פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת מטות - מסעי הרב יהושע ויצמן כ"ה תמוז תשע"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - מטות מסעי - לנסוע מהחרדה על ידי מקהלות


אנחנו מתקרבים לסיומו של ספר במדבר, ויחד עם זה לסיומה של ההליכה של בני ישראל במדבר. הפרשות האחרונות עסקו בהיבטים שונים של ההכנות לכניסה לארץ, וכך גם שתי הפרשות שנקרא השבת. לאור זאת, פתיחת פרשת מטות בפרשת נדרים דורשת הסבר.
חז"ל אומרים (מקור??) ששלוש פרשיות נאמרו לבני ישראל בערבות מואב, ערב כניסתם לארץ. פרשת נדרים, פרשת נחלות ופרשת ערי מקלט.
פרשת נחלות ופרשת ערי מקלט שייכות לארץ ישראל בצורה מובהקת, אך מה לפרשת נדרים ולכניסה לארץ ישראל? הנדרים עוסקים במדרגה רוחנית אישית של האדם, ולא בענין לאומי כמו נחלות או ערי מקלט. מדוע כאן הצטוו בכך?

הנדרים, העוסקים בדיבור של האדם ובכוחו של הדיבור לחדש איסור על האדם, מדגישים את כוחו של הפה - של התורה שבעל פה.
המשנה אומרת (חגיגה פ"א מ"ח):

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו.

אין בכתוב בצורה מפורשת ואף לא ברמז ברור את היכולת להתיר נדרו של אדם. אף על פי כן, למדו חכמים בתורה שבעל פה שניתן להתיר נדרים בדרכים מסויימות, וכך היא ההלכה. על אף חומרתם הרבה של הנדרים - ניתן להתיר אותם, למרות ש"אין להם על מה שיסמוכו", וזה לא נאמר בתורה בצורה מפורשת. זהו ביטוי לכוחה הגדול של תורה שבעל פה.

כך כותב ה"שפת אמת" (מטות, תרמ"ה):

וזה ענין הנדרים ושבועות, "ובו תשבע", והוא בחי' תורה שבעל פה, לכן ניתן להם בסוף הארבעים שנים כשנכנסו לארץ ישראל.

התורה שבעל פה מופיעה בצורה שלמה בארץ ישראל1, ולכן פרשת הנדרים, העוסקת בדיבור, מתאימה להיאמר בפתח הכניסה לארץ. הפרשה מכשירה את כח הדיבור של עם ישראל, כדי שיוכל להיכנס לארץ ולהחיות את התורה שבעל פה בצורה מלאה.

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מסביר כי כך היה גם בדורות האחרונים. הקב"ה שלח את ה"חפץ חיים" לעסוק בהלכות שמירת הלשון לפני שעם ישראל חוזר לארץ ישראל, בונה אותה ומקים בה מדינה (מתוך התורה הגואלת עמ' קמ"ט, שיחת הרצי"ה לפרשת מסעי ה'תשל"ח):

"אלה מסעי", נוסעים אל הארץ אשר בחר ה', אל העיר אשר בחר ה', אל מקום האורה, בניגוד לארעא דחשוכא... ההופעה החינוכית הראשונה של "החפץ חיים", בהלכות שמירת הלשון, זוהי פעילותו הראשונה...

הנסיעה אל הארץ מלווה בנקיון כח הדיבור על ידי זהירות מלשון הרע.

בפרשת מסעי אנחנו נפגשים עם המצוה המיוחדת של ישוב ארץ ישראל (במדבר ל"ג, נ"ג):

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

ה"שפת אמת" מתייחס למצוה זו בצורה מעוררת מחשבה (מסעי, תרס"א):

במדרש, "כי אתם באים כו'", "הדור אתם ראו כו' אם ארץ מאפלי' כו'", דבאמת כל הארצות הם ארץ מאפליה. אבל ארץ ישראל בחי' אור, והרוחניות מתגלה בארץ ישראל, ויוכל האדם להתדבק בשורשו. וזהו שכתוב: "זאת הארץ אשר תפול", שראו בעין שורש קדושת ארץ ישראל, ולכן זה מיוחד לבני ישראל, שהנפשות שלהם גם כן מאירים ואין הגוף מסתיר הארת הנשמה, ולכן ארץ ישראל ראוי' לכם. ולכן עתה שאין הנפשות מתוקנים כראוי אין זוכין לארץ ישראל.

בארץ ישראל יכול אדם להידבק בשרשו, כי הגוף לא מסתיר את הארת הנשמה.
זוהי מדרגה עצומה שאנחנו לא מודעים לה. "אין בעל הנס מכיר בניסו". ה"שפת אמת" אומר, שאנשי דורו לא זכו לארץ כי לא היו מתוקנים כראוי. מה נאמר אנחנו, שזכינו לחיות בארץ ישראל, לרשת אותה ולהקים בה מדינה?
אין לנו אלא לומר שאנחנו ראויים לזה. הגענו למדרגה שהגוף לא מסתיר את הנשמה. בזכות כל הדורות שקדמו לנו, וזיככו את הנשמה של עם ישראל - אנחנו ראויים, כננסים על גבי ענקים.
בחסד לאברהם מביא (מעין ג' נהר י"ב):

ודע שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה מקיא אותו הארץ, כדכתיב: "ותקיא הארץ את יושביה", וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא צדיק אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע.

מי שנמצא בארץ ישראל - הוא ראוי לה ולמעלתה, אף אם כלפי חוץ אין זה נראה כך. מי שאינו ראוי - הארץ מקיאה אותו. כל מי שגר בארץ - ראוי לה. רבים רבים שנראים לנו רחוקים, מוסרים את נפשם על בטחוננו ועל קיומה של מדינת ישראל.
החפץ חיים מביא בסוף ספרו "אהבת חסד" (מרגניתא טבא, י"ז):

...ולהזהר מלאו (ויקרא י״ט י׳׳ז) ד״לא תשנא״. ואף ברשע גמור אסור לדעת מהר״מ מלובלין לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח... וכל שכן שאסור לקללו, רק לבקש רחמים עליו, שיעזרהו ה׳ על תשובה שלמה...

כך כתב גם החזון אי"ש, ביחס לפורקי עול תורה בדורנו (יו"ד, סי' ב' ס"ק ט"ז):

ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.

אנחנו צריכים לקרב את כולם בעבותות אהבה, כיון שאין אנו יכולים להוכיחם. ועוד, ישיבתם בארץ מלמדת על מעלתם, אף אם אין זה נראה כלפי חוץ. אל לנו לגנות ולדבר סרה באף אדם, שהרי לא הוכחנו אותו, ולכן אין אנו יכולים לקראו רשע.

אמנם זכינו להגיע לארץ ישראל, אך לירושלים - טרם זכינו להגיע בשלמות. בימים אלו אנו אבלים על חורבן הבית ומצפים לבנייתו. אין זו ציפיה למשהו רחוק. זה קרוב יותר ממה שנדמה לנו.
ה"שפת אמת" כתב לפני פחות מ-120 שנה, שאין אנו זוכים לבוא לארץ. והנה זמן לא רב אחר כך באו יהודים לארץ והקימו את המדינה. זכינו למדינה מדהימה, שמכל העולם כולו חפצים בקרבתה. כנראה שזכינו למדרגה שהגוף מסתיר פחות את הנשמה.
גם בניינה השלם של ירושלים ושל בית המקדש קרובים יותר ממה שאנו חושבים. מה שאנו צריכים לעשות - הוא להגביר את האחדות. כשם שירושלים עושה כל ישראל חברים, כך גם המשפט ההפוך נכון - כשכל ישראל חברים - זה עושה את ירושלים. כך בונים את ירושלים.

בספר "מי השילוח" דורש את שמות המסעות שעברו בני ישראל במדבר, כפי שמובא בתחילת פרשת מסעי.

"ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה". היינו בכל דבר שאדם מסופק האיך רצון ה' נוטה, אז העצה היעוצה לו שיגדיר את עצמו מהמעשה, וזה "ויחנו בחרדה", כי על ידי חרדה שיהיה לאדם טוב לו לחנות ולהיות שב ואל תעשה כמו עתה שנשבעו שלא ידחקו את הקץ. "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". היינו בעת שהש"י יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקופות בלבם שלא יחרדו, הלואי שתהיה בקרוב בימינו.

אדם רוצה לעשות ולפעול, אך הוא מתלבט האם זה נכון, האם רצון ה' הוא לפעול או לא. העצה היא - "ויחנו בחרדה". תאחז בחרדה ואל תעשה. אך כשיגיע הזמן - ה' יסיע את עם ישראל מהחרדה, ותאחז אותם תקיפות ולא יפחדו2.
מה שאמר "מי השילוח": "הלואי שתהיה בקרוב בימינו", התקיים בימינו, שהתגברו בני ישראל על החרדה, ועלו לארץ ובנו אותה. ביחס לירושלים, אנו עדיין חונים בחרדה... יתכן שהתיקון הוא: "ויחנו במקהלות" - להתקהל יחד, להיות באחדות, וכך נוכל לנסוע מהחרדה.

בירושלים מתקיימת מצות ישיבת ארץ ישראל במדרגה העליונה. שם רואים איך הגוף לא מסתיר את הנשמה. השראת השכינה בהקרבת הקרבנות, העולם הרוחני חי בשלמות - אין פער בין הגוף ובין הנשמה.
הדרך להגיע לשלמות הזו היא להיות בשלמות אחת, באחדות. עלינו להשקיע באהבת חינם. אהבה כפשוטו, לאהוב ולהכיל כל אדם. בשלב ראשון - בינינו ובין עצמנו. לאהוב, למחול בלב שלם למי שפגע בנו, לפרגן לכל אחד. מתוך כך נרבה באהבה גם כלפי ציבורים נוספים. נלמד כיצד אוהבים ומכילים גם כשיש מחלוקות ומאבקים. יש דברים שצריך להיאבק עליהם, אך לעשות זאת מתוך אהבה ואמון. מי שיושב בארץ הוא טוב, גם אם יש לנו קושי גדול עם מעשיו ודעותיו. אנו רוצים לבנות את הארץ עם כולם, ולא רוצים שהם ילכו מכאן. עלינו להתאחד כולנו יחד, ואז נזכה לבנין ירושלים.

אנו רואים בדברי ה"שפת אמת" ו"מי השילוח", כמה ייחלו לבנין הארץ. אנו זכינו לכך, ואנו קרובים גם לבנין בית המקדש. נעמול להגביר את האחדות בעם ישראל - וכך נזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו.







1 כך כותב הרב קוק זצ"ל (אורות התורה א', ג'): "וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה...".
2 יתכן להוסיף על דבריו, "ויסעו מהר שפר", רמז לכיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים. התוצאה היתה "ויחנו בחרדה". אחזה חרדה את מנהיגינו, והם העבירו את השליטה על המקומות הקדושים לידי הוואקף. שמא יש בזה קצת לימוד זכות, שכך היא הדרך הרמוזה בתורה...



-------------------------------------------------------------------------------------------