פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת שלח הרב יהושע ויצמן כ"ג סיון תשע"ח

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.



לחיות עם פרשת השבוע - שלח - לתקן את חטא המרגלים


רוב מנין ובנין של פרשת שלח עוסק בחטא המרגלים ובתוצאותיו, עד לסיום של נפילת המעפילים בקרב.

מיד אחר כך באות - בצורה מפתיעה - כמה פרשיות של מצוות, שיש מקום להבין את הקשר ביניהם ואת הקשר של כולן לפרשה.

נראה, שמצוות אלו באו כתגובה לחטא המרגלים. כל מצוה מבטאת היבט מסויים של חטא המרגלים, וכיצד ניתן לתקן אותו, על ידי עשיית המצוה. ננסה לעיין במצוות אלו, וללמוד מהן הדרכות לחיינו, בחי' "לחיות עם פרשת השבוע".

הפרשה הראשונה - פרשת מנחות ונסכים הבאות עם הקרבנות, ופרשת חלה (במדבר ט"ו, א'-כ"א)

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד... תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

כך דרשו על מצוות אלו בתנחומא (שלח, י"ד):

כך פתח בו רבי תנחום בר אבא בשם רבי חנינא אביו של רבי אחא: הפרשה הזו של נסכים היא, שנאמר: "או לאיל תעשה מנחה סלת ויין לנסך חצי ההין", הרי היא של נסכים, ומכאן ואילך החלה, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה", הרי חלה למטה ונסכים למעלה, לפיכך פתח רבי חנינא: "לך אכול בשמחה לחמך וגו'" (קהלת ט).

ר' תנחום בר אבא דרש על פרשת המנחות, הנסכים והחלה את הפסוק (קהלת ט', ז'):

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

"אכול בשמחה לחמך" - המנחה והחלה, "ושתה בלב טוב יינך" - הנסכים. "כי כבר רצה האלקים את מעשיך" - זו הכניסה לארץ ישראל.
נראה, שפרשה זו מלמדת את עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל. ה"שפת אמת" על הפרשה, אומר כך (שנת תרמ"א):

בפסוק: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה". סמיכות הפסוק למרגלים, כי ניחם אותם השי"ת בעבור כי תרעומתם הי' שלא להיות נחותי דרגא, דמעיקרא דור המדבר הי' בחי' משה רבינו ע"ה, שהוריד להם תורה ומן לחם מן השמים. ובחי' ארץ ישראל הי' לחם מן הארץ. ואמר הכתוב, כי באכלכם לחם מן הארץ ביותר יוכלו להרים תרומה. כי חשוב לפניו ית' מה שמרוממין בחינת השפלות אליו ית' שבעבור זה הי' כל ירידת האדם מעולם העליון לעולם הזה.

במדבר, אכלו בני ישראל "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות ט"ז, ד'). גם התורה באה להם מן השמים. כל החיים במדבר הם קבלת שפע מלמעלה למטה. בארץ ישראל, הלחם הוא "לחם הארץ", והמגמה הפוכה - מן הארץ אל השמים, מלמטה למעלה.
חטא המרגלים הגיע גם משום שהמרגלים רצו להישאר בהנהגה הניסית של המדבר. טוב יותר להיות במצב שהכל מגיע מן השמים, ולא לעמול כדי להעלות את המציאות החומרית אל השמים. בארץ ישראל האלוקות מופיעה מלובשת בעבודת האדמה, בהייטק, בהקמת מדינה ובחיזוק הצבא. בתוך כל הדברים החומריים הללו - מתלבשת המציאות האלוקית. לא מן השמים יורדת המציאות האלוקית, אלא אנו מרימים את המציאות המעשית אל השמים. "באכלכם מלחם הארץ - תרימו".
המרגלים לא היו מוכנים לקבל את העובדה שהמציאות האלוקית מתלבשת במציאות רגילה של מדינה, עם בעיות כלכלה ובטחון, עם שחיתויות ופוליטיקה. בתוך כל אלו מתלבשת הגאולה, והכל צועד לקראת גילוי המציאות האלוקית. אמנם הלבושים עלולים לגרום לבעיות, אבל מעל הכל, זוהי "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י"ב). המרגלים לא קיבלו את הנהגת החיים של ארץ ישראל, ורצו להישאר במדבר. במצוות נסכים וחלה מלמד הקב"ה את בני ישראל את ערכו של ה"לחם מן הארץ", ואת התפקיד של עם ישראל בארץ ישראל: "תרימו תרומה" - להרים את המציאות הארצית אל השמים.
הפרשה הראשונה שבאה אחר חטא המרגלים היא פרשה המלמדת את ערכה של ארץ ישראל.

הפרשיה הבאה אחר כך, עוסקת בחטא של עם ישראל (במדבר ט"ו, כ"ב-כ"ו):

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

חז"ל מבארים שפרשה זו עוסקת במקרה שכל עם ישראל עובד עבודה זרה, ח"ו, השקולה כנגד כל המצוות.
הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" מסביר את הביטוי "כי לכל העם בשגגה":

שאינו דומה יחיד העובד עבודה זרה, שאז ודאי יש לחקור אם היה בשוגג ומתכפר בקרבן או במזיד, מה שאין כן כל העם השאטים אחרי מנהליהם מסתמא רוב העם בשגגה, דגופא בתר רישא אזיל, והכל הולך אחר הרוב ורובו ככולו, וזהו שמסיים הכתוב: "כי לכל העם בשגגה".

אם כל עם ישראל חוטא, אין זו בעיה של העם. "כי לכל העם - בשגגה". אם כל העם חטא, הרי זו שגגה, שהרי רוב הציבור לא מחליט וחושב בהעמקה על דרכו. רוב העם הולך אחר המנהיגים, ועל כן זה נחשב להם כשגגה.
כך היה גם בחטא המרגלים. המרגלים היו ראשי העם, נשיאי השבטים "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר י"ג, ג'). העם הלך אחריהם באופן טבעי, ויש בזה בחי' של שגגה. כך מלמד הקב"ה את בני ישראל לאחר חטא המרגלים. כאשר כל עם ישראל חוטא - זו שגגה.
יש בזה הסתכלות של מידת הרחמים על עם ישראל. אמנם נענשו כל הדור ההוא שלא יראו את הארץ, וכשאדם חוטא, הוא לא יכול לתרץ ולומר - ככה אמרו המנהיגים. ובכל זאת, המסקנה היא "ונסלח לכל עדת בני ישראל". למרות החטא החמור באה הסליחה, משום ש"לכל העם - בשגגה".
יש בדברים אלו אמירה חשובה גם לימינו. רוב העם לא חושב בצורה מעמיקה על דרכו ועל ההתייחסות לאירועים שונים. הולכים אחר מה שהתקשורת אומרת, מה שמקובל ברשתות החברתיות וכדומה. משום כך, חשובה מאוד הפניה אל העם ב"פנים אל פנים". חשוב להשמיע לעם את דבר ה'. בלי זאת - גם אם נעשים דברים קשים על ידי העם - זוהי שגגה.
אמרו בזוה"ק (ח"ג בלק, קצ"ח ע"א, בתרגום):

כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, אף על פי שחטאו לפניו, וחוטאים לפניו בכל עת ועת, הוא עושה לישראל את הזדונות כשגגות.

גם כאשר חוטאים במזיד, אין זה מזיד שנובע מרוע. בפנימיות כולם רוצים לעשות טוב, אלא שנמשכים אחר החברה ואחר המנהיגים, וחושבים שכך הוא טוב. על כן חשוב לפנות אל הציבור, להראותו את גדולתה של התורה ושל דבר ה', ולעורר את רצונו הטוב והאמיתי של הציבור. "פנים אל פנים" זהו תיקון לחטא המרגלים, שנבע מהליכה מוטעית אחר המנהיגים.
פרשה זו עוסקת בערכו של עם ישראל.

לאחר מכן מגיעה פרשת המקושש (במדבר ט"ו, ל"ב-ל"ו):

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

בתוך פרשיות העוסקות במצוות ובהלכות, מגיע סיפור על המקושש. מה עניינו כאן?
מהו בדיוק חטאו של המקושש? דבר זה מתבאר במדרש שמביאים התוספות על הש"ס (בבא בתרא קי"ט ע"ב, ד"ה אפילו):

ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים, מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים.

המקושש רצה להראות לעם ישראל, שגם אחר חטא המרגלים יש תורה ומצוות. גם במדבר צריכים לקיים את כל המצוות.
בזוה"ק אמרו (ח"ג שלח, קנ"ז ע"א), שהעצים שמדובר עליהם בפרשת המקושש, הם עץ הדעת ועץ החיים, והמקושש בחר בעץ הדעת.
מבארים (עי' פרי צדיק שלח, ו'), שהמקושש היה במדבר - "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים". המדבר הוא מקום הפקר, מקום שליטת התוהו. המקושש רצה לגעת בתוהו, בעולם ללא מסגרות, גבולות וחוקים. יש אנשים, שאינם רוצים את מסגרות החיים, מעדיפים להיות במדבר, לגעת בעץ הדעת טוב ורע - לחוות את הרע והתוהו. זהו המקושש.
בגמרא (שבת צ"ו ע"ב) מובאת דעה, שהמלאכה שעליה עבר המקושש היא העברת ארבע אמות ברשות הרבים.
רשות הרבים היא מקום הפקר. מקום בו אין רשות לאדם לעמוד, לפעול ולתקן. אין זה מקום ישוב, אלא כל אחד הולך לדרכו, ואיננו מתעכב. המדבר הוא המקור לרשות הרבים1.
בשבת צריך האדם להיות ברשות היחיד, ואסור לו להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים - משליטתו למקום הפקר.
כשאדם נמצא ברשות הרבים, יש לו ארבע אמות שהם רשותו בתוך רשות הרבים. כך הוא לענין קניינים וכדומה. האיסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים, הוא מעין איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. בתוך ארבע אמות הדברים עדיין נמצאים ברשותו של האדם, וכשהוא מוציא אותם מארבע האמות שלו - הוא מוציא אותם מרשותו לרשות הרבים2.
המקושש העביר ארבע אמות ברשות הרבים, ובעצם בכך אמר: אני לא מוציא מרשותי לרשות הרבים, משום שכל רשות הרבים היא רשותי. זהו המקום שלי. אני שייך לרשות הרבים, להפקר ולתוהו, ולא לרשות היחיד. איש המדבר אני, ולא איש המסגרות.
פרשת המקושש מלמדת את ערכה של התורה. התורה היא מסגרת של תורה ומצוות רבות. לכאורה, התורה סוגרת את האדם במסגרת, ואין לו לאן לפרוץ. אך האמת העמוקה היא, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. התורה נותנת לאדם את הצורה הנכונה של הופעת כוחות הנפש והגוף שלו. אין התורה כלא לאדם, אלא שחרור. לפעמים קשה לראות זאת. רואים את התורה כעול, ורואים בכך דבר שלילי.
בזוה"ק הענין (ח"ג בהר, ק"ח ע"א) אמרו, שהשור ההולך בשדה, אם לא ישימו עליו עול - אין משמעות למעשיו. אך אם ישימו עליו עול - כל צעד שהוא עושה חורש את השדה, ומביא תועלת וברכה לעולם. ללא עול, אין ברכה ואין פירות לאדם.
היום, כשילד מגיע לגיל בר מצוה, מזמינים את הציבור לחגוג את כניסתו ל"נועם עול מצוות". מפחדים לומר לנער שמטילים עליו עול, ומנסים לרכך את זה, ולהפוך את ה"עול" ל"נועם". אך אין צורך לפחד מהנער. המצוות הן עול, ולא תמיד זה נעים. אז מה? עול זה דבר טוב. אדם מקריב מעצמו, נושא בעול, ובכך מביא ברכה לעולם - זה דבר נפלא וטוב.
אל לנו להיות "מקוששים", המחפשים את התוהו ואת פריצת המסגרות, אלא לחפוץ בחיים של מסגרות, שדרכם יכול האדם לבטא את רוחו ואת נשמתו.
המקושש הוא תגובה לחטא המרגלים. המרגלים רצו להישאר במדבר, בחיים של תוהו, ללא מסגרות של מדינה, פרנסה, משפחה וכדומה. טוב להיות במדבר ולא לקחת אחריות על החיים. אך הקב"ה אומר שהדרך היא לחיות בארץ ישראל עם מסגרות החיים שהיא דורשת מאיתנו.

שלוש הפרשות הראשונות שלאחר חטא המרגלים עוסקות בארץ ישראל - פרשת נסכים וחלה, בעם ישראל - פרשת פר עבודה זרה של העם, ובתורה - פרשת המקושש.

בסיום הפרשה מופיעה פרשת ציצית.
בפרשת ציצית בולט הקשר שלה לחטא המרגלים. כנגד המרגלים שנאמר עליהם (במדבר י"ג, כ"א):

וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת.

נאמר בפרשת ציצית (במדבר ט"ו, ל"ט):

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.

העולם הוא לשון העלם (תנחומא קדושים, ח'). העולם מעלים מאיתנו את האמת. החומר מטיל עלינו מגבלות של זמן ושל מקום. אנו לא רואים את המציאות האלוקית האינסופית, את האמת של התורה. יש צורך לחפש הרבה עד שמגלים את האמת שמסתתרת מאחורי המציאות החומרית.
הציצית מגלה, שגם ללבושים - יש פנימיות. אדם מסתכל על חוטי התכלת שבבגדו - והם מזכירים לו את כסא הכבוד, את האלוקות הנמצאת בעולם ומנהיגה אותו. העולם שאנו רואים הוא לבוש לעולם פנימי, לנשמה.

המרגלים תרו בעיניהם. חכמים אומרים שחטאם של המרגלים היה שהקדימו פה לעין - אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. הם ידעו מראש מה הם רוצים לומר על הארץ, ולפי זה פירשו את כל מה שראו. כשראו אנשים קוברים מתים, לא חשבו שיש בכך חסד של ה', אלא "ארץ אוכלת יושביה". הם באו "עם אג'נדה", והתאימו אליה את כל מה שראו.
כנגד זה אומרת התורה בפרשת ציצית: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אדם נדרש להגיע לעומק של המציאות. הציצית מזכירה לאדם שיש אלוקים בקרבנו. מאחורי כל התהליכים והחוקים הנראים חיצוניים, יש נשמה שמניעה את כל המערכות.
פרשת זו עוסקת באדם ובעולם.

ארבע הפרשיות שבאות אחר חטא המרגלים, מתקנות ארבעה היבטים שונים של חטא המרגלים - היחס לארץ ישראל, לעם ישראל, לתורה ולעולם החומרי. אלו דברים שהמרגלים שגו בהם, והתורה מתקנת זאת על ידי המצוות והפרשיות, ומעניקות לנו מבט נכון.
אנו צריכים לבנות בתוכנו יחס נכון לארץ ישראל. בכל זמן ארץ ישראל נמצאת במאבק מול אויבינו, ואנו נדרשים לברר את ערכה ואת הצורך שלנו לשבת בה.
אנו צריכים להבין שעם ישראל כולו חוטא רק ב"שגגה", ועלינו לפנות אל העם כדי לגלות את האמת הפנימית הנמצאת בו.
התורה - נותנת לאדם חיים נכונים של מסגרת, ומתמודדת עם השאיפה לתוהו ולפריצת מסגרות שאנו חיים בתורה.
האדם והעולם - אנו צריכים לזכור שהחומר הוא לבוש לנשמה, ואנו צריכים לחפש את הפנימיות ולא לתור אחרי עינינו הרואות רק את המעטפת החיצונית.
בהמשך לתפילתו של דוד המלך, נתפלל גם אנו (תהלים קי"ט, י"ח): "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ", מארצך, מעמך ומעולמך.


ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.






1 עי' במרמב"ם הל' שבת פי"ד ה"א: "איזו היא רשות הרבים, מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן".
2 עי' ר"ן על הרי"ף, שבת ל"א ע"ב מדפי הרי"ף: "משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות הוה ליה מוציא מרשות לרשות".



-------------------------------------------------------------------------------------------