בניית האישיות

בדרשם את פסוקי ספר איוב, מלמדים אותנו חז”ל כי “לא כל מי שהוא עוסק בתורה מתחכם” –  כדי להיות אדם גדול אין די בצבירת ידיעות. החכמה היא תוצאה של המפגש בין אישיותו של האדם לבין הידיעות שהוא רוכש. ממילא, אם רוצה האדם להתקדם באמת, בכל תחומי החיים, עליו לעמול כל ימיו כדי לתקן את אישיותו ומידותיו, ולא להסתפק בפניה אל לימוד חיצוני לו, בעוד הוא נשאר מאחור.

הרב קוק כותב: “אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו, לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת” – ממילא, ככל שהאישיות הפוגשת את התורה תהיה גדולה יותר, כך גם האור הנולד ממפגש זה יהיה גדול יותר. לפיכך, כדי להיות אדם גדול, וקל וחומר עובד ה’ ותלמיד חכם, צריך לעבוד על האישיות. לתפיסת הישיבה העיסוק בעבודת המידות הוא הדבר החשוב ביותר שיש לו לאדם לעשות בחייו, ותנאי הכרחי לכל ענייניו האחרים.

הישיבה שואפת להעניק לתלמידיה את התנאים המתאימים כדי שיוכלו לגדול ולצמוח. מתוך הבנה ש”אין כפיה ברוחניות”, ועל כן, בלי רצון להתקדם ולהשתפר, לא יכול להתרחש שינוי פנימי אמיתי. מענה לפן האישי של התקדמות זו ניתן, בין השאר, בליווי האישי של התלמידים.

חזון ישיבת ההסדר מעלות

יעוד הישיבה לגדל ולקדש שמו יתברך לאור תורת ארץ ישראל

הישיבה תנחיל לצִבור התלמידים ולבאים בשעריה את הצורך החיוני לעסוק בעבודת המידות, בבניית השקפת עולם אמונית וביצירת קשר קבוע ועוצמתי לתורה ולמצוותיה. כל אלו ייעשו בישיבה, עם בניית רצון, אחריות וכלים לחיים בדרך זו, לאורך ימים ושנים טובות.

מהישיבה תופיע תורה גדולה הקשובה לדור ויונקת מאוירא דארץ ישראל ומנשמת התורה.
דרכה של הישיבה תצמיח “תלמידי חכמים שבארץ ישראל, המנעימים זה לזה”.

הישיבה תהיה שותפה באחריות לכלל האומה, ותיטע אותה בלב תלמידיה. אחריות זו כוללת נשיאה בעול עם הציבור, בכל אורחות החיים, בלימוד תורה ובשירות הצבאי, וחשיפת ערכי אהבת האומה, ארצה ותורתה, השוכנים בלב הציבור.

 

חזון הישיבה, המופיע לעיל, מתמצת את דרכה ותפיסת עולמה של הישיבה. החזון נוסח בשנת ה’תשע”ח.
על דרכה של הישיבה, לאור החזון:

 

בניית האישיות

בדרשם את פסוקי ספר איוב, מלמדים אותנו חז”ל כי “לא כל מי שהוא עוסק בתורה מתחכם” –  כדי להיות אדם גדול אין די בצבירת ידיעות. החכמה היא תוצאה של המפגש בין אישיותו של האדם לבין הידיעות שהוא רוכש. ממילא, אם רוצה האדם להתקדם באמת, בכל תחומי החיים, עליו לעמול כל ימיו כדי לתקן את אישיותו ומידותיו, ולא להסתפק בפניה אל לימוד חיצוני לו, בעוד הוא נשאר מאחור.

הרב קוק כותב: “אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו, לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת” – ממילא, ככל שהאישיות הפוגשת את התורה תהיה גדולה יותר, כך גם האור הנולד ממפגש זה יהיה גדול יותר. לפיכך, כדי להיות אדם גדול, וקל וחומר עובד ה’ ותלמיד חכם, צריך לעבוד על האישיות. לתפיסת הישיבה העיסוק בעבודת המידות הוא הדבר החשוב ביותר שיש לו לאדם לעשות בחייו, ותנאי הכרחי לכל ענייניו האחרים.

הישיבה שואפת להעניק לתלמידיה את התנאים המתאימים כדי שיוכלו לגדול ולצמוח. מתוך הבנה ש”אין כפיה ברוחניות”, ועל כן, בלי רצון להתקדם ולהשתפר, לא יכול להתרחש שינוי פנימי אמיתי. מענה לפן האישי של התקדמות זו ניתן, בין השאר, בליווי האישי של התלמידים.

דילוג לתוכן