פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת ויצא הרב יהושע ויצמן ו' כסלו תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.



לחיות עם פרשת השבוע - ויצא - פרשת האבנים


יעקב אבינו יוצא מבאר שבע ובורח לחרן. "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם" (הושע י"ב, י"ג). עשו מאחוריו, לבן מלפניו, והשמש שוקעת. יעקב חושש מהעתיד, מחיות רעות (רש"י בראשית כ"ח, י"א). הוא נמצא במציאות קשה מאוד.
חז"ל דורשים על יעקב במציאות הזו את הפסוק (תהלים קכ"א, א'): "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?". יעקב חושש ולא יודע מה לעשות. הוא מרגיש תלוש לגמרי מהמציאות, בודד ועזוב לנפשו.
התורה מתארת מה יעקב עושה (בראשית כ"ח, י"א):

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

יעקב לוקח מאבני המקום ומסדר לעצמו מקום נוח לשכב.
יש להבין לשם מה מספרת התורה את הענין הזה. מן הסתם יעקב עשה עוד כמה דברים באותו ערב - אכל משהו, שם משהו על האבן שיהיה לו נוח לשכב - התורה לא מוסיפה פרטים לא חשובים. מדוע התורה מספרת שיעקב לקח אבן לשים מראשותיו?

האבן דומה למצבו של יעקב באותו זמן. האבן תלושה מן האדמה, אפשר לקחת ולהסיע את האבן ממקום למקום1. יעקב מזדהה עם התלישות של האבנים, שהרי גם הוא חש ככה, ולכן הוא לוקח אבן לשים מתחת לראשו. המשמעות של האבן עולה גם מהתייחסותו של יעקב לאבן הזו למחרת, הוא לוקח אותה ומשתמש בה, כפי שנראה בהמשך.

יעקב נרדם, ובחלומו מתגלה אליו ה' (בראשית כ"ח, י"ג-ט"ו):

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

ה' אומר ליעקב - אתה לא לבד. "הנה אנוכי עמך". אתה יכול לישון בשקט כי אני שומר עליך.

כשיעקב מתעורר בבוקר, הוא לוקח את האבן (בראשית כ"ח, י"ח):

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.

האבן התלושה הופכת להיות מצבה, קבועה ויציבה. יעקב קיבל תשובה לשאלתו "מאין יבוא עזרי" - "עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהלים קכ"א, ב'). אמנם גם בהמשך יהיו קשיים ומאבקים, אבל הוא לא לבד, יש מי ששומר עליו ויש יעד שאליו מובילה הדרך הזו.

בהמשך אומר יעקב (בראשית כ"ח, כ'-כ"ב):

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

האבן לא תישאר לבד. היא תצטרף לאבנים נוספות ויחדיו הן יצרו בית.
המילה אבן בפסוק (בראשית מ"ט, כ"ד): "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" מתורגמת כך:

דבמימריה זן אבהן ובנין זרעא דישראל.

אבן - אב ובן. התרגום משתמש באחת המידות שהתורה נדרשת בהן באגדה (מידה י"א): "סידור שנחלק". אפשר לחלק אחרת את הפסוקים והמילים. ניתן לקחת אות, מילה או פסוק, ולקרוא אותם פעמיים - פעם אחת בהמשך למה שנאמר לפני כן, ופעם אחת בתחילת מה שנאמר בהמשך. במילה "אבן", קוראים את האות ב פעמיים, ונוצרות המילים: "אב בן". מה שמחבר את האב והבן הוא הבית. יעקב גילה שהאבן שהוא הניח עליה את ראשו, היא "אב ובן", הוא יבנה את בית ישראל, והאבן הזו תהיה לבית, "בית יעקב".
הנצי"ב מבאר את הביטוי אבן ישראל (העמק דבר בראשית מ"ט, כ"ד):

ומים כבירים השוטפים על עפר הרי זה ממסמסו עד שהולך ונמס לגמרי, אבל כשמתחברים העפרוריות ונעשים אבן מוצקה, אז אפילו ים שוטף יעבור עליו אינו אלא מגלגלו אבל אינו מאבדו.

האבן היא התאחדות של חלקיקי העפר ליחידה אחת.

יעקב מגלה בחלומו את סודה האבן - של האחדות. האבן איננה עוד דבר תלוש, אלא מחובר. כרגע היא מצבה, ובעתיד היא תתחבר לאבנים נוספות ותהיה לבית.
האבן מחברת את הדורות, אב ובן, ואת החלקים השונים. יעקב הבין שהוא לא כאבן התלושה וזרוקה בשדה, אלא הוא מחובר לדורות שלפניו ולדורות שאחריו, והוא בתהליך של בניית בית.

עם ההבנה הזו נושא יעקב רגליו והולך לחרן. כשהוא מגיע לחרן הוא רואה מחזה מיוחד (בראשית כ"ט, ב'-ג'):

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.

חז"ל בהקשבתם העדינה לפסוקים הבינו כי פסוקים אלו ניתנו להידרש, ודרשו אותם בכמה פנים2.
יש להבין את התיאור הזה. הרי יעקב עדיין לא רואה את היאספות העדרים וגלילת האבן. מדוע זה מתואר כבר כאן?
רק בהמשך, מתוך שיחתו עם הרועים, הוא מבין זאת (בראשית כ"ט, ז'-ח')

וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.

יעקב רואה זאת בעיני רוחו, עוד קודם שהדברים קורים בפועל.
הפסוקים המתארים את הבאר עם העדרים שסביבה הם חזיון נבואי של יעקב. הבאר הזו היא ביטוי למציאות מיוחדת. חז"ל, במדרש ובזוה"ק, דורשים בכמה פנים את משמעות הדברים שראה יעקב. החזיון הזה סובב סביב האבן הגדולה הנמצאת על פי הבאר.
מדוע יש אבן כל כך גדולה על פי הבאר? מדוע אחרי שמצליחים להסיר את האבן - משיבים אותה למקומה? בפשט, הסיבה היא שלא ישתו מהבאר בלא הסכמה, אך יש להבין את המשמעות העמוקה של הדברים.

התורה מתארת שיעקב רואה: "והנה שם שלושה עדרי צאן...".
המילה שם נדרשת על ידי חכמים בכמה מקומות. לכאורה היא מילה מיותרת. מה היא מוסיפה?
הרמב"ם משתמש במילה הזו כשהוא רוצה לתאר מציאות רוחנית מיוחדת (הלכות יסודי התורה פ"א ה"א):

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

הרב קאפח מעיר שהרמב"ם לקח מילה זו מערבית, ומשתמש בה כשבא לתאר מציאות רוחנית. נראה שהרמב"ם תרגם את המונח הערבי במילה מן התורה, שבאה לתאר מציאות מיוחדת, עליונה. חז"ל עמדו על ייחודה של מילה זו ועל כן דרשו אותה בפנים שונות.

שלושת עדרי הצאן שיעקב רואה "שם", נדרשים על ידי חכמים בכמה צורות (בראשית רבה פרשה ע', ח'-ט'), כגון: משה ואהרן ומרים, שלשה רגלים, שלשה קרואים לספר תורה, כהנים לוים וישראלים.
אלו דברים המסודרים במבנה של ימין, שמאל ואמצע. יש שפע, יש בחינה המצמצמת את השפע, ויש אמצע המחבר בין שני הצדדים.

הבאר מלאה מים צוננים, אלא שעל פי הבאר יש אבן החוסמת את הגישה אל המים. אדם יכול לעמוד על פי הבאר, לשמוע את פכפוך המים - אבל אינו יכול לשתות ולהשקות את העדרים.
יעקב רואה בעיני רוחו, שרק כשכל העדרים מתאספים - ניתן לגלול את האבן, ולשתות מן המים, ואז משיבים את האבן למקומה על פי הבאר, ושוב המים חסומים.
מהי משמעות הדברים?
בצורה טכנית, המטרה היא להשאיר את הבאר לעולם ברשות הכלל. כדי שלא יבוא אדם אחד וישתלט על הבאר, שמו על פיה אבן גדולה, שרק בהתאספות כולם ניתן לגלול את האבן. אם יהיה חסר מישהו - עדיין אי אפשר לגלול, וכך אף אחד לא יכול להשתלט על מי הבאר.
יעקב רואה, שהמים החיים, השפע, נמצאים בהישג יד. אולם רק כשנאספים כולם, כשיש אחדות - ניתן לקבל את המים. כשכולם מתאספים - האבן נגללת, בקלות, מפי הבאר. ואחר ששותים מן המים - שוב משיבים את האבן, כדי להבטיח שהמים ישארו לכולם, ורק בהתאחדות של כולם יוכלו לשתות מן המים.

דוגמא להתגלות של המראה המיוחד שראה יעקב חווינו בדורות האחרונים, במלחמת ששת הימים.
לקראת מלחמת ששת הימים היתה בעם ישראל אחדות מופלאה. האחדות היתה גם בפרטים, בין אדם לחבירו, וגם בממשלה. לראשונה הוקמה ממשלת אחדות, בשיתוף מנחם בגין מ"חירות". אחר הפירוד הגדול שהיה מאז קום המדינה, כשהממשלה הוקמה שוב ושוב "בלי חירות ובלי מק"י", הצליחו בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים ליצור אחדות.
האחדות הזו בממשלה הפיחה רוח גדולה בעם. היתה תחושה שכולם, כאיש אחד בלב אחד, מאוחדים.
ואכן, ברגע ש"נאספו שמה כל העדרים" מיד "גללו את האבן". בקלות, בלי לרצות ובלי להתכוון - ירושלים נפלה בידינו כפרי בשל.
אולם מיד אחר כך - "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה". אנו לא חיים באופן תמידי במציאות העליונה הזו של שתיה ממי הבאר, והאבן חוזרת למקומה. מופיעים מחסומים, מתעוררת מידת הדין - והשפע אינו מגיע אלינו.
כעת אנו צריכים לעמול בעצמנו ולהתייגע למצוא מקורות שפע. הסתר הפנים מביא את האדם ליצירתיות ולבירורים. כשיש אחדות אין מאבקים ואין בירורים. המאבקים מביאים לבירורים חשובים. לכן העדרים לא מתאספים כל הזמן סביב הבאר. אחרי ששותים מן המים - שבים העדרים למקומם. כל אחד הולך למקומו ומברר את דרכו ואת שיטתו.
אחר ההתעוררות הגדולה של מלחמת ששת הימים, נסתמה הבאר. כבר לא ברור ש"הר הבית בידינו", אנו חוזרים להיות עדרים עדרים, עד הפעם הבאה שבה יאספו כל העדרים.

המציאות הזו כואבת מאוד, אך יש בה גם עידוד.
הבאר נמצאת בהישג יד. אנו יכולים לשמוע את קול המים המשקשקים. הר הבית אכן בידינו, כל השפע נמצא - ובכל זאת הכל כל כך רחוק מאיתנו. רחוק מלבבות האנשים, שאינם רוצים בכך.

הדיונים על עליה להר הבית הם שוליים אל מול הצורך בהשתוקקות של כל האומה להר הבית. מצד אחד יש השתוקקות, ומצד שני זה מעורר הרבה מחלוקות - אנשים טוענים ש"בגלל הר הבית יש טרור". הר הבית קרוב מאוד, אבל אבן גדולה יושבת על פיו וחוסמת את השפע מלהגיע אלינו.

אך התורה מגלה לנו את הסוד להגיע אל השפע - "ונאספו שמה כל העדרים". אין דרך אחרת לגלול את האבן ולשתות מן המים.
כשיעקב רואה את רחל הוא מתמלא בכוחות וגולל את האבן בעצמו.
אין זה נראה, שהתורה רוצה לתאר לנו כמה יעקב, "איש תם יושב אוהלים", היה בריון.
משמעות התיאור הזה היא, שיעקב רואה את רחל ובעצם הוא רואה את בית ישראל שיבנה על ידם. הוא מבין שכל המציאות של עם ישראל מאוחדת בקרבו - ואז האבן נגללת מעצמה.

לא לחינם הקב"ה דואג שתהיה אבן על פי הבאר. "ירושלים לא התחלקה לשבטים", כדי שלא יריבו השבטים למי שייכת ירושלים ובית המקדש. לכן גם נבנה בית המקדש רק אחר שיש מלך (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ה). רק כשעם ישראל מאוחד - ניתן לזכות לבית המקדש.
כדי לזכות היום להר הבית, צריך שכל העדרים יתאספו, וכל עם ישראל ירצה בכך. אם לא ירצו בכך כולם - זה לא יקרה. אין כל קשר לשאלה על עליה להר הבית. כשיאספו כל העדרים - ימצאו את הדרך להסיר את האבן בקלות מפי הבאר. הר הבית והמקדש יגיעו אלינו מעצמם. העיר שחוברה לה יחדיו (תהלים קכ"ב, ג'), תל שכל פיות פונים אליו (ברכות ל' ע"א) - תלויים באחדות של כל ישראל.

זה קרוב מאוד - אבל רחוק. על כל אחד לעשות את הצעד שהוא יכול למען האחדות של כל האומה. כשכולנו דבקים ומחוברים - אין דבר שיכול לעמוד בפנינו.

יעקב לוקח את האבן והופך אותה לבית. הוא עמד על סודה של האבן המאחדת את הנפזרים ועושה אותם לכלל אחד.

במאמר מוסגר נעיר, שיש בזה גם תיקון לחטא דור הפלגה. גם שם גילו את האבן (בראשית י"א, ג'): "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן". גם שם היה זה ביטוי לאחדות גדולה (בראשית י"א, ו'): "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם". אולם שם זה גרם לבעיה, למלחמה בה'. יעקב מתקן את האבן, ומפנה את האחדות לקריאה בשם ה', ל"בית אלקים".

האחדות של כל עם ישראל, היא שתאפשר את גלילת האבן החוסמת את מי הבאר. כשנתאחד - נשתה ממי הבאר הזכים.






1 עי' קהלת י', ט': "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם".
2 ראה על כך ב"רבה אמונתך", "דרכי לימוד מדרש", עמ' 4.



-------------------------------------------------------------------------------------------