: כך מדה מהלכת על פני כל הדורות, שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות בו, ילמדו כל אדם דרך ארץ מעמלק שבא להזיק את ישראל ואבדו הקב"ה מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, שנאמר: "כי מחה אמחה", וכן פרעה הרשע ששעבד את ישראל, טבעו הקב"ה בים סוף, שנאמר: "ונער פרעה וחילו בים סוף" (תהלים קל"ו), וכן כל אומה ומלכות שבאת להזיק את ישראל בו בדין דנן.

גם התנ"ך מספר על ההשפעה של קריעת ים סוף (שמות י"ח, א'):

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

רש"י:

וישמע יתרו - מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

ובהמשך, כשהמרגלים ששלח יהושע מגיעים לרחב (יהושע ב', ט'-י"א):

וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.

קריעת ים סוף יצרה כח הרתעה לכלל האומות.
עלינו להבין מה היה אז, ואיך ניתן לשחזר זאת היום.

אינני פרשן צבאי או מדיני, ואף על פי כן אני מנסה להבין את המאורעות. מאז מלחמת יום הכפורים אי אפשר לומר: אתה לא יודע הכל, המנהיגים יודעים יותר טוב ממך. אנחנו יודעים מה שהמנהיגים יודעים, ואם המנהיגים אז היו מקשיבים לאנשים הפשוטים - היו נחסכים חיי חיילים רבים.

האירועים השבוע הם ביטוי לאובדן כח ההרתעה.
כך אני מבין את מה שקורה בגבול.
יש הכרח לעשות סיורים על הגדר. הרי אי אפשר לבטל את הסיורים בגלל החשש מירי טילים. בסיורים יש כלי רכב. איזו מניעה יש לחיזבאללה לירות טיל נ"ט על כל כלי רכב שנע לאורך הגבול?
אז מה אפשר לעשות? חייבים לעשות סיורים, והחיזבאללה יכול לירות על סיורים.
הנוסחה היא, ליצור מצב שבו לא ישתלם לחיזבאללה לירות עלינו. אם כל טיל יגרום לחורבן שלהם - הם יימנעו מכך.
יותר מזה - אם אנו נהיה בעוצמה רוחנית כזו, ששום דבר לא יערער את בטחוננו בצדקת דרכנו ובאמת שאנו חיים לאורה - יבינו המחבלים שאין טעם לפגוע בנו, כי זה לא מחליש אותנו.

אולם הם עושים חשבון, שמן הסתם לא רוצים עכשיו לעשות מבצע גדול, ולפתוח במלחמה. הם יודעים שמלבד כמה פגזים - לא יקרה כלום.
הגענו למצב קשה מנשוא - אין לנו כח הרתעה.
אין זה מפני שאנו לא חזקים. יש לנו צבא חזק ועם חזק. אם נהיה מי שאנו צריכים להיות - אנו החזקים ביותר בעולם. הרוח היא שחסרה. אמירת "זה אלי", שמביאה ל"שמעו עמים ירגזון".

חז"ל אומרים, שהשפחה ראתה על הים את ה'. על יתרו נאמר שהוא שמע את אשר עשה ה'.
כל מה שאדם רואה מתלבש בדברים טבעיים. אולם כשאדם שומע - הוא יכול לקבל את המשמעות של הדברים. לראיה יש השפעה עצומה - אם מבינים את המשמעות של מה שרואים.
מה שחסר לנו זו השמיעה, ההבנה העמוקה של התהליכים. גם כשקורים לנו דברים גדולים, הופכים את זה לדברים קטנים, לניתוחים ופרשנויות.

עלינו להבין שכח ההרתעה של עם ישראל נובע מדבר אחד (דברים כ"ח, י'):

וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.

רק כשאומות העולם יראו את שם ה' שנקרא עלינו - תהיה להם יראה מאיתנו. איך רואים את שם ה' נקרא עלינו? לא ממטוסים ולא מטנקים. חז"ל דורשים על כך (ברכות ו' ע"א):

ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש.

חסידים אומרים, שהגמרא לא מדברת על תפילין שעל הראש. האומות לא רואות זאת. התפילין הם בתוך הראש. שמע ישראל, והיה אם שמוע - הערכים הללו צריכים להיות בתוך הראש שלנו, ואת זה רואים אומות העולם.

הבטחון שלנו בעצמנו ובה' - זה הדבר שמפחיד ביותר את אויבינו (מכילתא בשלח, מסכתא דשירה פרשה ט'):

"שמעו עמים ירגזון", כיון ששמעו האומות שאבד פרעה וחילו בים, ומלכות המצרים בטלה, ונעשו שפטים בעבודה זרה שלהן, התחילו מתרגזין, לכך נאמר: "שמעו עמים ירגזון". דבר אחר, "שמעו עמים ירגזון", כיון ששמעו האומות שהקב"ה מגביה קרנן של ישראל ומכניסן לארץ, התחילו מתרגזין. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כמה מלכים מלכו מכם ולא כעסו ישראל, שנאמר: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" (בראשית ל"ו), וכמה שלטונות שלטו מכם ולא כעסו ישראל, שנאמר: "אלוף לוטן אלוף שובל", ועכשו אתם כועסים, אף אני אתן לכם כעס שאין בו רצון, שנאמר: "ה' מלך ירגזו עמים" (תהלים צ"ט).

על מה האומות כועסות כל כך? כשעם ישראל נכנס לארץ זה יוצר תסיסה גדולה. הרי זו הדרך של העולם לשלמותו. וכי העולם יהיה שלם על ידי מטוסים? חומרי נפץ?
"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (אמונות ודעות, ג'). אסור לנו לשכוח את זה. רק כששם ה' נקרא עלינו - האומות יראות מאיתנו.
בהמשך דורשים חז"ל על אדום ומואב, שאיננו רשאים לכבוש את ארצם, ובכל זאת הם נבהלים. זוהי יראת הרוממות, מפני מעלתם של ישראל, ולא פחד ממה שאנו עתידים לעשות להם.

העיקר בכח ההרתעה הוא העבודה שלנו עם עצמנו. כך כותב הרב קוק זצ"ל (אורות, ישראל ותחייתו, ח'):

ד' צבאות הוא ד' אלהי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ד' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו חרותים במכתב אלהים כחו וגבורתו של יוצר בראשית... לא ברכב ולא בסוסים הוא יסוד גבורתנו כי אם "בשם ד' אלהינו נזכיר, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד". ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלהי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים. ומזמוז זה, רקב נורא וכאב חודר זה, עולם חדש יחדש...

אם אנו איננו יודעים להעריך את תפקידנו - קל וחומר שהאומות לא ידעו זאת.
כשאנו לא מבינים זאת - הכל מתמסמס. לצערנו, מדינת ישראל קמה בלי העמקה ביסוד האלוקי שמכוחו אנו באים לארץ ישראל. כידוע, במגילת העצמאות לא הסכימו להזכיר שם שמים. זה יוצר רקבון וכאב גדול. כאב של פיגועים ושל נפגעים, חלילה.
רק קריאה שלנו בשם ה' שנקרא עלינו, תביא את ההרתעה.

על מי מוטלת האחריות למלא את התפקיד הזה?
על יושבי בית המדרש. תלמידי הישיבות הם כח ההרתעה של עם ישראל.
איך יוצרים זאת? האם בשלוש שנים בצבא נגיע לשם ה' הנקרא עלינו, או שעל ידי שנהיה דבקים בתורה וביראת שמים, על ידי לימוד תורה ציונית, שמכירה בכך שצבאות ישראל צבאות ה' הם?!
רק מתוך קישור חזק ועמוק לתורה נביע את שם ה' שנקרא עלינו.
זהו הדבר שמפחיד ביותר את החיזבאללה. כיום הם נקראים בשם האל - חיזבאללה הוא מפלגת האל, נסראללה - ישמרנו האל.
אנחנו נקראים מדינת ישראל. עלינו לומר זאת בגאון ובקול רם - ואנחנו בשם ה' נזכיר.

אם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו - אם יש לנו, בישיבות ההסדר, רגשי נחיתות מכל כתב ב"הארץ" - מה לנו כי נלין?!
אנו צריכים להיות כח ההרתעה של עם ישראל. לשם כך לא יועילו עוד חודשי שירות בצבא, אלא העמקת הרוח, שתאפשר לנו לקום ולהתעודד.

כששרי הממשלה מדברים ומאיימים על האויב, אני מתחיל לחשוש. כשהייתי ילד כולם ידעו - הבריון של השכונה לא צריך לאיים. מספיק לו מבט אחד כדי להבהיר מי הוא החזק. רק החלשים מאיימים. מי שמזהיר: "כדור אחד וכל לבנון תבער" - יודע שהוא לא הולך לעשות את זה. זוהי הצהרה של חולשה.
אנחנו צריכים להיות הבריון של השכונה - במובן החיובי. אנו עם ה', אלוקינו הוא אלוקי האלוקים, צבאותינו הם צבאות ה'. אויבינו לא יודעים מה זה שם ה'. אנחנו צריכים לומר זאת ולהיקרא בשמו, וכך תהיה לנו עוצמה מול אויבינו.

לימוד התורה בתקופה הזו ובמקום הזה מרכזי מאוד. הנצי"ב מתאר שבזמן התורה כשהיו יוצאים למלחמה היו מביאים אנשים שילמדו תורה עם הלוחמים. כשיש מקום שיש בו חשש למלחמה - חשוב לחזק את לימוד התורה במקום הזה.

נתחזק בע"ה במשימתנו, לקרוא בשם ה', נפסיק להתנצל על כך, ונחזק את כח ההרתעה האמיתי של מדינת ישראל.


-------------------------------------------------------------------------------------------