תורת ארץ ישראל

מקורות להרחבה

מתורתם של תנאים ואמוראים

וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת א”י ולא חכמה כחכמת א”י
רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה

רש”י:
גמרא דבבלאי – גמרא שלנו.
דלא ניטרדיה – כשעלה לארץ ישראל ללמוד מפי רבי יוחנן, ואמוראין שבארץ ישראל לא היו בני מחלוקת, ונוחין זה לזה כשמן, כדאמרינן בסנהדרין (כד, א), ומיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקין.
מתני’. נפל הבית עליו ועל אמו – אלו ואלו מודין שיחלוקו. אמר ר”ע: מודה אני בזו שהנכסים בחזקתן. אמר לו בן עזאי: על חלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלק עלינו את השוין.
גמ’. בחזקת מי? ר’ אילא אמר: בחזקת יורשי האם; ר’ זירא אמר: בחזקת יורשי הבן. כי סליק רבי זירא, קם בשיטתיה דרבי אילא, קם רבה בשיטתיה דרבי זירא. אמר רבי זירא, שמע מינה: אוירא דארץ ישראל מחכים.

רשב”ם:
אמר ר’ זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים – שמשעליתי לא”י נתתי את לבי לצאת משיטתי הראשונה ולעמוד על אמיתת דברים
ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון – א”ר מיישא בר בריה דר’ יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. אמר אביי: וחד מינייהו עדיף כתרי מינן. אמר רבא: וחד מינן כי סליק להתם – עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן בבלאי טפשאי.

אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב (זכריה י”א) ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. (זכריה ד’) ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העמדים וגו’ ושנים זיתים עליה. יצהר אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית.

– מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. (איכה ג’) במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל.

רש”י:
במחשכים הושיבני – שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם.
ליוצא ולבא אין שלום – אמר רב כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא, שוב אין לו שלום, ושמואל אמר זה הפורש מתלמוד למשנה, ור’ יוחנן אמר אפילו מש”ס לש”ס.

רש”י:
אפילו מש”ס לש”ס – מש”ס ירושלמי לש”ס בבלי, שהוא עמוק כדאמרינן בסנהדרין (כ”ד ע”א) במחשכים הושיבני כמתי עולם זו הש”ס של בבל.
עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח וגו’: “והאור” – זה תלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא, לבתר דאבטל דא כביכול אשתארו בחשיכא דכתיב “במחשכים הושיבני” (איכה) זה תלמוד בבלי דאזלין ביה בני עלמא במחשכים.

ר’ יעקב פתח “יוחן רשע בל למד צדק” (ישעיה כ”ו), תניא, א”ר יעקב וי שהרשע יוחן בעוה”ז, זה זרעו של עשו הרשע. ומפני מה יש להם חן ורחמים, מפני שזרעו של יעקב לא למד צדק. “בארץ נכוחות יעול”, זו ירושלים שהיא ארץ נכוחות.
מהו יעוֵל א”ר יעקב, אוירא דארעא דישראל מחכים ומרמז נבואה, וזרעו של עשו יעול האויר והנבואה, מפני מה, מפני שזרעו של יעקב לא ראה גאות ה’, ואינם עוסקים בתורה, וע”כ יוחן רשע ויעול טוב הארץ והנבואה.

מתורתם של ראשונים ואחרונים

וכל חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו. נראה לי הטעם כי בני ארץ ישראל טבע הארץ מסייע להם משום דאוירא דארץ ישראל מחכים, אבל אינם רגילים ללמוד כל-כך בחריפות כמו בני בבל, ולכן בבני בבל ההרגל (בחריפות) מסייע ולבני ארץ ישראל טבע הארץ. וטבע הארץ עדיף מן ההרגל, אבל כשבן בבל עולה לארץ ישראל הנה ההרגל והטבע מסייעין אותו, ומשום הכי עדיף כתרי מינייהו. ויש מי שכתב לפי שיצא מטומאת ארץ העמים ונכנס תחת כנפי השכינה, וגם כי כשאדם לומד חוצה למקומו קובע לימודו יותר ומצליח, לפי שאינו מתבטל.
יש לך לדעת כי אלו שתי מדות לפי מדת ארץ ישראל ומדת בבל. וזה כי ארץ ישראל הקדושה, התורה שבה אינה יוצאה מן הסדר ומן השווי כמו שהאדם הוא בעצמו כמו שהתבאר, כי הארץ הזאת הקדושה היא באמצע העולם יורה שכל הדברים שבה הם בשווי ובסדר הראוי, אבל בבל נקרא על שם “כי בלל” שהוא עירוב ואין כאן אחדות, ולכך שם נמצא ביותר הפלפול, שהפלפול הוא שמקשה כנגדו והרי הוא כנגדו. ואל תחשוב כי דבר זה הוא חסרון מעלה לתלמוד בבלי, אדרבא, הוא מעלה על כל המעלות, כי הפלפול הוא השכל והוא ממדריגה עליונה על כל, רק כי קודם שנתברר הלכה הוא השכל, והם חובלים זה לזה ואינם נוחים כמו שהוא טבע סדר ארץ בבל שיוצאת מן השווי… ולכך חכמי ארץ ישראל היו קורין לחכמי בבל “בבלאי טפשאי”… וכד סליק מהם לארץ ישראל היה חד מהם כתרי מינייהו, וזה מפני פלפול שלהם שהיה בהם ובארץ ישראל קנו החכמה בנחת והיא אמיתת ההלכה…
הרי תלמידי-חכמים שבארץ ישראל “יצהר” שהוא שמן המאיר… ואינם מתחממים כל-כך בפלפול כמו בבבלי, על כן עוסקים הרבה יותר בסודות מעשה מרכבה שהוא דבר גדול, ותלמידי חכמים שבבבל להיפך עסקם מרובה וכמעט כולו בדבר קטן, הויות אביי ורבא… אבל כשחד מינן שלמד כבר דרכי הפלפול ועולה לארץ ישראל ללמוד סודות המרכבה הרי הוא כתרי מינייהו כי הנה בסודות המרכבה יש גם כן לפלפל פלפול עמוק ומתוק… והמחודד העולה לארץ ישראל אז הוא במעלה יותר לקיים “פלפלת בחכמה”.
‘במחשכים הושיבני כמתי עולם’, אמר ר’ ירמיה זה תלמודה של בבל, ולא שגינו ח”ו תלמוד בבלי, אלא הכי קאמר, באשר בבל הוא מצולה חשוכה שאין בה אור תורה בעצם כלל, רק על-ידי אבוקה גדולה של הפלפול דש”ס בבלי יהיה מאיר גם במחשכים להוציא אור ההוראה… והרי זה דומה למה שהמשילו במדרש קהלת, נכנס לפלטרין של הרבה חדרים ואינו יודע לצאת וצריך לקשור חבל בחבל וכו’, והנה מי שיש בידו אור המאיר דרך הפתח, אינו צריך להתייגע כל-כך, ובמעט חיפוש והשתדלות יצא לאור הפתח, אבל אם כן לא יתחכם לעמוד על חכמת אותו פלטרין, מה שאין כן מי שאין לו נר ואינו יכול לצאת, כי אם בהשתדלות והתבוננות על חכמת הפלטרין וגם נכשל כמה פעמים עד שלבסוף כשעומד על הפתח מוצא אור גדול של חכמת הבניין יותר מן הראשון.
כך חכמי ארץ ישראל אור הזכות היה מהלך לפניהם, על כן לא הוצרכו כל-כך להתייגע, מה שאין כן חכמי בבל, לא מצאו אור ההוראה עד שנתייגעו הרבה וגם נכשלו בהוראה כמה פעמים, אבל כשיצאו לאור ההוראה, על-פי רוב ההתבוננות, היו באור גדול. ועל זה כתיב בישעיה (כ”ט) “ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה”. רצוני דוקא מאופל ומחושך יחזו אור השכל האמיתי בעמקת חכמת התורה, הרבה יותר מאשר אינם יושבים בחושך כל-כך.
וכבר נודע כי סדר ההגדה שלנו סודרה בבבל ו”הא לחמא עניא” יוכיח שמסודר בלשון תרגום. כבר ביארתי, החכם שבארץ ישראל הוא בסודות התורה ומועט הוא בפלפול ההויות (דאביי ורבא), והחכם שבבבל להיפך, נמצא החכם שבארץ ישראל הוא תם בבבל בעיון פלפולו, והחכם שבחוץ-לארץ הוא תם בארץ ישראל בעניין השגת הסודות.

מתורתו של מרן הרב קוק זצ"ל

ב”ה, עה”ק יפו ת”ו. (תרס”ח)
בני ציון היקרים הרבנים הגדולים אוהבי שם ד’ ויראיו בשכל טוב,
אגדת קודש כנסי’ של תורה בעה”ק ירושת”ו.
עתרת שלו’ וברכה.
רק מפני כבודכם הגדול הנני פונה עכשו מכל המניעות, אשר יסובוני, לכתב לכם דברים אחדים. כי זולת זה אי-אפשר לי כלל בימים הללו, מריבוי טרדותי, לכתב אם מעט ואם הרבה. אבל רק לכתב מפני הכבוד, להראות את שמחת לבבי בכנוסכם הטהור, יעלה כעת בידי, אבל למלא חפצכם, מה שבאתם על דברי תורה לתהות על קנקני הריק, אי אפשר לי: מן המוכן כתוב אין בידי מאומה בענין זה, ובכלל אינני כותב כמעט מאומה בעניני פלפול וחדוש זה כמה, כי-אם במקום הכרח גדול. רק הנני מרגיש חובה קדושה לעיין, כפי היכלת, מעט בהלכה זו, שאתם עסוקים בה, ולהודיע לכם את אשר אתבונן בזה, אבל זה א”א לי כעת בשום אופן, ובפרט בענין חיוב מתנ”ע עכשו במה שנהגו להיתר ע”פ איזה סמוכין, דאף אם יתברר לחיוב רחוק שיתקבלו הדברים, ומוטב וכו’, ובפרט שחששא גדולה יש, שעניי הנכרים או המתרוששים מהם יהנו מזה עכ”פ יותר מעניי ישראל, ע”כ למעשה כי פקדתם את חלק זה, הנעזב עד כה.
אבל, יקירי לבבי, אמצא ישר להעיר אתכם, אם כי טרם אדע מהות כנסתכם ותוכן ערכם של החברים בפרטיות, מ”מ כגון זה צריך למודעי, כי אם בימינו אלה הנכם מיסדים כנסי’ של ת”ח בעיה”ק, שעיני כל ישראל אלי’, תראו להשתדל לבקש דוקא גדולות ונשגבות. דורנו הוא כולו דור שואף, ואם השאיפה הריקנית של החורבא והתהו מגבהת עצמה עד מרומי רמים, כמה צריך שיגבה לב דורשי ד’ הנגשים אל הקודש. המבוקש, לכה”פ, צריך שיהי’ לקדש שם שמים ושם ישראל, בקידוש שם ירושלים בחפץ גדול להראות לכל העולם נצחונה וגדולתה של תורת א”י שלדאבוננו העמוק עומדת היא בשפל, תחת שהיא יכולה ומוכרחת לשבת על גפי מרומי קרת לעיני כל ישראל ונגד כל הגוים אשר ברא ד’ בארץ. ועתה הוא עת לדרש את ד’, ההכרח מרומם אותנו למדרגות גדולות.
הבדל עצום ונשגב בין תורת א”י לתורת חו”ל. בא”י שפע רוח הקדש מתפרץ לחול על כל ת”ח שמבקש ללמוד תורה לשמה, וק”ו על קיבוץ של ת”ח, והרוח הכללי, השופע בנועם והולך ומתפשט, הוא הרודד את הפרטים, הוא המרחיב את ההלכות, הכל מלמעלה למטה. מה שא”כ בחו”ל. רוח כללי קדוש א”א לשאוף באויר טמא ועל אדמה טמאה. אלא כל פרט ופרט מן התורה מעלה איזה ניצוץ, איזו הארה, להתקרב אל רוח אלקים חיים, השוכן על עמו פה בארץ חיים. “על הגאולה זה תלמוד ירושלמי ועל התמורה זה תלמוד בבלי” (זוהר חדש רות).
הידיעה הזאת היא מאירה נתיבות גם על מהות הלמוד בכלל, גם על סדריו, גם על סדר העבודה השלמה הראוי’ לבחירי יחידי סגולת ת”ח במקום אורו של עולם, גם על עצם תכנם של עצמיות הסברות, ההויות, החדושים והפלפולים. “עתידין בכ”נ ובמ”ד שבחו”ל שיקבעו בא”י”. אנחנו יכולים להמשיך טל אורות של אויר ארץ חמדה באופן כ”כ נוזל ושופע, באופן כ”כ מעדן ומקדש כל רוח ונפש וכל קרב וכליות, עד שילך עמנו אור הבבלי להתאחד עם התלמוד הירושלמי ויחדיו יאירו באור שבעתים. ואל זה אנחנו צריכים לשאוף. לא לעזות יחשב לנו, כי “חביבה כת קטנה שבא”י מסנהדרי גדולה שבחו”ל”. יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את א”י, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כלו הודה והדרה, קדושתה וכבודה, והלואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועלוי אור חכמתה ורוח הקדש המתנוסס בקרבה. מובן שבכל דבר שבקדושה, וכמ”כ בחול, ישנן מעלות ומדרגות. ו”כ”א נכוה מחופתו של חברו”. אבל זה המין של האור והעדן של הקדושה הנמצא בא”י לת”ח מבקשי ד’, איננו נמצא כלל בחו”ל. ואנכי הנני בזה יודע ועד, כפי קטני.
יסוד הפלפול והחידוש שבא”י, אפילו בהלכה, בנוי הוא בעיקרו מעצם עומק היסוד הרוחני של חפץ אדון כל עולמים יתעלה שמו, הנמצא בכללותה של תורה ומזהיר ומנהיר בכל מצוה והלכה, בסעיפיה וסעיפי סעיפיה, עד שהדברים שמחים כנתינתם מסיני. בחו”ל צריך לעולל במחשכים [ע”י] התיבות של התולדות, לדמות רק מהן מלתא למלתא, והנקודה התוכית, המיוסדת במעמקי קדש העליון, אי-אפשר לתפוס. מובן הדבר, שע”י עזיבה, ע”י מיעוט ידיעת הערך העצמי, ע”י השפלה של הגבירה נגד שפחתה, ושהיא עוד מלובשת בתואר של מין יראת שמים, מה שהוא למרות עיני כבודו ב”ה, ע”י מה שנותנים בזה למרמס את כבוד ארץ חמדה ומקום הדום רגליו יתברך עדי עד, – הדברים נעשים עמומים; ות”ח שבא”י חוזרים להיות שפופים ושפלים, ועוזבים את חילם, וסוברים שלא נוצרו כי-אם למגרם גרמי אצל חכמי חו”ל ולחקות פלפולים נמוכים, הבאים מתוך מחשכים, ובזה באמת כחם של חכמי א”י חלוש, מפני שהם [נוצרו] לגדולות מאלה, אבל כשהם מעמידים עצמם על כנם הרם, אז הם מוצאים הכל, ו”בכלל מאתים מנה”. ערך חכמת היראה, האמונה והעבודה, הרחבת המוסר וחכמת החיים, עם עמקה של תורה וגדולתה באורח גאוני אמתי, הוא מפולג ומחולק מחו”ל, ומוכרח להיות מפולג. ביסורים גדולים עומדים ת”ח וצדיקים שבחו”ל, המבקשים לאחד מקצעות נפרדים לפי [הרגיל], והכל מפני שאין ההארה העליונה של האחדות האלקית מאירה שמה. פה נודה, אחים, ונברך את שם כבוד ד’ אלקי ישראל, אשר העמידנו בקרן אורה, הכל אפשר, ולא רק אפשר כי-אם מוכרח: כשמבקשים את הטוב העליון המוכן להדרש בציון, מוצאים הכל. [וכשמסתפקים] פה בדרכים נמוכים, שהם ראוים רק ליושבי חשכת ארץ מאפלי’, אין מוצאים אפילו את השיעור המועט. גם הבדל גדול יש בין הזמנים: בימינו עת לחננה הוא. אל ימעט ואל יקטן בעינינו ערך ההתישבות הגדולה, לפי ערך השנים הקודמות, של עם ד’ על אדמת הקדש. אות ומופת הוא לנו על צעדי מלאך הברית ההולך וקרב, ע”כ בלב מלא קדושה ואורה, גדולה ושמחה, צריכים אנו לגשת לעסוק בתורה לשמה על אדמת הקדש. [לדרוש] אנו חייבים את המעלה היותר עליונה, שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו א”י ויעקב, [לגלוי] אלי’ זכ”ל ולתחה”מ, שבכל דבר בזה ישנן מדרגות לאלפים ולרבי רבבות, עד שנעלה למעלה כ”כ גדולה שמתפלשת ג”כ עד עולם המעשה, יקיצו וירננו שוכני עפר בפועל ממש בב”א.
עסקו נא, ידידי האהובים, בכל יום ויום בענינים כאלה, שיוציאו אל הפועל את רוממות רוחכם ועז הקדושה העליונה החבוי’ בנשמתכם, השואפת טל חיים טל אורות מהררי קודש. אפילו יום אחד אל תעזבו את רוחכם הבהיר להכהות.
הרבו אור [צח] בגבורה ובמנוחה מדי יום ביומו. ואם גם יהי’ כבד מעט הדרך בתחלה אל תרגזו ואל תחפזו, אם רק תהיו לאנשים מהרה יגלה ויראה עליכם מסתר לבבכם אור [העליון], ורוח ד’ מלאה שמחה, ענוה וגבורה, תלבשכם ותרומם אתכם, כי ברית כרותה היא ב”ה: “אתה מבקש לראות את השכינה בעוה”ז – עסוק בתורה בא”י”.
כל המקודש מחברו הי’ שמם מחברו בימי הרמב”ן ז”ל. עכשו ב”ה חוט של חסד הולך ונמשך, ואנחנו צריכים להיות נכונים לקבלו ולאמצו באתערותא דילן. הנשמה של כנסת ישראל עומדת להתנער בארץ חמדה, ואנו צריכים להוסיף לה אומץ [ועז רובם] של בני תורה שבא”י הרוסים הם וצריכים הם טפול ואמוץ, חיים של שמירת [הבריאות] , שהיא מחוברת ג”כ עם עבודת ד’ באמת בזהירות וזריזות, שמחת [הנפש] וצהלת הרוח, עם נתינת חלק הגון בעתו ובזמנו להרגש הצער העליון, צער העולם כלו וצערה של כנס”י, מחמת סיתום המאורות העליונים ומיעוט שפעם, על לב כל בשר ועל המון גוים וממלכות בארץ מתחת ועל שריהם ומנהליהם ממעל, שרק ת”ח שבא”י מסוגלים להרגיש יפה את המרירות העמוקה ולשא [דע] להושע תשועת עולמים בפדות גוי קדוש ואלקיו ב”ה. המרירות הזאת, [כשהרוח] מלא אורה מתהפכת גם היא לעונג ישרים מכשרת לקרבת ד’, לטהרה [ולקדושה], לאהבת תורה ויראת שמים מרוצפת באהבת ישראל ואהבת הבריות, העושה את האדם נחמד למטה ואהוב למעלה.
יסודות כאלה הנם בודאי כבר ערוכים ושמורים בלבבכם הטהור, ואינכם צריכים לדידי ולמטלעתי בזה. מ”מ לא יכלתי להתאפק מלכתב דברי אלה המעטים אל אזנים שומעות ולבבות נדיבות שכמותכם, מחמדי לבבי, ומה מאוד אשמח אם תשימו [עין] לפרקים אל דברי המעטים הנדפסים, ואף שאין בהם צדדי חדוש מרובים לאנשי [מעלה] מ”מ הם טובים לעורר את הלב אפי’ כמה וכמה פעמים; ביחוד מאמר “דעת אלקים” ב”עקבי הצאן” ראוי לחזרה כמה פעמים.
והשי”ת יאיר עלינו באורו ויאמץ חילכם בתורה וירומם [קרנכם] למעלה למעלה, לתפארת עם ד’ ונחלתו, כנה”ר ונפש דוש”ת באה”ר, מצפה רוממות קרן ירושלים ושמחת בני’ בוניה ב”ב.

הק’ אברהם יצחק ה”ק הנ”ל


ב”ה, עה”ק יפו ת”ו, כ”א טבת תרס”ח.
עתרת שלו’ וברכה מהררי קודש לכבוד הדרת הרב הגאון הגדול, עטרת תפארת ישראל, מגדל עז לתורה ולתעודה, כקש”ת מו”ה יצחק אייזיק הלוי שליט”א, מחבר ספר המופתי “דורות הראשונים”, יהי ד’ עמ’ ויעל.

אחדשה”ט דהדר”ג באה”ר וברגשי קודש של כבוד והדר,
היום הופיע האור בביתי, כי הובאה החבילה ובה חמדה גנוזה ספרי דבי רב הנהדרים, ארבעת הכרכים של “דוה”ר” אשר לפי מכתב שבא אלי מידידי הרב היקר מו”ה אביגדור רבלין נ”י, שד”ר למוסד “שערי תורה” אשר בפה עה”ק ת”ו, שדר לן מר הני מרגליתא טבאן דלית להו טימא במתנה. יומא טבא הוא לי יום זה בהגלות נגלות אור יקרות זה בביתי. אף כי אמנם הרבה שמעתי את שמע ספרו הנשגב, ומעט ראיתיו בדרך העברה מאשר בא לידי בדרך שאלה, אבל לא זכית יעד כה שיהי’ עמדי בקביעות משלי, למען אוכל להתבסם יפה מבסמו בכל עת חפץ. והנה אין הזמן גרמא, מרוב הטרדות, וגם טרם שנתתי לכריכה הגונה הראויה לפי כבודו של אוצר אורה זה, להרחיב איזה דברים אף באחד מכל המקצעות הרבים אשר לתורה, הכלולים בספרים הקדושים הללו, הבנוים לתלפיות לחומת אש, מפני אויב ומתנקם החפץ לבלע את הקודש, של עזה ותקפה של חיי עולם הנטועים בתוכנו, זו תורה שבע”פ. מ”מ כדי להביע מעט את רגשי תודתי להדר”ג מר שליט”א, אציע בזה הערה קטנה וכללית, הנראה לע”ד בענין אשר הרחיב בזה הדר”ג מפרק ט”ו עד פכ”ג מחלק ג’ מספרו המזהיר, בדבר היחש שבין הבבלי אל הירושלמי.
והנה הדר”ג, שהוא הראשון אשר פתח בדורנו את הדלת הננעלת, שהיתה מפסקת בין חכמת ישראל, כפי מה שנקלט מושגה ע”פ הספרות האחרונה, ובין עומק חכמת התלמוד, ע”פ המושג הטהור והישר, שהוא מורשה לנו מדור דור, שעבדו בה באהבה ומסירות נפש כל גאוני הדורות, – לו נאה להציע לפניו, כי לדעתי העניה יש לנו עוד מחיצה אחת, שהננו צריכים לפתח בה ג”כ פתח להרבות הכניסה והיציאה מגבול לגבול, והיא : בין חכמת האגדה וחכמת ההלכה. באמת, כשם שחכמת ישראל ההיסתורית לכל ענפיה חיה היא ויונקת מחכמתה של תורה לעמקה ולרחבה, והאחרונה מושפעת ג”כ הרבה מהראשונה, כן הוא בענין חכמת ההגדה עם חכמת ההלכה, שיסוד הראשונה חכמת הלב והרעיון, שכל ההלכות המרובות התלויות בדעה ובמחשבה נובעות ממנה, והשביה היא חכמת המעשים. ששניהם נובעים משני השרשים שמסתעפים מתוה”ק, הם החכמה והנבואה, שלא נתבארו עדיין יפה גדריהם ביחש לנתוח ההלכות וענין תורה שבע”פ. כי הך כללא ד”לא בשמים היא” יש בו כמה הררים גדולים, אע”פ ששיטת הרמב”ם היא דאין שייכות לנבואה לענין הלכה, מ”מ הלא שיטת התוס’ היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה ג”כ יוצאים, והיתה הנבואה מעולם פועלת ג”כ על הליכות תורה שבע”פ, והכי משמע פשטות המשנה דאבות: “וזקנים נביאים”, שהי’ ערך לענין הנבואה בענין תורה שבע”פ, דדוחק הוא לומר שרק במקרה היתה המסורת ע”י נביאים ובאמת לא “ג’ נביאים עלו עמהם מן הגולה”, והלא היו שם ג”כ כמה חכמים, אלא שהיו ענינים כאלה שצריך דוקא כח נבואה. ואפי’ אם נאמר שאין גומרים ההלכה ע”פ נבואה, מ”מ פועלת היא על סדור הלמודים. ע”כ בא”י, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית וא”צ כ”כ אריכות בירורים, והיינו “אוירא דא”י מחכים”, ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו, וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה “ראוי הי’ רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו”. והנה אותם המושפעים מהשרשים של חכמת הנבואה – הקיצור הוא מעלה אצלם, והנתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה; אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט, וזה הי’ יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים ליהנות מאורה של מעלה הי’ די דקדוקים קצרים לבירור ההלכה, אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כ”כ, לא הי’ מספיק הקיצור והי’ צריך אריכות דברים. ונראה לע”ד, דיסוד הדבר תלוי בחילוק שבין בבלי וירושלמי בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין, בפירוש “דבר” האמור בפרשה, דהבבלי מפרש “זו הלכה” וירושלמי מפרש “זו אגדה”. דבהקדמה לחוה”ל כתב, דעניני הדעות לא נזכרו במקרא “וכי יפלא”, וזה ראי’ דאין זה שייך לחכמי הסמך והמסורת כ”א אפשר לברר ע”פ השכל, וכמה מהגאונים אמרו ע”פ זה שאין האגדות כ”כ מיוסדות להלכתא; אבל היו מהם, כפי הנראה מתשובת רב האי גאון בעניני החכמות, שהיו מחזיקים לעיקר ג”כ עניני ההגדות. והחילוק הוא פשוט, דסדר-לימוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה, ההלכות עם האגדות מתאחדות על ידו, ויש עניני קבלה ומסורת בדעות כמו במעשים, וזאת היא דעת הירושלמי שלא כד’ חוה”ל, אבל בסדר לימוד שבחו”ל, שאינה ראויה לנבואה וממילא אין ענפי רוה”ק מתלכדים עם ההלכה ונתוחיה, הדעות הנן רק מה שאפשר להוציא מתוך השכל ההגיוני, ואין לעניני האגדות שייכות להלכה ולא שייך עליהם לא-תסור, וזה החילוק טבע את חותם ההבדל בין בבלי לירושלמי. ולע”ד זהו החילוק שבין כהן לשופט, המוזכר בתורה לענין קבלה מבי”ד, שהכונה : בין דרך לימוד שרוח הקודש ג”כ מסייע את בירור ההלכה, והיינו כהן ד”שפתיו ישמרו דעת כי מלאך ד”צ הוא”, ובפרט כהן לשופט דהיינו שמוציא משפט ע”פ הסברא ודרך הלימוד המבורר מתוך פלפול. ובאמת יש לכל אחד מהם צד חידוש שישנו בכלל לא תסור, דאם הי’ כתוב רק כהן הייתי אומר דדוקא בהמדבר ברוה”ק יש ל”ת, ואם הי’ כתוב רק שופט הייתי אומר דאין שייכות לענין רוה”ק כלל בנטית סברת ההלכה. וי”ל דבמקום שאין שם שום צד מקום ספק ע”פ סברת העיון שייך “לא בשמים היא” אליבא דכו”ע, אבל במקום שיש ע”פ עיון משרשי התורה, הכתובה או המסורה, צדדי ספק, כבר אין זה בכלל “לא בשמים היא”. וי”ל, שההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה נשתכחו לגמרי, וי”ל שהי’ די באמת שיוציא את צדדי הספיקות מתוך פילפול, וההכרעה תהי’ ע”פ נבואה או רוה”ק דיהושע או של פינחס, אלא שהי’ מאת ד’, בהתחלת נטיית תורה שבע”פ, לחזק ידם של חכמים ע”פ השכל היוצא מפילפולה של תורה, וזכה עתניאל לברר אפילו את גמר ההחלטה ע”פ פלפול, והיינו שנתן לו גולות עלית וגולות תחתית, נגד שני עניני הבירור : מה ששייך לשכל הארצי ההגיוני ומה ששייך לשכל העליון של השפעת הנבואה ורוה”ק. וי”ל דהיינו הכאה ולכידה דאמר קרא, ואמר הכתוב רבותא, דאפילו הגמר שאחר הוראת צדי הספק ע”פ עיון השכל,שהי’ אפשר להיות מוכרע מהשמים, מ”מ גמרה עתניאל בפילפולו, והיינו “וילכדה עב”ק”.
ובאותו הדרך, המתעלה מעל נתוחי הסברות הפשוטות עד שפונה אל נטיית ההערות העליונות, ישנו ג”כ מין עומק שכלי, שמ”מ אין דרך לפרשו בחתימת תלמוד, והוא מסור לת”ח המשכילים בשכל טוב, והירושלמי סומך יותר על רמזים בפ”נ קנסא או ממונא : “ליתני זה הכלל כו’, תיובתא והלכתא פ”נ קנסא. תיובתא – והלכתא ? אין, ט”מ הוי תיובתא משום דלא קתני כמו שהזיק, לא פסיקא ליה משום דאיכא חצי נזק צרורות כו'”. והדבר תמוה למה לא אמר בתחילה התירוץ דהתם ממקום שמותיב הויא תיובתא, אלא דמ”מ קיימא הלכתא משום די”ל יסוד ממ”א, אבל כאן אין כאן תיובתא לכתחלה ולמה לן להאריך בשפת יתר. ונלע”ד, דביסוד הלל”מ דצרורות י”ל, שההלכה באה לא לחדש דין התוך בתור הלכה עקורה שאין לה דמיון, כי-אם לברר לנו בהא דנזק אינו חייב כ”א בפועל אבל גרמא פטור. וגבי בהמה ודאי לכו”ע גרמא פטור, א”כ גבי כחו יש בזה צד לומר שהוא גופו וצד לומר שהוא כחו, ובאה הלל”מ לומר שיש בזה חלק מגופו וחלק של גרמא, ע”כ החצי דגרמא פטור והחלק דגופו שיש בזה חייב, ומשו”ה באמת הוי חצי נזק דצרורות ממש כמו שהזיק, דגרמא לא מקרי “הזיק”, ומ”מ לא פסיקא לי’. דסברות כאלה צריכות כמה הסברות כדי להעמידן ואינן נמסרות לכל, והיו טועים לומר דהוי פחות ממה שהזיק, משו”ה נקיט מלתא דפשיטא. ואפי’ לר”נ, דבדליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מכ”מ כאן דומה להא ד”מי מצי אמר בשר אזיק אימורין ל”א”, וה”נ גרמא אזיק כמו גופו, דעצם מהות כחו הוא ממוצע בין גופו לגרמא ויש בו מענין שניהם ככל הממוצעים, אבל מ”מ לא ניתן דבר כזה להאמר במימרי דרבא : “שנים באו ואמרו במזרח בירה הרג פלוני אה”נ כו’, מהו דתימא ניחוש לנהורא בריא”, ואח”כ אמר “באו שנים ואמרו בסורא בצפרא בחד בשבתא כו’, מ”ד ליחוש לגמלא פרחא”, ולכאורה שניהם ענין אחד דאין חוששין לדבר שאינו מצוי. ונלע”ד, דיש סברא מחודשת במאמר הב’, דהו”א כיון דע”ז גזה”כ הוי בעינן דוקא שתסרה גופה של עדות מעצם עדותם של המזימין, והיינו כשהעידו על השעה ההיא עצמה “עמנו הייתם”, אבל כשאמרו הזמה כזאת שאני צריך בה הוכחה צדדית להכחישם, משום דאי אפשר אח”כ להיות בשעה אחרת במקום אחר, שאינו לפי הזמן, הייתי אומר דזהו הכחשה, אלא דאין דרך לפרש דיוקים כאלה בבבלי, ע”כ סמכו אגמלא פרחא והמעיין יבין הרמוז. וכיו”ב בריש בב”מ בסוגיא דתנא ר”ח “ומה פיו שאין מחייבו ממון, ופיו מחייבו ממון וכו’ מאי ממון קנס”, דהו”א כזו קשה למצא. וי”ל שרמז, דכח נאמנות של פיו אינו מועיל כלל אפי’ לממון, וחיוב הממון בא דק מצד שבכחו לחייב עצמו, כד’ המפרשים, ומהא דאינו מחייב עצמו בקנס מוכח דחיוב הממון הוא מצד התחייבות, דאם מצד נאמנות של הסיפור הלא בקנס אין הסיפור של הידיעה מועיל כי-אם צריך בי”ד כמו מיתה, א”כ למה נוציא הודאה מ”אשר ירשיעון אלהים” : אפי’ הודה מ”מ בעינן אלהים שירשיעוהו, אלא ודאי ענין ההודאה היא ההתחייבות דהיינו ההרשעה, ולזה הוציאה תורה מקנס, א”כ גם בממון אין כח של הודאה בתורת נאמנות, ומ”מ אין דרך לפרש ענין כזה שיוצא מחוג הסברות המובנות לכל שהם יסוד התלמוד בבלי. וכה”ג בחולין: “יגדיל תו”י”, נלע”ד דהפי’ הוא, דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה, ו”יפה שיחתן של עבדי אבות כו'”, וא”כ אם הי’ כתוב קשקשת הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, כתב רחמנא סנפיר להודיענו הידיעה המופשטת שכח הטהרה מונח בשניהם, וממילא ידענו שאין הסימנים ענינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה, ויש לבנות על ידיעה זו כמה רעיונות טובים שהם הם גופי תורה, ומ”מ אין זה דרך של פירוש בסוגיא. וכבר כתב רמ”ע מפאנו , דכ”מ שיש “שתיק רב” הי’ בזה ענין נסתר, ויש בזה כמה פנים זה לפנים מזה, וכל שהשכל הוא יותר כללי הוא משוטט יותר מענינים דקים ודי לו פלפול מועט, והכלליות של השכל עצמו נמשכת משפע של רוה”ק, עד אשר אפילו בדרך רחוק הרבה יש בו איזה רושם, וזה הרושם הוא עיקר ההבדל שבין בבלי לירושלמי. ומשו”ה לדידן הבבלי עיקר, דדרך הלמוד הפשוט מוסבר בו בהרחבה, ומ”מ לכל עת שיחדש השי”ת לב חדש על עמו ויוחזר כח קדושת אה”ק בגלוי, יגלה האור של הירושלמי מצד סגנונו הקצר והעמוק. שמסתייע ממהלך שכל עליון, וההגדה המקובלת מחוברת בו עם ההלכה בדרך פעולה נסתרת.
וישנן סברות מופשטות למכביר רמוזות בבבלי, שהן מסגנון הירושלמי. להא כד’ הטו”א, – רמוז דהמתנות יכולות להיות בעולם או ע”י השתדלות של המקבל או ע”י הטובה שמקבל הנותן, אפי’ בלא כונה מהמקבל שעי”ז יתן לו מתנה, וזה הוא משפט כללי בחכמת החברה ולא בודד על ענין פרטי, וממילא למ”ד דתלינן בהשתדלות של המקבל, אע”פ שהנותן לא נהנה ממנו, יהי’ גבי ביהכ”נ כירושה, דלא בא לידו דבר שיהי’ כעין פדיון, וגבי גזלן כמכר, דטרח וארצי, ולמ”ד דתלינן בהנאה שמקבל הנותן אפילו בלא השתדלות מהמקבל, ממילא גבי ביהכ”נ יהי’ כמכר וגבי גזלן כירושה, דמ”מ לא השתדל, ורמז בלשון דבב”מ אמר “טרח וארצי”, ובמגילה – “הוה לי’ הנאה מיני'”. ויש לרמוז דוגמא על קירוב הרעיון לנסתר ונשגב, שבירושלמי יותר מכפי הסגנון הרגיל של בבלי, שסתמו בעובדא דשמעון הצדיק, שעובר ע”ז הבבלי בשתיקה והירוש’ מתנשא לחביון עז הסוד, ופריך ע”ז : “והא כתיב וכל אדם כו’ אני אומר הקב”ה הי'”. וכן יש להביא ראי’ על רמז הנטי’ אפי’ מדיוק הלשון, מהא דרבי יוחנן בן בג בג דשלח אצל ריב”ב, אי’ “שאתה בקי בחדרי תורה”, ובירושלמי דכתובות פ’ אע”פ ה”ד הלשון , “בסתרי תורה, אפילו לדרוש בק”ו”, והיינו כפי הנטי’ הירושלמית שפועלת על הסגנון.

ובמה שהעיר הדר”ג מענין אשת חמיו, שדבריו המאירים אינם צריכים חזוק, נלע”ד להעיר ביסוד הענין, דעיקר הראי’ להיתר בירוש’ הוא מדוד שנשא רצפה בת איה, ובודאי הכי קים להו שרק את רצפה נשא מנשי שאול, והכי אי’ נמי בירושלמי סנהדרין בפ’ כהן גדול ה”ג, והנה רצפה היתה פלגש שאול כמבואר ולפי זה תלוי הוא אם פלגש הויא בקדושין. והנה גי’ הרמב”ם ולפ”ז אינה בכלל אשה כלל, וי”ל לפ”ז דירושלמי וברייתא דיבמות ס”ל דפלגש הויא בקדושין, וכדמשמע בירושלמי דפ’ אע”פ ה”ב, דפליגי ר”מ ור”י רק לענין כתובה אם יש לה, או בתנאי כתובה, משמע אבל קדושין ודאי יש לה, ומשו”ה הוי ראי’ מדוד דאין אסור-תורה בדבר,: “פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין” אין ראי’ כלל מרצפה בת איה’ וראוי לאסור. עכ”פ משמע מהירושלמי, שהאיסור הי’ פשוט טובא בסברא, עד שרצו לומר דהוא תורה, ועל כרחין לאו דוקא תורה ממש אלא הלכה לממ”ס או גזירה קדמונית, וכהא דתוס’ יומא פ’ ד”ה וחצי, דגזירה קדמונית מיחלפא בשל תורה, על דרך סלקא-דעתא. ואע”ג דמל’ הרמב”ם דה’ מלכים הנ”ל, דכ’ “קונה אותה”, י”ל דבמלך אפי’ בלא קדושין קונה אותה והויא כאשתו ממש, לא כדהי’ פשוט להרא”מ דלא הויא בכלל ג”ע, מיהו מד’ התוס’ יומא ס”ו ב’ ד”ה פלוני משם ר”ח נראה דפשוט להו דגם במלך לא הויא פלגש בכלל אשה אם היא בלא קדושין, א”כ אין ראיה מדוד, וי”ל דחזר הדין ע”פ סברא דראוי לאסור, ואולי זהו שסמכו עליו לאסור אע”פ שמפורש ההיתר בבבלי, ולפ”ז י”ל דלדידן אסורה באמת מצד חומר של איסור, כס”ד דירושלמי, ולא רק משום מ”ע.
וילה”ע ראי’ דבה”ג הי’ לפניו הירו’, מהא דבה’ ע”ז דנקט טעמא דנמנו וגמרו דעל ג’ דברים יהרג וא”י, אמר ע”ז “מניין, מחנני’ מו”ע”, ובבבלי ליתא מזה מאומה, אבל מירושלמי דפ’ זה בורר ה”ה נראה דהי’ לפניהם לימוד זה, דמסיים “אני פי מלך שמור כו’ אנכי ד’ א'” ומסיק בנוטריקון דנ”נ שאמרו לו חמו”ע. והדברים נראין, שע”ז סמך בה”ג, וכן השאילתות, דג”כ סמך להא דיהרג וא”י דע”ז אחמו”ע. אלא דעלה על דעתי לפקפק בזה, דאולי לקחו זה ממדרש שה”ש רבה, אע”ג דדוחק הדבר לומר שיקבעו סדר של מקור הלכה ממדרש אגדה. וכה”ג יל”ה ג”כ על ראיתו דהדר”ג מאשת חמיו, דאולי הי’ להם מסכתא ד”א ) ולפ”ד ושם מפורש איסור דמ”ע. והנה להדר”ג פשוט, דמה שאמר ר”ח בירושלמי “יסבון באתר דלא חכמין לון” קאי ג”כ על אשת חמיו, ולע”ד מתוך הלשון נראה דקאי דוקא על שני חורגין הדרים בבית אחד. וטעמא רבא איכא בזה, משום דיש לדייק עוד בלשון הירוש’, שבאשת חמיו איתא סתם “אסורה מפני מראית העין” וגבי שני חורגין אמרו “אסורין להנשא מפני מראית-העין”, ולא סתם “אסורין”, וי”ל דעיקר מ”ע הוא מפני היחוד, שכל מה שהם דרין בקביעות י”ל דהרחוקים שאינם יודעים ענינם אינם יודעים כלל שהם דרים בקביעות, והקרובים להם שיודעים זה הרי ידעו ג”כ את צד הקורבה שלהם שאינה אסורה, ודמי להא דכ’ הפוסקים באו”ח סי’ רמ”ד במרחץ שאין רוחצים בו אלא שכני הדירה, משום שהם יודעים הענין, והרחוקים אינם יודעים שיש מרחץ. ולפ”ז י”ל דדוקא בחורגין, דהמ”ע הוא שיסברו מתיחד אדם עם אחותו, וה”נ אי’ בירושלמי, וכד’ ח”מ וב”ש באה”ע ריש סי’ כ”ב, דלא ס”ל כהשמטת הראשונים הך דינא, דצריך טעמא, א”כ אין מה”ע תמידית כלל, דהרחוקים אינם יכולים
לדעת כ”א ע”פ מקרה שיראו שמתיחדים, ע”כ אין מה”ע כ”א בשעת נשואין, ע”כ אמר ר”ח דוקא דיסבון באתרא דל”ח לון ואח”כ מותרין לקבע מקומם אפי’ באתרא דחכמין להון. אבל באשת חמיו י”ל הגזירה היא משום חמותו או משום אשת אביו, דאסורין ביחוד, והוי גזירה קבועה, ול”מ מה שינשאו באתר דל”ח, וי”ל כיון דהמ”ע היא תמידית חיישינן שיבאו אנשים מאתר דחכמין להון ויש בזה משום מ”ע, משו”ה לא התיר. ויש לדון בזה הרבה.
כתבתי דברי אלה המעטים בחפזון נמרץ מתוך טרדות שונות, ואת הדר”ג הסליחה אם לא יצאו הדברים מנופים ומסודרים כראוי לפי כבודו הגדול. ואני תפילה, יחזק השי”ת את חילי’ דמר ויזכה לגמור בכי טוב את אשר כבר עשהו, לרומם קרן תוה”ק ולהחזיר עטרה ליושנה, לאחד קדושת חכמת ישראל במקור קדושתה ממעין תורת אמת, ואל ישעו עוד אחינו ב”י בדברי שקר של הני טורמיסין וסורמיסין, אשר עשו את תולדתנו הק’ פלסתר, וע”פ רב מבלי דעת.
והנה אם דברי אלה המעטים יהיו לרצון לפני הדר”ג, לכבדני בתשובתו היקרה, אז אקוה לשמו ית’ שיהי’ דבור של חבה מצוי בינינו בכמה מקצעות של תורה, ותלמוד יביא לידי מעשה בע”ה לחזק את ידי הבונים באה”ק, שצריכה בדורנו חזוק ואמוץ מרובה, לרומם בה קרן תוה”ק ודת משה ויהודית באמת ותמים בכבוד והדר. והדר”ג, דמן שמיא זכו לי’ לקדש שם שמים בפרהסיא, אקוה שמגלגלין זכות ע”י זכאי, ועל ידו תתעורר ישועה ג”כ ע”ד חפץ לבבי, אשר גליתי במכתבי לכ”ג שי’, על הדבר הנכבד של קביעות ישיבה פה בעיה”ק במרכז הישוב החדש, הצריך שמירה מרובה ויש תקוה לכוננו ולשגבו בקדושת אמונת אומן, כחפץ לבב כל יראי ד’ וחושבי שמו ית’. אמנם צריך לזה עצה ותושי’, ואני הנני עני וכואב צעיר לימים ולדעת, אקוה שע”י קבוץ גדוליעם ד’ מזה ומזה, אשר יתמכוני וינהלוני בעצתם, נוכל לחזק את דגל תורת אמת באה”ק, לקבע ברכה לדורות בעה”י. ואשרי הזוכים לעבוד בעבודת-הקודש זאת להחיות את אה”ק בחיי אמת.

אחתום בברכה וברגשי כבוד עמוקים מקרב לב עמוק להדר”ג, וברב תודה וברכה על אות חבתו ואהבתו הנאמנה, אשר הרבני בענותו. והי’ ז”ש כנה”ר ונפש ידי”ע דוש”ת באה”ר וחותם בכל חותמי ברכות מקודש,

הק’ אברהם יצחק ה”ק הנ”ל
תורת חוץ לארץ ותורת ארץ ישראל
א. כשלומדים הרבה נסתר, אז כל מה שמבינים ולומדים מהנגלה מאיר באור יקרות, ומתגלה הופעת הנסתר וסגולתה על כל הענינים המושגים שבנגלה. וזוהי שיטת הירושלמי שמתוך שחסידים היו תורתם מתברכת, ולא רק כדברי הבבלי, שתורתם משתמרת. ונראה שהירושלמי עוסק בחסידים יותר עליונים, שהתורה מתגדלת ומתאדרת אצלם ע”י הופעת השגות הקודש ממעט הכמות לנחלים גדולים ואיתנים, ומשיגים אורה של תורה גם על ידי התפלה וההתבוננות שבה, ושקודם ושאחר לה, שהם הם גופי תורה ונשמתה של תורה. ובזה יש הבדל בין אוירא דארץ ישראל, שיכולה רוח הקודש להשפיע גם על תכן ההלכות, ובחוץ לארץ רוח הקודש מתפשטת בגלוי רק על האגדות, וההלכות נדונות ע”פ השכל האנושי. “במחשכים הושיבני, זה תלמודה של בבל”. אמנם מתוך החשך יצמח אור גדול, העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם. מפני שמורידים בזה את הארת השכינה העליונה לשדרות החיים הנמוכות, ומאירים בזה מבואות האפלים רבים מאד, וזה נותן יד לכמה רחוקים שיבאו ויתקרבו ויתחברו אל האור העליון של זיו התורה בעצמותה, שהיא תורת ארץ-ישראל, “וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ-ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל”.
ב. “וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ-ישראל” (מדרש רבה) בכל דור היינו צריכים לחבב הרבה תורת ארץ ישראל, וביותר אנו צריכים לזה בדורנו, דור הנבילה-והתחיה, בן הזמן של האפלה-והאורה, היאוש-והגבורה. בשבילו אנו צריכים סם חיים – דוקא מתורת ארץ ישראל. אנו צריכים להראות לו את האמת והבהירות שיש באוצרנו האלהי, בדעותיה והגיונותיה של תורת אמת, ואת היפה והנשגב, הנעם וההוד שיש במצותיה המעשיות, ובתיאור הליכות החיים כולם שעל פיה ובתוכה, כמה היא תורת אמת ותורת חיים גם יחד, – לזה צריכים אנחנו לטעום ולהטעים טעמה של תורה מעומקה ויסודה, וזה לא אפשר לחוש, להשיג ולהרגיש, כי-אם בארץ ישראל.
ג. כל מה שהוא שגור ביחש של תורת חוץ לארץ במובן פרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם, אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל. היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה. הפרטים הנם מתכנסים בקרבה בכללה, הם מתעלים בעילויה, מתעטרים בעטרתה, “עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו”. גם אותו העילוי שמן הפרט להכלל, על כל מרחב התורה, ביחוד על מרחב הרעיונות של אמונה ויראת שמים באמת, גם זה עצמו הוא חדוש נשגב ונעלה של תורת ארץ ישראל.
ד. לא רק האגדה לבדה תואר מאור הרעיון הבהיר של תורת ארץ ישראל, כי-אם גם ההלכה, יסודות הסברות, נתוח הפסקים, שרשי השיטות ומובנן הכללי הנעוץ בעמקי החיים הרוחניים והמעשיים. ולא רק התורה במובנה הלמודי, המצוי בד’ אמות של הלכה, כי-אם הארת החיים כולם, הכל תלוי בעושר הרעיון. מעומק התחיה הרוחנית, המוכנת לתורת ארץ ישראל, הגבולים וקירות הברזל שבין ענין לענין, בין מקצע למקצע, ילכו ויקטנו. העולם הרוחני כולו יהיה מוסקר באויר חיי נשמות של ארץ חיים בסקירה אחת. הוד ההיים לחמדת הרזים, ברק הפלפול, והתעודדות התחיה של כנסת ישראל על אדמת הקודש, ברור הלכות והתרחבות החזיון והשירה, חפץ השקידה המצוינת וחשק ההתפתחות הגופנית, כל אלה וכיוצא בהם, שבחוץ לארץ, ובנוהג שבעולם לפני ימי התחיה העומדים אחר כתלנו, היו נדונים כרחוקים זה מזה וסותרים זה את זה, הנם עומדים לנו עתה להיות מאוגדים בחוברת של קשר ואגודת אמת, וכל אחד מסייע את חברו, להרחבתו והעמקתו, להתפשטותו ושכלולו.
ה. הזרם האלהי הכללי, הזורם בכל חלק מחלקי התורה ונותן להם חיים, הוא מצוי להיות מושג יפה רק פה על אדמת הקודש. אמנם יכולה היא חכמת תורת א”י להמציא, מתוך הרחבת הדעת ומתוך ענג רוחני, מרהיב ומעדן, פלפולים רבים, איתנים ורחבים. הזיו המקיף העליון. המאיר מפנימי פנימיות הכללים, כשהוא יורד אל הפרטים הוא עושה בהם כל מה שלבו חפץ ביושר ובחכמה, הוא יכול לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ועל מגדל הפורח באויר דעת עליון אלפים תשובות ומחקרים להרחיב לב ולעדן נפש. היא אינה מוכרחת להאריך בפלפול למען העמיד הלכה ברורה. היא משגת את האמת ואת התכן הזך הפנימי מזיו פנימיות החוש האלהי, המאיר על יושבי אדמת קודש. אוירא דארץ ישראל יוכל רק הוא להחכים את עוסקי התורה במדה הפנימית הגבוהה והנאצלת הזאת, ובתוך פרטי פרטיות ההויות וההלכות שואפת היא חכמת תורת ארץ ישראל להתגלות בהדר גאון עזה הפנימי.
ו. אנו צריכים להתרומם לאותה המדרגה של הבנת הכללים וכללי הכללים, והפרטים בהצעותיהם יהיו נסמכים עמם. זאת היא חמדה המיוחדת של תורת א”י, ובזה היא מחולקת משל חו”ל. התרוממות הנשמה אצל תלמידי-חכמים לסקירת הכללים של כללי התורה, ושרשי האמונה והעבודה, שהם מתבארים על פי עסק קבוע ומוסכם בפנימיותה של תורה בכלל, מוכנת היא לבא בארץ-ישראל דוקא. אותו הרוח הגדול, שבו כל שאיפה רוחנית, השרויה בעומק הנשמה, אין מטרתה מטרה פרטית כי-אם מטרה כללית, לאותו הרצון הנשגב החבוי בנשמתה הפנימית של כנסת ישראל, שממנו מסתעפים כל כללי ופרטי גנזי ושטחי תורה, איננו חל על הנשמה כראוי כי-אם בארץ-ישראל. על-כן רק בארץ-ישראל מוכנים הם תלמידי-חכמים, אם ירצו להשתמש ביתרונם, ולהכין עצמם
למה שהם מוכנים, בפיתוח הגון, לבא אל עמקי תורה מלמעלה למטה, מן הכללים אל הפרטים. השכל הכללי, המואר בקדושה פנימית, מאוירא דארץ-ישראל, הוא מקיף ועומד למעלה מכל הגבלות ענינים. הוא משקיף בסקירה כוללת, ומנושאה באור חכמת אמת, על אור התורה האהבה והיראה, האגדה וההלכה, החכמה והמעשה, והענינים יונקים זה מזה ביניקה רעננה. ודוקא מפני שתלמידי-חכמים שבארץ-ישראל הנם מוכנים אל זאת המעלה הנשאה. על-כן כל זמן שהם אינם מכירים את מעלתם הרוממה, ואינם עולים אליה, וחפצים להיות מתנהגים בארחות דרישת התורה רק בדרך הראויה לבני חו”ל, הנם נעשים מתנונים וירודים, חלשים ולקויים בגוף ובנפש. ולא די שאין יתרונם הנעלה מתגלה, אלא שנדמה עוד שתלמידי-חכמים שבחו”ל יהיו עולים עליהם בחריצות ובפלפול. וכל זה מפני שלא באו עדיין לידי הכרת עצמם, ואינם משתמשים בדרך למודם באותו היתרון הקדוש, שאדמת הקודש מסגלתם אליו.
ז. כנסת ישראל בכללה חיה בחוץ-לארץ חיים שאינם מקוריים. וקל-וחומר שתלמידי-חכמים, שיסוד חייהם הוא החיים הרוחניים, השכל, הדעה הרגש, הקדושה והטהרה, שבחוץ-לארץ אינם יכולים לקבל אור חיים מקוריים. על-כן שם כל נימא ונימא, היוצאת מגומא אחת, דוחקת היא לחברתה במהלך הרוחני. ההארה הציבורית. העסקנות, העבודה, המעשה, ההלכה, ההגדה, הנגלה, הנסתר, המחקר, הקבלה, המוסר, השירה, הבדיחות וכובד-הראש, הפלפול וההגיון, הדקדוק והרמז, שכל אלה הנם נחלקים רק מחוץ ולא מפנים, – כי בעצם החיים, בזרמם הפנימי, המוחש בנשמה, מאוצר החיים העליונים, הכל שופע במהלך אחד, באחדות והשואה, – נעשים מפולגים ומרוחקים זה לזה, נדמה שכל אחד צריך להשמר מחברו ולהתירא ממנו, להיות צופה להתקומם ע”י מפלתו ולהתמלא מחורבנו. אי אפשר לאחדות אמתית ושלום עליון מלא חיים, שהוא בא באמת משפע שמו של הקב”ה, ד’ שלום “שם גופיה איקרי שלום”, להתפתח כלל בחוץ- לארץ. וכשם שאין שלום אישי יכול להתפתח שם כראוי, כן אין שלום רוחני יכול להתפתח שם, על אדמה טמאה. “לחמם בדאגה יאכלו ומימיהם בשממון וברגזה ישתו”.
האויר שם מחניק, חניקה רוחנית, ביחש אל אורה ותקוה כללית. ולכן החיים הרוחנים שם, בארץ מאפליה, לא יוכלו להיות מקוריים, והנם רק נשאבים מאוצר החיים, אשר בשיור של התורה, שבכתב ושבעל פה, על ידי עמלה ושינונה, אשר יחד עם ישראל הורד ממרום שבתו וירד בגולה. אמנם רק צד הקודש החיצון הולך הוא בגולה, המאמרים והאותיות יכולים להיות נקחים ביד וללכת ממקום אל מקום, מארץ אל ארץ, עם הולכי גולה, אבל הנשמה הפנימית שלהם, נשמת אלהים חיים, ברוממות טהרתה, המצורפת אל האור העליון והתקוה הכללית, המוחשת לעין ומשורשת בכל שעל וצעד של אדמת קודש, של ארץ חיים וגיא חזיון, היא נראית ומתגלה רק במקומה בארץ ישראל. ההכרה שהננו עם נורא, בני מלכים, נדיבי עמים, ומעמידי שרי קודש, זאת ההכרה עצמה, המעולטה בחוץ-לארץ בעליפת יגון קודר ובאנחת חושך, היא מתראה על אדמת הקודש בבהירות הנשמה ובזיו החיים. על כן התורה מקורית היא בא”י והיא מוכנת רק בה להיות מקורית.
ח. למוסר נמרץ וגדול צריכים חכמי ארץ ישראל, תוכחה גדולה אנחנו חייבים להוכיח אותם, אבל תכן המוסר הזה הפכי הוא מכל מוסר נהוג שבעולם. המדות הקשות, המביאות לאדם להעמיד את ערכו הפרטי ולהגביר את כח פעולתו, כל העולם כולו הוא לקוי מרבוי השפעתן, עד שכל אומה אומרת “אני ואפסי עוד”, וחפצה לבטל את כל העולם כולו, ולבלע אותו. על כן שוקדים חכמי המוסר אשר מעולם בישראל ובאדם לרכך את קשי הלב, להחליש את האבירות, להכניע את הגאוה, וכל הסעיפים היוצאים מאלה הסוגים. לעומת זה הנה המוסר המצטרך אל המעולים, אל הנתבעים מאור נשמתם להיות גדולים ואדירים, הוא ההפך מזה. הנדיבות העדינה מרחבת את הלב כל-כך ומעדנת את הרגש, עד אשר את הכל הוא מרגיש. את כל הצער שבעולם הוא חש, וחפץ לעזור ולהושיע, ורק על עצמו הוא שוכח. מהלכי הנטיות של בעלי הנשמה העדינה, שהיא כוללת באמת עולם מלא, ובאהבתה את עצמה היא אוהבת את הכל והיא מוכנה לשכח את עצמה כליל, הולכים הם הפוכים מנטיותיהם של רוב הבריות: הם נזרמים מהכלל אל הפרט. השיריים בעולם הנם בעיניהם הם עצמם, הליקויים כולם שבנפשם מתגלים בהם באספקלריא צחה, והאור והיתרון כבוש ומכוסה מהם. אלה הנם ענוי ארץ, שאחר שהם מתרוממים בחשבון ובדעה, באור ובקדושה, ממלאים את העולם כולו אור וחיים. ממין זה הנם תלמידי-חכמים שבארץ-ישראל. כל הצער העולמי, וקל-וחומר כל הצער העמוק והאיום של כנסת ישראל, הנהו מוטבע בעומק לבבם, וחתום על נשמתם, עד שאינם יכולים להסתכל בתוך תוכם של עצמם להכיר את גדולתם ותפארתם, את זיו הכשר חכמתם ואת עדינות רוחם וטהרת הרגשתם. חייבים הם בני ארץ-ישראל, ביחוד חכמיה, לחפש ולמצא בקרבם את יתרונם, היונק מטל ארץ חמדה. מכשול הדלדול החיצוני, העוני והמחסור, שגם הם הנם תוצאות צרת הגלות והחרבן, שנתך ביותר על אדמת הקודש, – והוא, ב”ה, הולך ופוחת, הולך ואובד את מראהו הממאיר והממרר, – לא יוכל להחשיך על גדל זיו האורה, המתבצבצת ומתפרצת לצאת להראות אות חיים וכח עליון. אמנם זאת היא מדת כל נדיבי לבב, כל גדולי עולם, שהושיעו את כל העולמים בהשפעתם, להיות שפלים ונמוגים, וגם פחדנים וענותנים יותר מדאי, קודם שמתבררת להם חובתם, המעטרתם עז ומשימה בידם גבורה וקוממות. לאלה הננו צריכים לקרא קריאה גדולה, להודיעם מהררי ציון עצמם, שהם חיים חיים גדולים ושרב עז ותעצומות בידם, שהם הנם מוכשרים לפלש נתיבות ממקורה של תורה, מתורת ארץ ישראל ממש, שתחזור ותאיר את כל העולם כולו’ בכבודה. לא במה שתחקו, במעט או בהרבה, את הסגנון של החדוש, הפלפול והדרוש, שבגולה, תראו את כחותיכם הנפלאים, יושבי ארץ חיים, תעודה גדולה וגבוהה הרבה יותר ויותר מזה יש לכם. אתם צריכים להחזיר לנו את עטרת עוזה של תורה מקדושת חיינו הקדמונים ליושנה, אתם צריכים להתנשא לרום פסגת הנשמה האלהית, המשוטטת על הררי ציון, לינק מזיו טל אורותיה הכולל כל. רוח חיים פנימי יחל לפוח בלבבכם מחיי נשמות של אויר ארץ היים, הקדושה העתיקה הישנה הנרדמת ומעולפת ומתעוררת וקמה לתחית קודש, החיים החדשים המתעוררים והסוערים בדבר ד’ לתקומת עם קדשו, הגבורה והענוה, התורה והעבודה, יראת רוממות של אין-סוף והוד אהבת אלהים חיים, ימלאו לבבכם מטל חרמון שיורד על הררי ציון. הנגלה והנסתר, התלמוד והמעשה, הנוי והכח, ימלאו את רוחכם, והעושר והכבוד יבא אחריו וימשך, “עניותא וטפשותא ומרעין בישין” ינוסו ויברחו מהד קול חיי ארץ צבי, הקיצו ורננו במרום ציון. מהחיים המקוריים, מחיי אור תורת אמת ברוב עזם, לא יכבד לנו מרוב הגוונים שהננו מוצאים כבר ערוכים בספרים, בשיטות והליכות עולם, בכל מקצעות התורה, המוסר והדעת. כי יותר מזה ירבו לנו חדשים לבקרים נהרי נחלי דעת ותבונה, ויותר מכל שלום עשוי ומתוקן בתחבולה וסבלנות נכיר את הגודל והשיגוב של האחדות והאהבה האלהית, המתרוממת מעל כל הגיוני בינה ודעת. ומשלומנו הפנימי נפרס סוכת שלום על כל ישראל, ויקרא בנו בצדק שם ד’ הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.
איחוד ההלכה והאגדה
יח
ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו.
ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה. וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית.
הננו קרואים לסול מסלות כאלה בארחות הלימוד, שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי.
הרעיון של קירוב עולמות רחוקים, זהו יסוד בנין העולם הרוחני ושכלולו, הוא כח יסודי עובר כחוט השני בכל גילויי החיים, בכל פנותיהם, והוא צריך להתגלות תמיד בצורה יותר רחבה. התכונה האנליטית, אחרי שפועלת את פעולתה המנתחת כדי לברר כל מקצוע על פי חוגו, צריכה היא להניח מקום להתכונה הסינטטית, להופיע באור הנשמה המאחדת, שכל המדעים, כל המקצועות הרוחניים לגווניהם השונים, יראו על ידה כאברים שונים בגויה אחת מחוטבה ואיתנה, שנשמה אחת מחוטבה ואיתנה וחיה, רבת האונים, מאירה בה.
והתחלת צעדנו על ככר ההלכה והאגדה תגרור אחריה המון חיבורים והרמוניות לאין חקר. והעולמים השמימיים והעולמים הארציים, האנושיות הבשרית והאנושיות הרעיונית, עם כל העושר הצפון בכל אחד מהם, יתאחדו יחד לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה לגודל ושכלול גמור.
ומתוך הדעה הזאת יופיע אור חדש על המקצוע המיוחד שאנו באים לשים בו את עינינו ולבנו בחקרי התורה, חיבור ההלכה והאגדה.
החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהן מאז ומעולם. כל מי שלא טעם טעם הלכה לא טעם טעם
תורה, וכל מי שלא טעם טעם אגדה לא טעם טעם יראת חטא. והתורה והיראה מוכרחות הן תמיד להתמזג. והעבודה הלימודית צריכה להתגלות, בתור צורה פועלת באופן מתודי על היסוד המאחד הלזה, שתוצאותיו כבירות מאד.
באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי.
אמנם אין כל אחד מרגיש בבליטה הגונה את הזרמים הללו, שהם מלאים מציאות תדירית כל אחד במקצע של חברו. ההתנכרות של אלה העולמות, שהם כל כך דבקים ומותאמים בעצמותם זה עם זה, מביאה לידי פירוד חולני בטבע העיון והרחבתו, ומצמצם הוא בעוגה צרה את שני החוגים יחד, בין החוג ההלכותי, ובין החוג האגדי.
חייבים אנו להבליט מאד את ההתודעות של אלה שני הכחות בצורה מתוקנת, שכל אחד יבסס יותר את תוכן חברו ויעזור ביותר לברר את פרטיו, ולהאיר אור יותר בהיר על תאוריו הכלליים, ועל עומק סברותיו והיקפן. ההלכה צריכה היא להתבסם מריח האגדה בשיעור מוטעם והגון, והאגדה צריכה גם היא להערך בתכנית של קצב, של משפטים קבועים והגיון מבורר ומוגדר, כתבניתה של ההלכה המאוששת, ועם זה יכפל כח שתיהן ורעננותן.
הצורך שהביא את בעלי הפלפול בדורות שעברו, לנסות לפעמים לשלב את האגדה עם ההלכה, הוא באמת נובע מתביעה זו של אחדותם של אלה הכחות הפועלים כל כך יחד.
ואנו שהננו כבר דרושים לקבץ כמה כשרונות וידיעות לברורם של תלמודנו, ושל כל ארחות חיינו, ובפרט שגם עצם הלימוד ההלכותי מוכרח הוא להיות מורכב מהרחבה של כמה שיטות, של ראשונים ושל אחרונים, שנתרבו במשך הדורות, וההתעמקות וההרחבה היא מוכרחת לנו ביותר, צריכים אנו כבר להתהלך בהרחבה גמורה גם ביחש לאיגודם של תוכני ההלכה והאגדה, שהם כוללים כבר כל השימושים ההגיוניים וההיסתוריים, המוסריים והאמוניים, ההרגשיים והנימוסיים. ועל כולם הופעה זכה, ספוגה מטל החיים של כללות אור התורה, שהיא ראויה לבא כלוית חן על כל העוסק בתורה לשמה, לתן לו עדן מיוחד ואושר של שמחת תורה, מעודדת לב.
החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במדה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקשור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה, ותקון העולם, הבא אתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפועל. אבל כין שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סדור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה, שהגמר של גלוי האור וסלילת הדרך להכנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה. ואנו מוכרחים להשתמש בתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקשור של כל עניני הדעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המוכן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשות הנפשות השכיחות, ואז ישוב כח החיים הרוחניים כמעשה ובדעה להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל לתת את פריה.
קובץ א תתלד
תתלד. שאיפתי גדולה היא לחבר את התורה הרוחנית עם התורה המעשית. בימים הראשונים, בימי הנביאים בודאי, היו שתי התורות מחוברות בחיבור גמור, וגם בימי התנאים והאמוראים ג”כ, ומהלך התלמוד הירושלמי הואבודאי בצורה של איגודם של שני חלקי התורה הללו. אמנם חתימת הבבלי באה לתן האפשרות לאור התורה שיאיר גם במחשכים, והזמן דורש כעת להחזיר את ההופעה לאיתנה.

קובץ ב שיג
שיג. המחשבה הרחבה, האידיאלית, האלהית, היא הולכת ומתרחבת בטבעה, מקפת היא חזיונות רבים ואפקים גדולים, ותכונת הציורים שלה הינה שונה מתכונת הציורים של דקדוקי הפרטיות שבתורת המעשה וניתוחי ההלכה. והמצב הנפשי הדרוש לעמקה של הלכה, על פי סגנונה הקבוע המושגר אצלנו מאז חותם התלמוד, הוא בטבעו אינו מתאים למצב הנפשי של ההתהלכות ברחבה במרומי האידיאלים האלהיים ורזיהם, שאיפותיהם והרחבת עידוניהם. לזה נפלגו ההגדה וההלכה, הנגלה והנסתר, בהבדלה מקורתית. אמנם הונחה שאיפה פנימית במעמקי הנשמה, לשלב את ההלכה וההגדה יחד. עשו ניסיון זה מפלפלים בפלפולים שונים, שאנו רואים בהם רוח קדוש של נסיון יצירה, משוקה מטל החיים של חפץ האחדות והשלום הגמור שבין העלמין דאתגליין ובין העלמין דגניזין. אמנם לא יצא בצורה של גדלות וגמר פרי, כי אם בצורה קטנותית ובוסרית, ותכלית נטייה נפשית זו, היא האחדות הרוחנית המוחלטה של העולמות הללו, הנראין כנפרדים. וכל מה שאורו של משיח הולך ומתקרב, ושרשי הנשמות מתבסמים, הולכת ההארה של רזי תורה ומתגלה ומתבלטת יותר, ולפי המידה של גילוי זה הולכים הענינים הגלויים ומתאצלים יותר, והם מתקרבים לצד הרזיות, ואחד באחד ייגשו ורוח לא יבוא ביניהם. ההסברות המתחדשות בדרכה של התורה הנגלית מדור לדור, יש בתוכם נקודה פנימית של התקרבות לההרחבה הרזית של רחובות הנהר אשר לבינה העליונה. ותלמידי חכמים יקרי דיעה הם עובדים בזה את השדה אשר בירכו ד’, ומתקרבים בזה לאור הגאולה, שהוא תלמוד הירושלמי, העומד לעומת התמורה, שהוא תלמוד הבבלי, שהוא האור של ישיבת מחשכים שבארעא דמחשכא. ובאחרית הימים ייגלה אור ד’. ויתקרב הסגנון של ההלכות המאוששות עם ההגדות דחקל תפוחין קדישין, במועד קץ המגולה, שהוא שיבת ישראל לארץ ישראל להחיותה בבנין מעשי, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קירבו לבוא, האמור להרי ישראל, שתכונתו היא קיבוץ החתום וסתום דליבא לפומא לא גלי, תוכן קץ, עם הגילוי של עבודה גשמית מורגשת מכל המון עובד. ובגאולה כפולה זו יוחל כח זרוע ד’ לגאול את הגופים מכל שעבודם הקשה, מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך, ואת הנשמות ממכאוביהן ומחשכיהן, מכל המידות הרעות, מכל השנאות והצמצומים, והיו לגוי אחד בארץ, על אדמת ישראל. אכן אתה אל מסתתר, אלהי ישראל מושיע.

קובץ ז סב
סב. כשההתגלות של העולם המפורד מתגברת על ההתגלות העליונה של העולם המאוחד, החומריות מתגברת על הרוחניות, והתאוות הגופניות עומדות הן אז בשורה הראשונה של תכנית החיים, ואפלת העולם רבה היא וכשההשקפה של העולם האחדותי מתגברת, אז התשוקות הרוחניות וכל השאיפות העדינות מתגברות, והעולם הולך הלוך ואור. אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. וזהו היסוד של ביטול עבודה זרה וכל שאיפותיה וסעיפיה. בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט. בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב. על כן מלאה היא האדמה הטמאה שבחוץ לארץ מסרחון עבודת זרה, וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. ואין דרך להנצל מחרפת עבודה זרה כי אם בכינוסן של ישראל לארץ ישראל, לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפרוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל.

קובץ ז קסז
קסז. הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור ומסוגל להופעת האמת האלהית להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידיאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקדש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלהית המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה ופועלים ונפעלים זה על זה וזה מזה, לכן לא יוכל גם השכל שבחו”ל להיות מאיר באורו שבארץ ישראל. “אוירא דארץ ישראל מחכים”.

קובץ ו עז
עז. במעשה המצוות ישנן שתי מטרות, המטרה העצמית והשניה צדדית. העצמית היא עצמיותם של התיקונים שהמצוות עושות בחיים ובעולם, והצדדית היא שהעסק במצוות בתור מצוות ד’ מרומם ומעלה את האדם לספירה רוחנית גבוהה, מה שלא היה אפשר הדבר אלמלא היו לאדם עסקים רוחניים קדושים כמו מעשה המצוות. המטרה הראשונה נוהגת אצל כל בני אדם במדה אחת, והשניה נוהגת ביחוד אצל המון בני אדם, שיכולים להתגשם ולפול לתחתית המדריגה בהיותם בלא עבודה רוחנית מעשית, אבל אנשים קדושים, שכל מחשבותיהם ורצונם וקשר חייהם כולו הוא מוסרי, רוחני ואצילי, ואדרבא, המצוות מצד המעשה שיש בהן הוא מפריע אותם מהילוכם הרוחני, מצדם אין במצוות הטעם השני, וכל קישורם במצוות המעשיות בא מטעם העצמי לבד, בלא תערובות של הטעם הצדדי. הטעם הצדדי הוא כמו שכר מצוה, והטעם העצמי הוא המצוה עצמה, אשרי איש ירא את ד’ במצותיו חפץ מאד, במצותיו ולא בשכר מצותיו. עסק התלמוד של המצוות משתרע הוא גם כן על שני הטעמים יחד. מצד הטעם העצמי, כל כמה שאפשר לברר את יסוד עשיית המצוות בקצרה הוא יותר טוב, וישאר הזמן לעיון ומושכלות עליונות. אבל מטעם השני, הצדדי, כל מה שאפשר להאריך ולהרחיב את הסדר של הלימוד המעשי שבמצוות הוא יותר טוב, ויהיו בני אדם עסוקים בסדר המעשה של המצוות, ולא יסור לבם אחרי כל דבר שפל. ומפני כך כל מה שהאדם מתעלה, תלמודו הוא יותר קצר, וכל מה שיש בו השפלות גשמיות הצריכות עילוי ושמירה, צריכה התכונה להיות להגדיל ולהאדיר את התורה המעשית. ובארץ ישראל שאוירה מחכים, ויש מקום ביותר לאור רוחני עליון, הסדר של בירור ההלכה הוא בקצרה, על פי הירושלמי, ובבלאי משום דיתבו בארעא חשוכא אמריתו שמעתתא דמחשכן, במחשכים הושיבנו זה תלמודה של בבל, ומתוך החושך הזה יראו אור כל הבא ליהנות מאור התורה בכל הדורות ובכל הזמנים.

קובץ ו’ ריא
ריא. בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה. מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת בארץ ישראל, כדברי התוספות בפרק קדשי קדשים, שעיקר קדושת ארץ ישראל היא מפני קדושת בית המקדש, מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל, וגם בזמן הזה יש קצת רושם ממנה, כי קדושתן אף שהן שוממין. ובחוץ לארץ מתגלות התנוצצות קטנות של אלו הערכים, הנעלמים, כמאן דחזי בתר כותלא, מפני הצפיה הגדולה לתשועת ד’, לבנין הארץ, ולשיבת ישראל לארץ ישראל, ולבנין בית המקדש, הקשורה בלבן של ישראל. לכל מי שמצפה יותר לישועה, ערכי הדיבור והמחשבה מתגלים לו ביותר, ומעטרים את ערכי המעשה שלו. על כן נסמכו שאלות, פלפלת בחכמה וצפית לישועה זו לזו.

קובץ ו’ קעז
קעז. אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקלפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקשור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דארץ ישראל החופף על כל מי שמצפה לראותה. “שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה”.

קובץ ח קצו
קצו. המדה לשלב את ההלכה וההגדה יחד, באורח ישר ופנימי, היא הולכת באורח אור ישר ואור חוזר, בשני אופנים. שורש ההגדה העליונה הרי הוא עיקר יסוד ההלכה ג”כ, קבלת עול מצות היא תוצאה מקבלת עול מלכות שמים, והמצות, שהם ענפי השורש של מלכות שמים, הם יונקים תמיד מעומק לשד החיים של מדת היראה והאהבה העליונה, שהן הנן מצות לביות-רגשיות, שכליות בפנימיותן, שאוצרות האגדה מלאים מעושר הצדק בהן, ומאירים על-פי זה כל הפרטים האגדיים בכל פרטי ההלכה. כשמעמיקים וחודרים במעמקיהם מרטיבים אותם וממלאים אותם שמן ודשן, א”כ הולכות הן הארות ההגדיות עד מעמקי ההלכה. ויש אשר תוכני ההלכה הקצובים הם מתעלים עד שהם באים לידי ההפשטה האגדית, אז האור הוא אור חוזר. אבל יש עומק אחר, עומק פנימי, שרזי ההלכה בעצמם, תכונתם המעשית בפעולותיהם המדוייקות ע”פ דבר ד’, הם מתעלים עוד למעלה למעלה מכל הרחבת הבינה של רזי האגדה, והליכות עולם להם, חקם שבהם חקק צור עולמים שמים וארץ מתגלים בקרבם הגבה מאד למעלה למעלה. והאגדה עם כל גבהה וגבורתה, יורדת היא להיות מתפשטת בכל רעיון ודמיון של כל אדם, יורדת היא בשפל התחתית של המחשבה והרגש. ובמדה זו מקבלת ההגדה מן ההלכה, בעת שהיא מוארה ממנה אורים ישרים, וההלכה מוארת מן ההגדה בדרך אור חוזר, הפונה למעלה למעלה מעמקי התחתיות. והמסילות ההולכות ובאות מהמקורות הללו, צבא רב הם מלאים, רצוא ושוב הם הולכים, ותנועת החיים רבה בהם עד מאד. אשרי מטה אזנו לשמע את קול משק הגלים, גלי נחת וברכה, ההומים ומפכים בהד קול נועמם. אשרי הזוכה לחזות בנועם ד’ ולבקר בהלכי הקודש הללו, אשר באוצרות האורה להשכיל ולהרגיש את סוד שיח קדשם. אלה הם אישי החיים אשר בחיים חלקם עדי עד.

קובץ ח פב
פב. הבירור של ההלכה בכל החוגים, מועיל הוא להסיר את המחשך של הדמיון מעל אורח החיים. המחשבה הבלתי ברורה בתורה המעשית, מוכרחת היא להרחיב את גבולי האיסורים מאפס ידיעה, וממילא מתרבה החוג המעכב את הנטיות הנפשיות והמעשיות מלהתפשט בפעולותיהן. וכשעל פי היסוד של ההלכה הברורה, אין צורך בצמצומים הללו, הרי התכונה הנפשית, המרגשת בגודל החיים של חושה הפנימי, את הראוי ואת הנמנע, אינה עוזרת לאותן המניעות, וממילא נכשל בהן האדם, בתכונה של שגגה מזידית הדומה למתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שצריך סליחה וכפרה. ואין דבר המציל ממבוכה זו כ”א הישרתה של אמיתת ההלכה, בליבונה ובירורה, שהיא מנהירה את המחשכים, ונוטלת את הערבוביה הדמיונית מהמרחב הרחב של מהלך החיים, שבהיותו בלתי מסודר אז אותוהאבק הדמיוני מחשיך הוא את עולמו, בונה מחיצה של ברזל, המפסקת בינו ובין אביו שבשמים. ומאורות הקודש ויסודות החיים העליונים בטהרת קדשם, מסתתרים ממנו ע”י ערפלי הדמיון, אשר שם מעכבים כאלה אשר באמת לא היו ולא נבראו. זאת היא הגדולה הנולדת מיסוד העסק של התבררות ההלכה בכל ענפי החיים והמעשה, וק”ו בכל ענפי המחשבה וההגיון. ואוירא דאי, המאיר באורו החי על פני מחשכי עולם, והמעלה ברוממותו את היסוד הדמיוני שבנפש, לצורה שכלית בהירה, הוא מרפא את המחלה המחשיכה הזאת. וכל הדר בא”י דומה כמי שי”ל אלוה, וק”ו שהשכלתו הרוחנית היא מחוורה, כיון שגם דמיונו מואר יפה.
דילוג לתוכן