לימוד תרי"ג המצוות

על חשיבות לימוד המצוות

על לימוד המצוות
מתוך המבוא לספר “מצוה ברה”


ספר המצוות מיוחד בגודל היקפו. שרשיו, מהם פנה ומהם יתד לכל חלקי התורה. וגופן של מצוות –

כל מצוה ומצוה תכונה מיוחדת לה, שכנסת ישראל מתענגת עליה. עלינו החובה להסתכל בפנימיות המצוה. בסעיפיה וסעיפי סעיפיה זורם זרם של מעיינות קודש. הסוד של אדון כל עולמים גנוז בכללותה של תורה ומבהיק בסעיפיה של כל מצוה (דברי הרב זצ”ל בלימודו בספר המצוות בליל חג השבועות, מועדי הראי”ה, עמ’ תצ”ח).

* * *


“כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל’, י”א-י”ד).

“בפיך”, “בלבבך”, “לעשותו” – רמז לשלש בחינות בקיום המצוות ואלו הן: דיבור, מחשבה ומעשה. וכן כתב הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ צ”ד):

וכלל כל המצוות תלוי בשלושה דברים: בפה, בלב ובידיים, רצה לומר אברים שבהם פועל האדם, בפה שהוא כלי ההוראה, רצוני לומר, שמלמד ומורה דרכי השם ומצוותיו לאחרים, והוא שנצטווינו “ושננתם לבניך”, “ולמדתם אותם את בניכם”, מלבד מה שנצטווינו בעצמנו בדיבור בהם והוא אמרו “ודברת בם”. וממנו (מן הפה) פתח החכמה כדכתוב (תהלים מ”ט): “פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות”, ואמרו במדרש “מפיו דעת ותבונה” (משלי ד’), שהוא נותן פתחון פה לאדם שנאמר “מי שם פה לאדם” (שמות ד’).
ובלב שהוא כלי הבחינה שנצטווינו בה דכתיב (דברים ד’) “וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'” ובו נבחן בכוונות התורה ומצפוניה.
והידיים, שנצטווינו במעשה, הכולל חלק אחד גדול מן המצוות.
והוא אמרו (דברים ל’): “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” והם כנגד החכמה והתבונה והדעת. החכמה כנגד הפה ככתוב (משלי ל”א): “פיה פתחה בחכמה”, והתבונה כנגד הלב המתבונן ומוציא דבר מתוך דבר, וכתוב (תהלים מ”ט): “והגות לבי תבונות”, והדעת כנגד הידיים, רצוני לומר כלי המעשה שמגלים ומודיעים הציור שצייר הלב, וכתוב (שמות ל”ו): “כל איש חכם לב אשר נתן ה’ חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות“.

נתבאר כי מלבד קיום המצוות במעשה, יש ענין גם בלימוד המצוות בפה ובלב, שאף הוא מהוה בחינה של קיום המצוה.
המבי”ט בהקדמתו ל”קרית ספר” (פרק ז’) שאל על מה שאמרו חז”ל שרמ”ח מצוות עשה כנגד אבריו של אדם ושס”ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה, ודרשו חז”ל שכל אבר ואבר אומר לו לאדם עשה בי מצוה, וכל יום ויום אומר לו אל תעשה בי עבירה. ומזה משמע שאפשר לאיש אחד לקיים כל מצוות עשה ולא תעשה, וזה אינו, כי אם נחפש המצוות אחת לאחת למצוא חשבון, נמצא כי רבות הנה המצוות אשר על הציבור, וכמה מצוות שאינן חובה אלא במקרים מסוימים, כגון עבד עברי וכדומה. ואם נסתכל בכל רמ”ח מצוות עשה, לא נמצא מצוות הכרחיות אלא שישים כמו שכתב הרמב”ם בסוף מצוות עשה.
גם קשה מה שאמרו על האבות ששמרו כל התורה כולה, וביעקב נאמר (בראשית ל”ב, ד’ וברש”י): “‘עם לבן גרתי’ – תרי”ג מצוות שמרתי”. וכן מה שאמרו תרי”ג מצוות נאמרו לישראל, משמע שלכל אחד ואחד מישראל יש חובה לקיים תרי”ג. וכן משמע מפשט הכתוב (דברים ל”ג, ד’): “תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב” שנראה שכל תרי”ג המצוות כמנין תור”ה (ועוד “אנכי” ו”לא יהיה לך”) הם מורשה לכל ישראל כלומר לכללן ולפרטן.
ומתרץ ה”קרית ספר” שבשני אופנים יש אפשרות לכל אדם לקיים כל תרי”ג מצוות. הדרך הא’ כי בהיות כל ישראל ערבים זה לזה והנם נענשים ונתפשים זה בעוון זה, אם כן בזמן שבית המקדש קיים, מקיים כל אחד את המצוות המוטלות עליו, ואף מצוות שאינן מוטלות עליו הרי הן מוטלות על אחרים, ואם מוכיחן ודואג שיקיימו המצוות הרי זה כאילו הוא מקיימן. ובדרך זו יכול לקיים גם מצוות שהוא באופן אישי אינו מוזהר עליהן.
הדרך הב’ כשמקבל אדם לעשות כל מה שנצטווה מפי הגבורה הרי הוא כאילו עשאן, וקבלת המצוות על ידי לימודן נחשבת למעשה. כמו שאמרו על ישראל, כשציום משה בקרבן פסח “ויעשו בני ישראל את הפסח בראשון וגו'”, כשקבלו על עצמם לעשות הרי זה כאילו עשו. וכן אמרו בספרי: “וזכרתם ועשיתם את כל מצוות ה'” מכאן שהזכירה כמעשה. אם כן על דרך זה יוכל אדם לקיים כל המצוות והוא שיעשה את כל המצוות אשר בידו לעשותן, ושאר המצוות יקבל על עצמו אף על פי שלא הגיע זמנם, וכל המצוות שאינן כלל בידו כגון מצוות הכהנים וכדומה, בלימודם נחשב לו כאילו מקיימם וזה כמו שאמרו “זאת התורה לעולה ולמנחה וגו'” שבלימוד מצות המנחה והעולה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
ונראה שבלימוד המצוות שאי אפשר לקיימם, יש שכר גדול יותר מעוסק בתורה שנחשב לו גם כעוסק באותה מצוה עצמה, ובזה יתפרש “תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב” שהיא מורשה לנו אפילו בזמן הזה בלמדנו ובעסקנו בתורה יומם ולילה.
ובדרך זו כתב השל”ה (חלק א’ עשרה מאמרות, מאמר שישי):

עוד יהיה נרמז בעיקר עבודה בלב, לרמז שיש עבודה בלב, רצוני לומר במחשבת הלב ובהסכמו, אבל אין עבודה זו בפועל. ולהבין זה צריך להקדים מה שאמר ר’ מאיר (אבות פ”ו מ”א), כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד כו’, ויש להקשות מה הם הדברים הרבים שזוכה להם, ואין לומר אלו שחושב אחר כך, כל העולם כולו כדאי כו’, דאלו דקא דחשיב, הם קאי על ולא עוד. אלא הענין הוא, הקב”ה נתן תרי”ג מצוות ובאלו התרי”ג מצוות נשלם דמות וצלם האדם בסוד רמ”ח אברים ושס”ה גידים. ולכאורה יתבהל האדם כי מי הוא זה ואי זה הוא הנשלם בכל התרי”ג, כי יש ויש הרבה מצוות שהם בחלק הנמנע אצלו לקיים ואפילו משה רבינו ע”ה לא קיימם, כגון מצוות הנוהגים בכהנים וכל תורת כהנים מי שאינו כהן, ומצות יבום או חליצה לא נזדמן לידו, גם דיני מחזיר גרושתו והוצאת שם רע וכיוצא בהן הרבה, ואם כן לא נשלם דמות וצלם שבו, חלילה וחלילה. אלא הענין הוא, כל העוסק בתורה לשמה, הכוונה, משל למלך שכותב כתב לבני מדינתו מה לעשות ומה למנוע מלעשות, והם פותחים הכתב לעשות רצון המלך, דהיינו כל אחד ואחד יעשה מה ששייך לו, זה הולך ולוחם וזה בונה פלטירין וזה גובה המכס, כל אחד עושה מה שאפשר לעשות וזה נקרא עובד המלך, כי עושה מה שאפשר לו לעשות ואלו היה באפשרי לו לעשות יותר מזה אז היה עושה, אז מעלה עליו כאלו עשה הכל. כן אנחנו עבדי ה’, התורה היא הכתב שכתב הקב”ה לבני מדינתו, דהיינו אנחנו אומה ישראלית, ואנחנו פותחים זה הכתב, לקיים כל מה שכתוב, כל אחד מה שאפשר לו, על כן אנחנו עבדי ה’, אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה, דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקב”ה ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, אז אם מקיים כל מה שאפשרי לו לקיים מעלה עליו כאלו קיים הכל, כי הקב”ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובפ”ק דברכות (ו’ ע”א) בפסוק “‘אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וגו’ ולחושבי שמו’, מאי ‘ולחושבי שמו’, אמר רב אסי חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה”. ובזה יתורץ גם כן במה שנמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קדושין מ’ ע”ב), והקושיא מפורסמת בזה המאמר, כי נודע התכלית הוא גדול מהפעולות הקודמות המביאות להתכלית, ומאחר שהתכלית הוא המעשה, נמצא המעשה גדול. וכבר כתבו מה שכתבו, גם אני כתבתי על זה תירוצים במקומו. אמנם לענין זה נראה לי לפרש דהכי קאמר, התלמוד מביא לידי מעשה, כלומר שהלומד והעוסק לשמה וחושב לקיים, מביא כאילו היה קיים זה המעשה, מאחר שמצדו לא היה בצר, באם היה באפשר לו לקיים, וזה שסיים ר’ מאיר זוכה לדברים הרבה, כלומר, זוכה לדברים הרבה דהיינו יותר ממה שעשה מקבל שכר כאילו עשאם, מאחר שמצד מחשבתו שבלב היה מוכן לקיימם אם היה באפשרי לו וזו העבודה היא עבודה בלב, כי לא באה לכלל עבודה בפועל.

למדנו אפוא לדעת חשיבות לימוד המצוות והעיסוק העיוני בהן אשר בלעדיו לא יוכל אדם מישראל להגיע לשלימותו. ויסוד זה, שהלימוד העיוני גדול הוא אף מהלימוד המעשי, למדנו מן התורה ומדברי חכמים.
כתוב במשנה (נדה נ”א ע”ב): “כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת”.
ושאלה הגמ’ שאם כן לא היה צריך לכתוב בתורה סנפיר, שסימן זה אינו מעלה ואינו מוריד, ואחר משא ומתן אמרה הגמ’: “אלא יגדיל תורה ויאדיר”.
והתירוץ קשה להולמו כפשוטו, שהרי אנו מדקדקים בכל אות הנראית מיותרת בתורה, וכאן כדי להגדיל תורה הוסיפו דבר שאין בו צורך?
וכתב הריטב”א (שם):

ואולי הוא (הסנפיר) גם כן גורם טהרתו, ואף על פי שהוא לבדו אינו גורם טהרה.

ולדרך זו כוון אף מרן הרב זצ”ל באגרותיו (ח”א אגרת ק”ג):

נלע”ד דהפירוש הוא דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה ו”יפה שיחתן של עבדי אבות כו'” ואם כן, אם היה כתוב קשקשת (בלבד) הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, (לכן) כתב רחמנא סנפיר, להודיענו הידיעה המופשטת שכח הטהרה מונח בשניהם וממילא ידענו שאין הסימנים ענינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה. ויש לבנות על ידיעה זו כמה רעיונות טובים שהם הם גופי תורה.

וביאור הדברים, שכיון שאין צריך את סימן הסנפיר כדי לדעת אם אפשר לאכול את הדג, וכל עניינו של סימן זה בתורה הוא מצד הלימוד המופשט, הרי שכתיבת סימן זה מגדילה את התורה ומאדירתה, שאין התורה רק ספר הלכות המלמדנו מה לעשות ומה לאכול, אלא התורה היא ערך עליון רוחני המאפשר לנו להדבק ברעיוננו בדרכיו של הקב”ה.
ועדיין יש לשאול מה מיוחד בסימני דגים שדווקא בהם הדגישה תורה יסוד חשוב זה? על כך באה התשובה בדברי השל”ה (חלק א’ עשרה מאמרות, מאמר ראשון):

“תנן התם: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. ולא לכתוב סנפיר, אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר”. הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים שפרים ורבים ואמרו בחגיגה: “כמסמרות נטועים” – מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמותם. ותנן קשקשים הקבועין בו, סנפיר הפורח בהן, ועתה אפרש הסוד. הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת הבינה שכל המוליד ובזה יגדיל תורה.

ביאור דבריו. שני סימני הטהרה של דגים מוכרחים הם לשלימות הטהרה. הקשקשים הם החלק הקבוע העובר מדור לדור, אינו משתנה ואינו גודל. הסנפיר הוא החלק המשתנה אשר עמו מתקדמים, והוא החלק שבו החכם מחדש ומוליד ומגדיל תורה.
פשוט, אפוא, שהסנפיר הוא החלק עליו נאמר “יגדיל תורה ויאדיר” שהוא המגדל ערך תורה והוא החלק עמו גדלה התורה ונאדרת בקודש.
על כל פנים למדנו שאין המצוות וההלכות רק בגדר הדרכה מעשית, אלא יש בהם ערך לימודי, והערך הלימודי עליו נאמר: “יגדיל תורה ויאדיר”.
עיון בהקדמת הרמב”ם לספר המצוות
מתוך המבוא לספר “מצוה ברה”


מנין המצוות והגדרתן תפש מקום נכבד במשנתו של הרמב”ם. אנו מוצאים כמה מקומות בהם מנה הרמב”ם את המצוות, ובמצוות רבות שונה הגדרת המצוה ממקום למקום. המנין החשוב והמרכזי הוא בספר המצוות. בספר זה ברר הרמב”ם בהרחבה מהן תרי”ג המצוות. לאחריו בא המנין הקצר שבריש ספר היד החזקה, והוא מנין של סדר המצוות כסדר שסדרן הרמב”ם בספר המצוות, ולאחריו בא המנין שעל סדר ההלכות בו קיבץ הרמב”ם את תרי”ג המצוות לפי הסדר שסדרו ביד החזקה. נראה שכדי להבין מנינן של המצוות והגדרתן בכל מנין ומנין, יש להבין תחילה את כוונתו של הרמב”ם בכל מקום שמנה את המצוות.
עיון בהקדמת הרמב”ם לספר המצוות יבהיר לנו את הדברים. התעוררותו של הרמב”ם לכתוב את מנין המצוות באה בעקבות החלטתו לכתוב את ספר היד החזקה אשר יכלול כל הלכותיה של התורה (ההקדמה על פי תרגומו של הרב קפאח זצ”ל):

עד שלא תמלט שום שאלה שצריכים לה שלא אזכירנה, או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה השאלה בקלות בלי עיון רחוק. כי מטרתי בו גם הקיצור עם השלמות עד שיקיף הקורא בו כל מה שנמצא במשנה ובתלמוד וספרא וספרי ותוספתא ואף כל מה שגדרו הגאונים האחרונים ז”ל, ומה שביארו ופירשו בענייני אסור ומותר, וטמא וטהור, ופסול וכשר, וחייב ופטור, ומשלם ואינו משלם, ונשבע ופטור מלישבע. כללו של דבר שלא יהא צורך אחרי התורה לספר אחר זולתו כדי ללמוד ממנו דבר ממה שצריך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן.
וכאשר כוונתי במחשבתי אל התכלית הזאת, תרתי בלבי על אופן חלוקת החיבור הזה וסידורו. האם אחלקהו כחלוקת המשנה ואלך בעקבותיה, או אחלק חלוקה אחרת… אז נתברר לי שחלוקתו הטובה ביותר תהיה שייעשה הלכות הלכות במקום המסכתות שבמשנה כך שייאמר בו הלכות סוכה הלכות מזוזה וכדומה ושאחלק כל כללות (קבוצה, וכן בהמשך) לפרקים והלכות כמו שעושה המשנה עד שיהיה דרך משל בהלכות תפילין פרק ראשון פרק שני וכו’. וכל פרק יהיה מחולק הלכות הלכות, כדי להקל ידיעתו על פה למי שירצה ללמוד ממנו דבר על פה. וברור שאם תהיה החלוקה כך אין ראוי לחלק דיני מצוה מסוימת עשה או לא תעשה בשתי כללויות, אלא כל החלוקה הדרושה בה תהיה בפרקים שבאותה הכללות. ופעמים תהיינה בכללות אחת מצוות מספר, אם מפני שיש להן עניין אחד הכוללן, או שתהיינה מצוות רבות למטרה אחת. למשל, כאשר אדבר על עבודה זרה ואקבע בפתיחת כללות זו: “הלכות עבודה זרה”, הרי אדון בכללות הזו על כמה מצוות, מסית מדיח, מעביר למולך ומתנבא בשמה ועובד אותה, וזולתן מן המצוות השייכות לעניין עבודה זרה דוקא…
ולמען מטרה זו ראיתי שצריך למנות תחילה בהקדמת הספר מנין כל המצוות, עשה ולא תעשה, כדי שתכלול חלוקת הספר את כולן ולא תשאר מהן מצוה שלא נדבר על כל דיניה… כל זה כדי להשמר לבל ימלט ממני דבר שלא אדבר עליו, אבל כשאקיף אותן במנין המצוות אהיה בטוח מזה.

בדברים אלו באר הרמב”ם את הצורך במנין הקצר שבריש ספר היד החזקה והמנין על סדר ההלכות. המנין שעל סדר המצוות מגמתו למנות תרי”ג המצוות מצד עצמן בסדר הראוי למצוות, כשכל מצוה עומדת לעצמה, והמנין שעל סדר ההלכות מגמתו לקבץ את המצוות הנוגעות לנושא אחד בהלכה. במנין זה אין הכוונה כלל למנין, אלא לקבץ המצוות. שינוי מגמה זה מביא שינוי בהגדרת המצוות, כי יש הבדל בין אם רצוננו למנות המצוה בפני עצמה, במה היא מתיחדת ומדוע אינה כלולה במצוה אחרת, לבין אם רצוננו להגדיר את המצוה בביטוי המעשי שלה כפי שמופיעה בהלכה עם מצוות נוספות (עיין במצות התפילה בפרק ‘מצות עשה להתפלל בכל יום’ ובמצוות תפילין בפרק ‘קשר של תפילין’, ועוד).
עד כאן כוונתו המקורית של הרמב”ם במנין המצוות. אלא שגורם נוסף הביאו לכתוב את ספר המצוות:

וכאשר התברר לי הענין הזה ועמדתי לחבר את הספר ולהזכיר את כל המצוות באופן סתמי ולמנותן בהקדמת הספר, תקפני צער שכבר נצטערתי בו זה שנים, והוא, שמנין המצוות כבר שגו בו בענינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במנינן או בחיבור ספר על משהו מן הענין הזה כולם נמשכו אחר בעל הלכות גדולות, ולא נטו מכוונותיו במנינן אלא נטיה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל דברי האיש הזה. ואפילו בעל ספר המצוות המפורסם, ראיתי שנתעורר על חלק קטן משגיאות בעל ההלכות, והיה קשה בעיניו למנות בקור חולים וניחום אבלים כפי שמנה בעל ההלכות, ומה שהיה קשה בעיניו הוא באמת קשה, אלא שהוא כתב מה שיותר קשה ממנו, ונמשך אחריו במה שהוא יותר מוזר, כמו שיתברר למי שיעיין בדברנו זה. וה’ יתעלה יודע ועד, כי בכל עת שחשבתי על שגיאותיהם במה שמנו, שהם מונים מה שנראה בעיון ראשון שאין ראוי למנותו, ושנמשכו זה אחר זה בענין זה בלי התבוננות, גדל בעיני אסוננו, ונתאמת הכרח איומו יתעלה עלינו, “ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע הספר לאמר קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא”. וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי עלי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. ואף על פי שאין להאשימם, כי מחבריהם פייטנים, לא חכמים, ואת חובתם מצד אמנותם, ערבות הדבור ויפי החריזה, כבר עשו בשלמות, אבל הדבר החרוז נמשכו בו אחר בעל הלכות גדולות וזולתו מן החכמים האחרונים.
וכאשר חשבתי בכך וידעתי את פרסום המנוי הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המנוי האמיתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום בלי ראיות, הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בלבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות, היותו הפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאין אמתת הדבר נבחנת בענינו אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם, וכל שכן ההמון. לכן ראיתי לנכון להקדים מאמר לפני החבור שהזכרתי והוא זה, אבאר בו מנין המצות והיאך ראוי למנותן, ואביא לכך ראיות מפסוקי התורה ומדברי חכמים בפירושיהם, ואקדים כללים שראוי לסמוך עליהם במנין המצוות. וכאשר יתלבן מנינן על פי המאמר הזה בראיה ברורה שאין בה ספק, תתברר לקורא אותו טעות כל מי שמנה הפך מה שמנינו אנחנו. ואין לי צורך להשיב לאדם מסוים ולא לברר טעותו, כיון שהתועלת והתכלית המכוונות במאמר זה תושגנה למבקשיהן בלי זאת, לפי שאני אבאר את המצוות כולן ומנינן מצוה מצוה, ואביא ראיה על כל מה שיש בו ספק, או מה שאפשר שישגה בו מי שאין לו בקיאות בדיני התורה, ואסלק שגיאתו ואבאר כל מה שיש בו ספק.
ואין כוונתי בחבור זה לפרט דיני איזו מצוה מן המצוות, אלא למנותן בלבד. ואם אפרש מהן משהו בשעת הזכרתן, הרי אפרשנו רק על דרך פרוש השם, כדי שיודע הציווי הזה או האזהרה מה הוא, ושם זה על מה הוא נאמר. וכאשר תושג ידיעת מנינן בראיות מן המאמר הזה, אז אזכירן באופן סתמי בפתיחת אותו החבור הכולל, כמו שאמרתי.

מגמת ספר המצוות היא לברר המצוות ומנינן כנגד המנינים שקדמו לו. נראה שמגמה זו היא שהביאה את הרמב”ם להרחיב את הגדרת המצוה ככל האפשר, שכן רצה לכלול כל מה שקשור למצוה ושייך אליה, כדי שלא יבואו למנות דברים שנכללו כבר במצוות אחרות (כגון מה שכתבנו במצוות תפילין שכלל הרמב”ם את הכשר המצוה עם המצוה עיין פרק ‘מעשה תפילין’, וכגון מה שכתבנו במצות אהבת ה’ בפרק ‘ואהבת את ה’ אלוהיך’ עיי”ש).
גם מה שכתב שאין כוונתו לפרש דיני המצוות, חשוב בלימוד ספר המצוות (עיין מה שכתבנו במצות התפילה בפרק ‘נכח המקדש’).
ואמנם ראשית המחשבה בכתיבת ספר המצוות, היתה רק לשמש את היד החזקה ואת המנין הקצר שבראשו, אך בלא ספק ערך חשוב לו כספר בפני עצמו וכעדות הרמב”ם בתשובה (הוצאת “מקיצי נרדמים” ח”ב, תש’ תמ”ז):

וזה שאמרת ידידי שדברים הרבה יש שם במנין המצוות (הקצר) שנסתפקו לך, ודאי כך הוא. ספר אחד יש לי שחיברתיו קודם חיבור זה שהוא משנה תורה, ואותו ספר קראתיו ספר המצוות, ביארתי בו מנין כל המצוות מצוה מצוה, והבאתי ראיות על כל מצוה שיש בה ספק מן ספרא או ספרי ומן התוספות ומן כל מקום בגמרא. ועשיתי בתחילתו ארבעה עשר פרקים יש בהם כללים גדולים ועיקרים רבים שהן כהררים שכל הדברים תלויים בהם, וכולם הקדמתי אותם להבין הדרכים שיתפוס אדם במנין המצוות עד שיעלו כהוגן ולא ימנה כדרך שמנו רבים שלא תפסו מדות שראוי להשען עליהם.
ואותו הספר חברתיו בלשון ערבי והרי הוא מצוי אצלכם בצור וכמה נוסחות הגיעו ממנו עד בבל ועד סוף המערב ובערי אדום וכבר הוא ידוע, אם ישנו אצלכם ממנו יסתלק כל ספק שיסתפק לך. וניחמתי הרבה על שחברתיו בלשון ערבי מפני שהכל צריכין לקרותו ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקודש בעזרת ש-ד-י.

מדברי הרמב”ם למדנו חשיבות הספר כספר בפני עצמו, אשר בו כללים גדולים ועיקריים בתורה. לכן הצטער על שכתבו בלשון ערבי, דבר היכול להטעות את הקורא לחשוב, כי אין לספר אלא ערך מקומי למקומו ושעתו, ורצה להעתיקו ללשון הקודש, לשון המורה על חשיבותו העצמית של הספר לדורות.

מקורות בנושא לימוד המצוות

“מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים”. אמר ר’ יצחק: כל מה שאמרו לך בתורה – שמור, שאין אתה יודע באיזה מצוה אתה נוטל חיים, יש מצוה שמתן שכרה בצדה ויש מצוה שמתן שכרה לעתיד לבא ויש לשעבר. דבר אחר, “מכל משמר נצור לבך”, אמר ר’ אחא: רמ”ח מצות עשה בתורה כנגד רמ”ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם: עשה בי מצוה שתחיה בזכותה ותאריך ימים, ושס”ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה שכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה, הרי תרי”ג מצות, וכל מצוה יש לה מתן שכר, כבוד אב ואם ושלוח הקן אריכות ימים, ויש שמתן שכרה בנים כגון שרה שארחה את האורחים, ושונמית על שקבלה את אלישע. ולמה לא גלה שכר כל המצות, משל למלך שהכניס פועלים לתוך שדהו לנטעו ולא גלה להם שכר נטיעותיו, לערב כל מי שנטע אילן אחד נתן לו זהוב אחד, התחילו הכל תמהין ומה זה שלא נטע אלא אילן אחד נטל זהוב אחד אנחנו שנטענו הרבה על אחת כמה וכמה, מה שכר שלוח הקן כך, מצוה שיש בה חסרון כיס והחייאת נפשות על אחת כמה וכמה, ולפיכך לא פירש הכתוב שכר עושי מצות שיהו עושין אותו מעצמם להרבות להם שכר, שכך שנינו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס.
ולכן אני אומר כי אפשר לכל אדם לקיים כל תרי”ג מצוות על אחד משני דרכים או שניהם ביחד.
הדרך הא’ כי בהיות שישראל נכנסו ערבים זה לזה בהר גריזים ובהר עיבל, והם נענשים ונתפשים זה בעוון זה… אם כן נמצא שכל אדם יקיים בעצמו כל תרי”ג מצוות בזמן שבית המקדש קיים, אם המצוות שהם בגופו, ואותם שבאים לו על ידי פעולה מן הפעולות יקיימם… ואם לאו, ימחה ויכפה את מי שאינו רוצה לתתם כיון שהוא ערב בשבילו…
הדרך הב’ הוא כשקבל האדם לעשות כל מה שנצטווה מפי הגבורה הרי הוא כאילו עשאן, והקבלה על ידי הקריאה תחשב כמעשה. כמו שנאמר בישראל, כשציום משה רבינו בפסח כתיב: “ויעשו בני ישראל את הפסח בראשון וגו'”, נראה שעשיה הראשונה קראה הכתוב עשייה על ידי קבלה ושמיעה. וכן אמרו בספרי: “וזכרתם ועשיתם את כל מצוות ה'” מכאן שהזכירה כמעשה. אם כן על דרך זה יוכל כל אדם לקיים כל המצוות שיעשה אותם שאפשר לו לעשותן, ויקבל על עצמו לעשות אותם שלא הגיעו עדיין לידו, והמצוות שאי אפשר לו לעשותם, שאינו מצווה בהם כמצוות כהנים וזולתם, בקריאה בהם ובקבלתם אלו נצטווה נחשב לו כאילו עשאה.
עוד יהיה נרמז בעיקר עבודה בלב, לרמז שיש עבודה בלב, רצוני לומר במחשבת הלב ובהסכמו, אבל אין עבודה זו בפועל. ולהבין זה צריך להקדים מה שאמר ר’ מאיר (אבות פ”ו מ”א), כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד כו’, ויש להקשות מה הם הדברים הרבים שזוכה להם, ואין לומר אלו שחושב אחר כך, כל העולם כולו כדאי כו’, דאלו דקא דחשיב, הם קאי על ולא עוד. אלא הענין הוא, הקב”ה נתן תרי”ג מצוות ובאלו התרי”ג מצוות נשלם דמות וצלם האדם בסוד רמ”ח אברים ושס”ה גידים. ולכאורה יתבהל האדם כי מי הוא זה ואי זה הוא הנשלם בכל התרי”ג, כי יש ויש הרבה מצוות שהם בחלק הנמנע אצלו לקיים ואפילו משה רבינו ע”ה לא קיימם, כגון מצוות הנוהגים בכהנים וכל תורת כהנים מי שאינו כהן, ומצות יבום או חליצה לא נזדמן לידו, גם דיני מחזיר גרושתו והוצאת שם רע וכיוצא בהן הרבה, ואם כן לא נשלם דמות וצלם שבו, חלילה וחלילה. אלא הענין הוא, כל העוסק בתורה לשמה, הכוונה, משל למלך שכותב כתב לבני מדינתו מה לעשות ומה למנוע מלעשות, והם פותחים הכתב לעשות רצון המלך, דהיינו כל אחד ואחד יעשה מה ששייך לו, זה הולך ולוחם וזה בונה פלטירין וזה גובה המכס, כל אחד עושה מה שאפשר לעשות וזה נקרא עובד המלך, כי עושה מה שאפשר לו לעשות ואלו היה באפשרי לו לעשות יותר מזה אז היה עושה, אז מעלה עליו כאלו עשה הכל. כן אנחנו עבדי ה’, התורה היא הכתב שכתב הקב”ה לבני מדינתו, דהיינו אנחנו אומה ישראלית, ואנחנו פותחים זה הכתב, לקיים כל מה שכתוב, כל אחד מה שאפשר לו, על כן אנחנו עבדי ה’, אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה, דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקב”ה ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, אז אם מקיים כל מה שאפשרי לו לקיים מעלה עליו כאלו קיים הכל, כי הקב”ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובפ”ק דברכות (ו’ ע”א) בפסוק “‘אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וגו’ ולחושבי שמו’, מאי ‘ולחושבי שמו’, אמר רב אסי חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה”. ובזה יתורץ גם כן במה שנמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קדושין מ’ ע”ב), והקושיא מפורסמת בזה המאמר, כי נודע התכלית הוא גדול מהפעולות הקודמות המביאות להתכלית, ומאחר שהתכלית הוא המעשה, נמצא המעשה גדול. וכבר כתבו מה שכתבו, גם אני כתבתי על זה תירוצים במקומו. אמנם לענין זה נראה לי לפרש דהכי קאמר, התלמוד מביא לידי מעשה, כלומר שהלומד והעוסק לשמה וחושב לקיים, מביא כאילו היה קיים זה המעשה, מאחר שמצדו לא היה בצר, באם היה באפשר לו לקיים, וזה שסיים ר’ מאיר זוכה לדברים הרבה, כלומר, זוכה לדברים הרבה דהיינו יותר ממה שעשה מקבל שכר כאילו עשאם, מאחר שמצד מחשבתו שבלב היה מוכן לקיימם אם היה באפשרי לו וזו העבודה היא עבודה בלב, כי לא באה לכלל עבודה בפועל.
מנהגן של ישראל ללמוד ביום שבועות אזהרות אשר יסד מהר”ש בן גבירול או אזהרות הרב יצחק בר ראובן, וכיוצא. וכבר ידוע שכל אלו הזהרות לא סלקי שפיר לדעת הרמב”ם, ולכן טוב וישר ללמוד בתרי”ג מצוות לדעת הרמב”ם. ומה נעים ללמוד איזה מצוות שהם מתרי”ג לדעת הרמב”ן.
כל מצוה ומצוה תכונה מיוחדת לה, שכנסת ישראל מתענגת עליה. עלינו החובה להסתכל בפנימיות המצוה. בסעיפיה וסעיפי סעיפיה זורם זרם של מעיינות קודש. הסוד של אדון כל עולמים גנוז בכללותה של תורה ומבהיק בסעיפיה של כל מצוה”.
תלא. כשלומדין עניני המצות וכשעוסקים בהן בהסכמת אהבה, מעוררין בנפש את האהבה העליונה ממקור ההשכלה האלהית, שיסודן של המצות מונח שם, וזהו העלאה מלמטה למעלה. וכשמשכילים בשכל טוב, עד כמה המצות נחמדות הן, והלב מתעורר לאהבתן, עד שהידים וכלי המעשה מתעוררות לעשותן, זהו הורדה מלמעלה למטה. וכשתכונות משני מיני הרעיונות הללו מתמזגות בצורה הגונה, תופיע תכונה נפשית שלמה מאד.
כידוע, אין אפשרות לאדם אחד שיקיים את תרי”ג המצוות בפועל. יש מצוות הקשורות רק לאדם הנמצא בארץ ויש לו קרקע. יש מצוות השייכות לכהנים בלבד. וכן מי שאין לו בן בכור לא יכול לקיים מצות פדיון הבן. ובפרט שמצוות רבות הקשורות עם בית המקדש א”א לנו לקיימם.
לפיכך “ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר צוה ה’ נעשה”. היינו, ע”י יחדיו, ע”י ערבות שיש בעם ישראל אפשר לקיים תרי”ג מצוות. ע”י אהבה ואחוה יש חיבור בקיום המצוות. או כדברי יעקב אבינו לאחיו עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי. בבחינת “ואביו שמר את הדבר”. ציפה ושמר מתי יגיע לקיום החלום. היינו, שמרתי תרי”ג מצוות, התאויתי לקיימם. למדתי אותם בבית מדרשו של שם ועבר, ואמרתי כל מצוה ומצוה מתי תבוא מצוה זו לידי ואקיימנה. ומחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה. ולפיכך, יש מנהג בכמה עדות בישראל לקרוא בליל חג השבועות או ביומו את התרי”ג מצוות…
וכן אנו נוהגים שבליל שבועות לומדים תרי”ג מצוות לדעת הרמב”ם וביום חג השבועות יש שקוראים את האזהרות של רשב”ג המתחילות אמון וכו’. והטעם הוא כאמור לדעת את התרי”ג מצוות ולחשוב לקיימם, או מטעם “ונשלמה פרים שפתינו”…
מה טוב ומה נעים שאדם יקבע לו סדר מיוחד ללמוד ממש את התרי”ג מצוות עם פירוש. וכבר ידוע שהש”ך חילק את התרי”ג מצוות לחודש, כל יום כמה מצוות.
מתוך כל מצוה ומצוה אפשר ללמוד לא רק על קיום המצוה גופא, אלא גם על דרכה של תורה. עיין במנחת חינוך שכתב שפועל שיוצא מהעבודה, הינו בזמן שמסיימה שבעל הבית מעניק לו הענקה הנקראת היום פיצויים. המקור לכך הוא ההענקה שנותן האדון לעבד. אע”פ שמדין תורה זה רק לעבד עברי אלא שמשם למדנו על דרכה של תורה. וכבר הסבירו המפרשים את הפסוק שאמר הקב”ה על אברהם אבינו ע”ה, “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” וכו’ (בראשית י”ח). היינו, שאברהם אבינו יצווה את בניו ואת בני בניו אחריו, שלא רק שילמדו ויקיימו את המצוות או שייעשו צדקה ומשפט. אלא לשמור דרך ה’ ע”י לימוד תורה, ע”י ידיעת המצוות לשורשם, ידעו מה היא דרך ה’, להוסיף מזה דעת ותבונה ללכת בדרכי ה’, אע”פ שאין הם כתובים בתורה בצורה מפורשת. ללמוד חכמה ומוסר ממצוות התורה.
דילוג לתוכן