פנים אל פנים

בשושן פורים ה'תשס"ט התקיימה בשכונת הסביונים במעלות פעילות של "פנים אל פנים" – הצגה לילדים והרצאה להורים עם הרב בזק, ר"מ בישיבת מעלות. כשהגיע הזמן להביא את הרב בזק להרצאתו, התקשר האחראי במקום ואמר שהגיעו רק שלושה הורים, האם בכל זאת כדאי שהרב יבוא?

הרב ענה, ששלושה שרוצים לשמוע שקולים בעיניו לעשרים שבאו סתם – והוא בא!

בדרך הזכיר לנו הרב סיפור ששמע מהרב מרדכי אליהו שליט"א. פעם הגיע הרב למתנ"ס בעפולה להעביר הרצאה. כשהגיע, התברר שיש רק אדם אחד בקהל. המארגנים הצטערו מאוד וחשבו לבטל, אך הרב אמר שהוא יעביר את ההרצאה גם לאדם אחד. ואכן, הרב העביר את ההרצאה לאותו אדם, כאילו הוא עומד בפני קהל גדול. כעבור כמה שנים הגיע אל הרב אדם וסיפר לו שחזר בתשובה, והזכיר לו את אותה הרצאה שנתן בפני אדם אחד. "אתה הוא אותו מאזין?", שאל אותו הרב. "לא", ענה, "אני הייתי מנהל המתנ"ס. התפעלתי מאוד מהמסירות של הרב אפילו ליהודי אחד, וזה עורר אותי לחשוב על דרכי ולבסוף לחזור בתשובה". אסור לזלזל אפילו באדם אחד.

כשהגיע הרב בזק למתנ"ס הסביונים ניגשה אליו אשה, וסיפרה לו כדברים האלה:

אני באתי מקיבוץ חילוני, וכל סביבתי הייתה רחוקה מאוד מהתורה.

לפני ארבע שנים, התקיים אירוע דומה של "פנים אל פנים" כאן במתנ"ס, שבו השתתפתי. גם אז הגעת להעביר הרצאה להורים, וגם אז הגיעו רק שלושה הורים וביניהם אני. אתה התייחסת אלינו בכל הרצינות, למרות מספרנו המועט. תדע לך, כבוד הרב, שזה לא היה לשוא. מאז ההרצאה ההיא ובזכותה קרו הרבה דברים במשפחתנו.

אני משתתפת קבועה מאז בשיעורים של "אל עמי" במעלות.

כשהגיעו אלינו חבר'ה מהישיבה ל"פנים אל פנים" שמחנו מאוד, והיה לנו מפגש קבוע עם תלמיד מהישיבה, שתרם לנו מאוד.

הבת שלי למדה שנה שלמה לקראת בת המצוה שלה, עם בת שרות לאומי ממעלות.

לאחרונה שמענו שיש לימוד "הורים וילדים" בבית היהודי במעלות, ואנחנו מגיעים כמעט בכל שבוע, ללמוד עם בננו על פרשת השבוע.

כל הבית שלנו, שהיה רחוק מאוד, התקרב ליהדות.

הדברים הגיעו לכך שהבן שלי, שלומד מכם על היהדות ומברך כבר את הברכות, התחיל ללמד את סבא שלו – אבא שלי. הסבא נולד בארץ וגדל בקיבוץ, וכל חייו היה רחוק מאוד מהיהדות. לאחרונה התחיל נכדו – בננו – ללמד אותו מה שהוא לומד, וכך התחיל הסבא לברך ברכת "המוציא" כשהוא אוכל לחם בשבת. המעניין הוא, ששמתי לב שהוא אומר: "המויציא לחם מן הארץ", בהברה אשכנזית. אני בטוחה שהבן שלי לא מברך ככה. כנראה זה הזכיר לו את הסבא שלו, שכך הוא שמע אותו מברך בילדותו, לפני עשרות שנים.

כל זאת סיפרה אותה אשה לרב בזק.

אנו נוסיף ונגלה לכם, שהארוע השנה התקיים בזכותה. אותה אשה פנתה לתלמיד מהישיבה וסיפרה לו על הארוע שהיה לפני ארבע שנים, והציעה לעשות משהו דומה.

זהו. הרצאה אחת. שלושה או ארבעה משתתפים. בטח החבר'ה שהיו שם לפני ארבע שנים יצאו מאוכזבים – בשביל כל כך מעט אנשים עשינו מאמץ כל כך גדול?!

אנחנו לא יכולים לדעת מהי ההשפעה של המעשים שלנו. מעשה קטן שנעשה לשם שמים, גם אם הוא נראה לך לא מוצלח ואתה שוכח ממנו – יכול לשנות את חייה של משפחה שלמה.

לפני כמה חודשים יצאנו למושב צוריאל הסמוך למעלות, שאליו מגיעים הפעילים מידי ארבעה שבועות. שני פעילים הגיעו לביתו של אדם "מסורתי", ושוחחו עמו. במהלך השיחה הביע אותו אדם את צערו על כך שאין במושב שיעורים תורניים קבועים, וזה חסר לו.

הפעילים הבטיחו שינסו לעזור בענין.

כשחזרו הפעילים לישיבה דיווחו – כמו בכל פעם – לתלמיד שאחראי על "פנים אל פנים" לצוריאל. האחראי מארגן את היציאה החודשית למושב, והוא גם אוסף את הדיווחים על הפגישות בכל פעם כדי לוודא שהדברים מתקדמים כמו שצריך.

האחראי החליט לפעול בענין, ופנה לרכז "פנים אל פנים" בישיבה, כדי להתייעץ איתו איך לפתוח שיעור קבוע במושב צוריאל.

הרכז, למוד נסיונות מוצלחים – אך גם אכזבות. הוא יודע שהרבה פעמים אדם מבקש שיעור, אנחנו שולחים מישהו שמגיע והמקום ריק, ומתברר שהבקשה לא היתה בדיוק רצינית… והמבקש כרגע בתקופה עמוסה… כשהוא יתפנה הוא יצור קשר… וכך השיעור מתמוסס עוד לפני שהתחיל.

אבל אי אפשר להתעלם בגלל שפעם מישהו אכזב אותנו. לכן הוחלט לפנות לאותו אדם, ולהעביר את הכדור אליו – הפעיל התקשר אליו וביקש שיארגן קבוצה שמוכנה להשתתף באופן קבוע בשיעור. כשתהיה קבוצה כזו – אפילו קטנה – אנחנו נתחיל לקיים את השיעור.

מסתבר שאדם זה היה רציני, והוא ארגן שלושה אנשים שמתחייבים להשתתף (בלנ"ד) בשיעור באופן קבוע.

כיון שכך, נמצא אברך מהישיבה, בעל רכב, שהתנדב להגיע מידי שבוע לצוריאל ולהעביר שם את השיעור.

השיעור מתקיים כבר כמה שבועות, ומשתתפים בו ארבעה אנשים קבועים, ועוד כחמישה משתתפים לא קבועים. בכל שבוע הם לומדים על פרשת השבוע, על אמונה ומרווים את צמאונן של נשמות יהודיות לטל של חיים.

פגישה אחת. ראש גדול. עוד שיעור נולד. ישר כח לפעילים ולמעביר השיעור.

לפני כמה שנים, הסתובבנו חברי ואני בשכונת הזיתים במעלות.

כצפוי, סבלנו באותו יום ממספר טריקות דלת, מפני שבשכונה זו מתגוררים ערבים רבים.

למרבה הפתעתנו, באחד הבתים קיבלו אותו בקריאות 'שלום, איזה מזל שבאתם', 'כמה חיכיתי לכם'. לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. כששאלנו לפשר השמחה, אמרה הבחורה, כבת 28 לחייה, שהיא פנתה לגורם רבני בעיר בפניה לעזרה.

הסברנו לה שלא באנו מטעמו, וכמו רבים מתלמידי ישיבת ההסדר, אנו מסתובבים בין בתי העיר כדי להתחבר לעם ישראל. בכל זאת התעניינו במצבה, ואז פתחה את ליבה וסיפרה לנו על מצבה הנפשי העגום ועל מריבות חוזרות ונשנות עם בעלה.

כשנה וחצי קודם לכן, ילדה את ילדתה הראשונה וסבלה מזמן הלידה מדכאונות שלאחר לידה, דבר שגרם לה לחוסר שלווה ולחוסר סבלנות מצד בעלה. לבעלה, שעבד בשירות בתי הסוהר, לא היה כח לשמוע את בעיותיה והוא העדיף להישאר לישון בבית הסוהר בלילות. עקב כך נוצרה בעיית תקשורת חמורה בין בני הזוג, ובלא מעט שבתות נאלצו להיפרד וללכת כל אחד לבית הוריו.

הגברת סיפרה לנו שהיא כבר ניסתה הכל, ממש הכל. אך כשפירטה למה התכוונה היינו די בהלם – היא הלכה לכל מיני 'רבנים מקובלים' שהביאו לה כל אחד את הקמיע שלו, ואמרו לה לשים כל מיני דברים מתחת לכרית, מעל הכיור ובתוך התיק…

מוזר שדווקא אנו, תלמידי הישיבה, היינו אלה שהיא שמעה מהם לעזוב את כל ה'שטויות' האלה ואת הרבנים האלו ולטפל במצב בצורה עניינית ויעילה. בצורה זו ניסינו לעזור לה.

כשהיא שאלה: 'מה עוד כבר אפשר לעשות???', התחלנו לדבר איתה על חיי משפחה תקינים ועל צורת קשר ראויה בין בני זוג. לא מתוך נסיון ממש, כי אנחנו עדיין בני 21 לחיינו, אבל מתוך הבנה של קשר כללי בין שני בני אדם.

דיברנו על הסתכלות חיוביות ועין טובה, על התמקדות בטוב שבאדם, על החשיבות הרבה של חלוקת מחמאות ונתינה בשפע לבן הזוג. הסברנו שהקצר בתקשורת יכול היה בקלות להיפתר אם היו נפתחים אחד עם השני. הוספנו עוד כל מיני עצות שיעזרו לה לחבבה בעיני בעלה, עד לרמה של לבוש נאה ומכובד כשהבעל חוזר מהעבודה, הגשת ארוחת ערב עם חיוך ועוד כל מיני דברים קטנים כגדולים.

בסוף השיחה היא ביקשה שנכתיב לה מספר נקודות מהשיחה שלנו, כדי שתוכל ליישם אותם ולא תשכח אותם לאחר שנלך. העלינו על הכתב נקודות מהשיחה שלנו, ובשמחה קמה והודתה לנו שוב שוב, ביקשה שנבוא פעם נוספת וביקשה מספר טלפון בו תוכל להשיג אותנו כשתרגיש צורך בכך. נתנו לה בשמחה, ותוך כדי איחולי הצלחה נפרדנו לשלום וחזרנו לישיבה.

כעבור שבוע, קיבלתי ממנה טלפון. לא קורה הרבה שה'קשר המשך' חוזר אליך כל כך מהר… שמחתי לשמוע את קולה שנשמע רגוע ושמח בניגוד לשבוע הקודם.

היא שאלה לשלומי ואז כששאלתי לשלום משפחתה, סיפרה לי בהתלהבות על היחסים עם בעלה שמשתפרים מיום ליום, על כך שהבעל חוזר לישון בבית, המתח ביניהם יורד לאט לאט והאהבה מתחילה להתעורר מחדש.

ואז הגיע המשפט שעד היום אני זוכר אותו, מילה במילה: "יש לי אחות בנהריה, שכבר הרבה זמן יש לה בעיות עם בעלה. אם תוכל ללכת לדבר איתם, כדי שגם המצב שם ישתפר…".

הייתי נורא נבוך. אחרי הכל, אני בסך הכל תלמיד ישיבה צעיר בן 21 ולא יועץ זוגיות. לכן הפניתי אותה ליועץ מומחה בתחום שנסע לשם ושוחח עם בני הזוג.

כעבור חצי שנה, הלכתי שוב לביתה. הא שמחה מאוד שבאתי, סיפרה לי קצת על החיים, על הבעל ועל העבודה שהכל ברוך ה' כמו שצריך, ואז אמרה שוב משפט שעד היום מהדהד בזכרוני: "אתה יודע, אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי עוד לאף אחד חוץ מבעלי ומאמא שלי. אני בהריון".

אל תאמר: "אני לא ראוי", "אני לא יודע". אמור: הקב"ה ישים בפי את המילים המתאימות ביותר לאדם שמולי.

היציאה לפנים אל פנים מעולם לא הצליחה להתרומם אצלי לקשר המשך משמעותי וקבוע. אמנם היו פה ושם ביקורים מוצלחים, אך הם הסתכמו בהיותם ביקורים ולא היה בהם מקום להמשכיות.

כך היה, עד שפנה אלי האחראי על היציאה לחוסן וביקש ממני שאחליף אותו באופן חד פעמי, ואפגש עם יהודי שנפגש עמו פעם אחת. הבקשה מצידו לוותה בחשש ש'אגזול' לו את קשר ההמשך האיכותי. יצאתי למפגש עם תקוות גדולות, ולאלה היה אכן כיסוי.

פגשתי פנסיונר בודד שחי עם אמו. הוא עלה מאירופה ועסק בחינוך. היהודי עשה רושם של משכיל ומתעניין רבות ביהדות, דרך האינטרנט ובעזרת ספרים שונים. מעבר להתעניינותו הוא גם הביע חיבה גדולה ליהדות, ויותר מכך, לנושאי דגלה. לאחר שיחה עמוקה ומעניינת, הצעתי לו שנלמד מהמפגש הבא ואילך מספר הכוזרי. ידידנו נענה בשמחה, ואכן כך היה. בפעם הבאה שיצאה הסעה מהישיבה לחוסן הבאתי עמי באמתחתי שני עותקים של ספר הכוזרי והחילונו לומדים בהם. הלימוד היה מרתק וברמה גבוהה מאוד.

לאחר כמה מפגשים הצענו זה לזה שנגביר את תדירות המפגשים לפעם בשבוע. ידידינו היה מוכן להסיע אותי לביתו, או לבוא בעצמו לישיבה לשם כך, ואכן כך היה.

אט אט נוצר בינינו קשר מעבר ללימוד שהתבטא בין השאר בכך שלפני הגיוס קיבלתי, בנוסף לטלפונים והודעות רבים מחברים, טלפון גם מידידינו.

אכן, היתה לאחראי על היציאה לחוסן סיבה לחשש…

קצת ראש גדול, הרבה אמונה – עוד חברותא יוצאת לדרך.

קיבלנו רשימת כתובות ארוכה בכפר ורדים. בבית הראשון אמרו שהם עסוקים לשלושת החודשים הקרובים. בבית השני לא ענו. ואז ליד הבית השני ראינו גרם מדרגות קטן. ננסה? טוב. ובלב מחשבה – הלוואי שלא יהיו בבית. עולים קצת, אוי לא! יש אור! תוך שניות ספורות כבר היינו בפנים.

"אין לי בעיה עם מה שאתם עושים" אומר לנו הגבר, "רק שעם כל הדיבורים שלכם על התחברות, אתם אפילו לא יכולים לשתות מהמים שלי". זה היה משפט הפתיחה של דיון סוער שנמשך כשלוש שעות. דיברנו כמעט על הכל. יחסים בין חילונים לדתיים היום לעומת פעם. החינוך הדתי לעומת החילוני. האמת, שבקושי דיברנו. לשם שינוי ולהפתעתנו הגדולה, לגבר ולאשתו וגם לסבתא שהיתה שם היה הרבה מה לומר והרבה מה לחדש. ולא שהרגשנו מותקפים. להפך! הם דיברו איתנו על חשיבותה החברתית של בניית מסילת רכבת בין עכו לכרמיאל. מעולם לא ייחסנו חשיבות חברתית למסילת רכבת! הם סיפרו לנו על מחשבות שונות של אנשים שמעולם לא שמענו את שמותיהם והם מעריכים אותם כאילו היו הרב הראשי (להבדיל), ובעיקר הם חשפו אתנו לעולמם – הם עשו לנו "פנים אל פנים"!

ממפגש אחד עברנו לשני, שם הם קידמו את פנינו בגזירי עיתונים ששמרו במהלך השבועות האחרונים וממש רצו שנקרא. תבינו, הם לא אנשים משועממים בכלל. שניהם מרצים במוסדות חשובים להשכלה גבוהה, ובלי קשר לכל זה, איזה מבוגר, או בכלל מישהו, עושה משהו כזה?

משם המשכנו למפגש שלישי ורביעי. כל מפגש לא פחת משלוש שעות. באחד מהמפגשים נשארנו איתם עד 12 בלילה! לפני כל מפגש חששנו מחדש, אבל מכל מפגש יצאנו טעוני רעיונות ומחשבות ואפילו כמה שאלות שנצרכנו לשבת עם עצמנו (ולפעמים גם עם עזרה) ולברר.

במפגש לפני האחרון שהיה לנו, הם הודיעו לנו שהם טסים לארה"ב לכמה חודשים מטעם העבודה. רצינו מאד להיפגש איתם לפני הטיסה אבל כל מיני אילוצי זמן דחו את הפגישה, והיה נראה שכבר לא נוכל לעשות את הפרידה. שבוע לפני הטיסה הם התקשרו אלינו וביקשו שנבוא להיפרד. קשה לתאר את השמחה הגדולה שטלפון קצר כזה עושה. אמנם המפגשים בינינו היו ארוכים, אך הם נעשו בהפסקות גדולות, הם אנשים עסוקים ובוודאי יש להם הרבה חברים. מה הם ראו צורך דחוף כל-כך להיפרד משני בחורי ישיבה שרק באים ומתווכחים איתם כל הזמן?

כשבאנו אליהם להיפרד לא יכולנו בלי איזה וויכוח קטן לסיום וסתם עוד חידושים קטנים כל אחד מעולמו שלו, ואז הם נתנו לנו מכתב קטן וכך כתבו:

"…בחודשים האחרונים (כמעט שנה), מאז שנכנסתם לביתנו בכפר ורדים, למדנו להכיר אתכם, את השקפותיכם ואת רצונכם הטוב והכן להכיר אותנו, ובעיקר לחפש את החיבור בינינו, למרות הפערים הניכרים. אני משוכנע, שלא "העברתי" אתכם לצידנו, כפי שאתם לא הצלחתם להעביר אותנו על דתנו החילונית. עם זאת, השיחות שלנו, שלא לומר הוויכוחים בינינו, העשירו אותנו וגירו את מחשבותינו. אני מקווה שכך גם קרה לכם…".

ובאמת, נוכחנו לראות כיצד על ידי מפגש פשוט ובלתי אמצעי, הצלחנו לחדור לליבותיהם של מי שארגן את העצומה נגד בניית המקוה בכפר ורדים ומי שהחליטה להינשא שלא כדת משה וישראל כי היא מרגישה פגועה מהטקס. אם לא היינו דופקים בדלתם חייהם היו נמשכים כסדרם, הם היו טסים לחו"ל מבלי לחשוב אפילו כי יש איזשהו סיכוי שייפרדו לשלום משני בחורים צעירים שלומדים בישיבה כל-כך רחוק מאורחות חייהם.

אם היה נכנס בלבנו ולו הספק הקטן ביותר לפני הכניסה לבית והיינו נכנעים לו, היינו מפספסים את שני היהודים הנפלאים הללו שלימדו אותנו המון על עולם שנמצא 5 דקות נסיעה מכאן.

מזה כמה שנים, יוצאים תלמידי הישיבה ביום העצמאות אל הפארקים, ומחלקים לחוגגים חוברת צבעונית ועשירה ובה מאמרים ונקודות למחשבה על מדינת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לאור מגילת העצמאות.

באחת השנים, הגענו, שני פעילים, לאחד הפארקים. ראינו שם קבוצת ילדים משחקת כדורגל. רצינו לשוחח איתם אבל לא ידענו איך לגשת אליהם. החלטנו להצטרף למשחק, ואחר כך לדבר איתם. הצענו להם – בואו נשחק יחד כדורגל, ואחר כך נדבר איתכם על יום העצמאות.

מה פתאום, אמרו הילדים, קודם נדבר, אחר כך נוכל לשחק בכדור.

אספנו את הילדים סביבנו, ושוחחנו איתם על משמעותו של יום העצמאות. תוך כדי השיחה אחד הילדים סיפר שהוא רוצה לשמור שבת, אבל העובדה שהוא משחק כדורגל מונעת זאת ממנו. הוא ביקש שנעזור לו בכך.

במקום אחר, הגיע זוג פעילים אל קבוצת צעירים שישבה בפארק המשקיף אל מורדות נחל כזיב ואל מבצר המונפורט. נוף מדהים.

שוחחנו איתם קצת על המקום המעולה שהם בחרו למנגל, והגענו לדבר על המבצר שנמצא מולנו. איך בנו כזה מבצר גדול באמצע שום מקום, וכמה הוא מרשים ומוגן.

כמה שהמבצר הזה גדול וחזק, אמרנו, זה לא עזר לצלבנים. הם כבר לא פה. אף עם לא הצליח להיות בארץ ישראל בצורה קבועה.

ארץ ישראל כאילו חיכתה לנו כל השנים, הוספנו, והפנינו אותו למאמר בחוברת המדבר על הקשר המופלא בין עם ישראל לארץ ישראל.

"יאללה, בוא כבר, מה זה מעניין אותך הדברים האלה", קרא אחד החבר'ה לבחור שעמו שוחחנו.

אבל הוא לא ויתר – "למה אתה מפריע, זה מעניין אותי", אמר, לקח את החוברת והחל לקרוא בה בעיון.

יום העצמאות זה לא רק מנגל. מתחת להררי הכנפיים והנקניקיות מסתתרים אנשים, הצמאים לשמוע וללמוד. רק צריך למצוא אותם.