טיפים לשבוע ישיבה

הגיע הזמן להתחיל לחשוב בצורה רחבה, לטווח ארוך. אנו רגילים מידי לשאול את עצמנו "לאן הערב".
עכשיו צריך לשאול – "לאן החיים"…

חשוב לבדוק את הדברים המשמעותיים, שיובילו אותך ללכת לישיבה שבאמת מתאימה לך.
מה זה ישיבה מתאימה?
זו ישיבה שתסייע לך ללכת בדרך שבה אתה רוצה ללכת, ישיבה שבה תוכל לבנות את עצמך בצורה אמיתית.

מה זה אומר בפועל?
כדאי שתגדיר לעצמך – מהם התחומים שאני רוצה להתקדם בהם במהלך לימודי בישיבה? על מה אני רוצה לעבוד כדי להיות במקום טוב יותר?
בישיבה אנו נבנים בעיקר בשלושת התחומים הבאים:
1. עבודה על האישיות – להיות אדם טוב יותר, בעל מידות מתוקנות.
2. השקפת עולם – לגבש עמדה ביחס לחיים, לעולם, לאמונה.
3. קשר לתורה – להיות אדם שהתורה מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים שלו.
על כל אחד מהתחומים האלה כדאי לחשוב בעצמך לפני שאתה בא לישיבה. בשבוע ישיבה תשאל – אלה התחומים החשובים לי. אלו כלים יש כאן בישיבה שיעזרו לי לקדם את השאיפות שלי?

אם אינך בודק זאת, אתה דומה לאדם שרוצה להגיע לבאר שבע. הוא עולה על אוטובוס ושמח מאוד – האוטובוס ממוזג כראוי, יש סרט טוב, מוזיקה נעימה, אנשים נחמדים. רק בעיה קטנה אחת נשארה – האוטובוס הזה נוסע לצפת…
למשל – אם אתה חושב ללכת לאוניברסיטה אחרי הישיבה, כדאי שתלך לישיבה שמכשירה אותך לקראת החיים שאחרי הישיבה. ישיבה שיהיה לך כיף להיות בוגר שלה גם כשאתה באוניברסיטה.
אם הישיבה רואה כ"בוגד", או "נכשל" את מי שהלך לאוניברסיטה – זה כנראה לא האוטובוס שלך…

אם אתה ממש רוצה להשקיע, אתה יכול להכין איזו סוגיא, שאתה מרגיש שלמדת אותה היטב ואתה רוצה לשמוע כיצד לומדים את הסוגיא הזו בישיבות שאתה בודק. אולי יש לך קושיא טובה שלא מצאת עליה תירוץ שמספק אותך.
במקום להיבחן – תבוא לבחון – איך אתם לומדים גמרא? איך אתם מתמודדים עם הסוגיא הזו?

הרבה חבר'ה מרגישים, שהם לא אוהבים ללמוד גמרא.
רק המחשבה על כך שבישיבה לומדים גמרא בצורה רצינית במשך שעות בכל יום גורמת להם לכאב ראש.

ובכן, האם זה שאני לא אוהב ללמוד – זו סיבה לא לבוא לישיבה, או סיבה לבוא לישיבה?

נראה לי, שהתשובה לשאלה הזו לא יכולה להינתן במבט על השנה או השנים הקרובות בלבד.
כיום אני לא אוהב ללמוד, ונראה לי קשה מאוד להקדיש לכך כמה שנים.
אבל בוא נסתכל לרגע עוד כמה שנים קדימה.
האם אתה מבין שכרגע אתה קובע את יחסך לגמרא לכל ימי חייך? שלעולם לא תפתח עוד גמרא?
זו אחריות גדולה מאוד. לא ניתן לפטור זאת בהינף יד.

בכל הדורות מסרו יהודים את נפשם על לימוד הגמרא. הנה קטעים מספרו של הרב חיים סבתו – "בואי הרוח" (הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 65, ו96):

פרקש אחז בידי וסיפר: כשהגעתי לכפר ביהרנג'יבאיום, שאליו נשלחתי לשמש שוליה של אופה, ללמוד מלאכה זו על בוריה, הייתי נער בר מצוה. יתום ובודד. לא שאלתי איפה אלון, לא שאלתי מה אסעד. שאלה אחת שאלתי כשבאתי לשם: יש כאן שיעור גמרא? לא, לא היה. זה היה כפר קטן של יהודים קשי יום העמלים לפרנסתם, מפטמים אווזים משחר ועד לילה, ובשבת אחרי התפילה מענגים את השבת בשומן אווזים ובעיתון הונגרי. ואני בן היידובסרמן, עירו של רבי יעקב גינז בעל הרי בשמים, בנו של הרבני יוסף פרקש זכרונו לברכה, שרב העיירה התיירא מסברותיו, שכל בוקר השכים שעתיים קודם עלות השחר לעסוק בתורה – וכי יעלה על הדעת שאני אחיה בכפר שלוש וחצי שנים בלי שיעור גמרא? וכי אפשר בכלל ליהודי לחיות בלי דף גמרא? עד אז לא שמעתי על יהודים בלי שיעור גמרא.
…אחרון נמכר הש"ס הגדול בכריכת העור החומה, שהיה כל כך אהוב על אבא. פעם הרשו לי ללטף את הכריכה. אמא נשקה לכל כרך קודם שנמכר וביקשה מחילה. רק פרוסת לחם וכוס חלב ביקשה. לא לעצמה. מה יכלה לעשות.
רק גמרא אחת קטנה אמא לא מכרה. מסכת בבא מציעא של אבא, שהיה נושא אותה תמיד בכיס מעילו ולומד בה בדרכים, בעגלות וברכבות. אמא נתנה לי אותה ואמרה: בגמרא זו תלמד כל ימיך, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. גמרא קטנה זו, אמרה לי אמא, ליוותה את אביך בכל דרכיו. גם בשדה הקרב באותו יום מר ונמהר בסרביה במלחמה העולמית היא היתה איתו. על כריכתה סיפר במשפט אחד את המוצאות אותו שם, בשדה הקטל, בעלות השחר. אִתה תזכור את אביך ואת תורתו, את שקידתו ואת העמקתו, את אהבתו לתורה ואת דבקותו באמת. ובבוא היום תעביר את המפתח הזה לבניך אחריך. את הסידור שלו נתן לך אבא ביום מותו. בו תתפלל ובו תתחנן לפני בוראך. שלשלת אחת של זהב, ושני מפתחות לה: הסידור והגמרא.

האם אתה מוכן לנתק את עצמך מהשלשלת הזו? ממסירות הנפש של יהודים בכל הדורות?

ועוד משהו שכדאי שתשים לב אליו.
בעוד שנים לא רבות, אתה תהיה אבא לילדים. אתה בודאי רוצה שגם ילדיך ימשיכו את השלשלת, ויעבירו הלאה את לפיד התורה והאמונה. כבר היום ניתן לראות, שבדור בו לכל ילד יש סמארטפון ביד – קשה מאוד לקשור ילדים לעולם של תורה וקדושה. המצב רק ילך ויחמיר עם השנים. רק הורים חזקים, יציבים, בעלי עמוד שדרה רוחני ועולם תורה מלא ועשיר יצליחו להעביר זאת לילדיהם.
אם אתה מוותר לעצמך כבר עכשיו בענין הגמרא – כיצד תצליח להעביר את הקשר לתורה, לתפילה וליהדות לילדיך?!

אם הייתי כותב עכשיו פרסומת ללימודים בישיבה הייתי כותב:
* אתה לא אוהב ללמוד גמרא?
* אתה מרגיש שהגמרא שפגשת עד היום "זה לא זה"?
מקומך איתנו!

דווקא מי שלא אוהב ללמוד גמרא – צריך ללכת לישיבה. בישיבה תקשור קשר חדש עם הגמרא.
בישיבה תשאל כל הזמן – מה אני יכול לעשות כדי לאהוב את הגמרא? איזה כלים הישיבה יכולה להציע לי כדי ללמוד בשמחה ומתוך הזדהות?
את השאלות האלה כדאי לך לשאול גם בשבו"ש, ואפשר גם לעשות "מבחן שדה" – האם בישיבה החבר'ה לומדים גמרא בשמחה? האם הישיבה מצליחה במשימה הזו, של לאהוב את הגמרא?

א. מה באמת עם ישראל צריך?

מלחמת לבנון השניה הסתיימה בצורה מבישה למדי. 32,000 חיילי צה"ל, בליווי טנקים ומטוסים, לא הצליחו להכניע 8,000 לוחמי חיזבאללה, המצויידים בנשק קל בלבד.
האם מה שהיה חסר לצה"ל כדי לנצח זה עוד קצינים מקצועיים?
ועדת וינוגרד הוקמה כדי לחקור את הגורמים לכשלון, ומסקנותיה הן, בין השאר, שמה שהיה חסר זו חברה חזקה, ערכית ובעלת אמונה.
הנה כמה ממסקנותיה:

חברה חזקה

…בעיקר נכון הדבר כאשר סביר להניח שחלק ניכר מן ההיחלשות של הנורמות והערכים של צה"ל חלחל לתוכו מן החברה הישראלית הרחבה יותר.
…ציינו כבר כי חלק מן הנורמות הלקויות שמצאנו בצה"ל חלחלו אליו מן החברה הישראלית – ואולי מן החברה המערבית – בכללותה. דבר זה הוא מובן ואף טבעי בצבא המבוסס על גיוס כללי. יחד עם זאת, חשוב לנו להדגיש כי לצה"ל תפקיד חיוני בחברה הישראלית דווקא בנקודה זו. חיוני לעשות לשיפור הנורמות והערכים בחברה הישראלית על כל חלקיה.

משבר ערכים

…נראה כי עובדה זו אף היא מבוססת על תערובת של שיבוש בערכי היסוד של צה"ל, ושל הלכי רוח עמוקים ורחבים בחברה הישראלית, שחלקים ממנה כבר אינם מוכנים לקבל את אפשרות הכורח של לחימה מתמשכת, על המחירים הכואבים הכרוכים בה… לגבי כל מי שמאמין שישראל עשויה לעמוד בפני מצבים בהם שימוש בכוח צבאי עשוי להיות הכרחי, יש כאן תופעה שיש להתמודד עימה בדחיפות ובכובד ראש.

יש בצה"ל ובחברה הישראלית שחיקה באמונה בצדקת הדרך ובמלחמה עליה. יש צורך לפעול בדחיפות ובנחישות לתיקון המצב.

בידי מי אנו מפקידים את המשימה הזו? מי יפעל להחדרת ערכים לחברה הישראלית?
כדי שצה"ל ינצח במלחמה הבאה יש הכרח לבנות עורף חזק – חברה חזקה ובעלת חוסן שתיתן גיבוי למלחמות שמנהל הצבא. אין די בחיילים חזקים ואמיצים, אלא יש צורך בחברה חזקה שצה"ל יהיה חלק ממנה.
מה שבאמת חסר לחברה הישראלית הם אנשים בעלי עמוד שדרה, שיכולים לבנות כאן חברה ערכית, בעלת עוצמה וכח עמידה, שיחלחלו גם לצבא.
לשם כך, אין די בלימוד של שנה אחת, שרובו לימודי אמונה ושיעורים. יש צורך בבנין רציני ומעמיק. כדי לבנות את עצמך באמת, צריך לדעת ללמוד לבד, לא להיות קשור לסינור של רב שאומר לי מה לחשוב, ולהיזון רק משיעורים.
בישיבה תלמד לקחת אחריות על הלימוד שלך ועל העולם הרוחני שלך, תלמד לשאול שאלות וגם למצוא בעצמך תשובות. תלמד להתמודד ולעמוד מול העולם בלי פחד. אחרי הכל אתה הולך אחר כך לצבא ולחיים, שם תצטרך לעמוד בעצמך מול השאלות.

ב. התחדשות בתורה
אבל יש בישיבה הרבה מעבר לכך. אם תתבונן על עולם התורה ועל התמורות שחלו בו בשנים האחרונות, תגלה דבר מעניין.
כל החידושים ודרכי הלימוד המתחדשים היום בעולם התורה – מקורן בישיבות ההסדר. לימוד התנ"ך בעוצמה, לימוד "אליבא דהלכתא", פריצת דרך בלימוד גמרא, "תורת ארץ ישראל" – כל אלו התפתחו וצמחו רק בישיבות ההסדר.
הדרך של שילוב התורה והצבא – התורה והחיים – מולידה רוח של התעוררות והתחדשות גם בתורה. הרב קוק אומר (מאמרי הראי"ה עמ' 414):

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה – איננה עדיין תחיה אמתית.

המשפט הזה כאילו נכתב על ישיבות ההסדר. התחיה של התורה, דרכי לימוד חדשות, מחשבה על דרכים ללימוד תורה ברמה ובעוצמה מתוך חיבור למציאות החיים במדינת ישראל – זוהי הבשורה של ישיבות ההסדר.
מסתבר, שהחיבור של לימוד תורה בעוצמה עם שירות צבאי – מולידים רוח חדשה, שעושה טוב לשני הצדדים. הצבא נעשה מתוך עולם ערכי ועמוק, והתורה נלמדת מתוך רוח של התחדשות המתאימה לדור .

ג. חיבורים
השלם את המשפט, הלקוח מהגמרא:

כל העוסק בתורה בלבד…

מן הסתם אמרת משהו בסגנון של: "הרי הוא בן העולם הבא". כך אומרים רבים.
כשרואים את הגמרא – יש לנו הפתעה גדולה (עבודה זרה י"ז ע"ב):

אמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה.

הייתכן?! וכי מה יכול להיות טוב יותר מאדם שעוסק בתורה בלבד? "תורה נטו", בלי הפרעות?
כדי להבין את משמעות הדברים, נביא את הגמרא בהקשרה:

תנו רבנן, כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד, וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וגו'", מאי "ללא אלהי אמת", שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה.

התקופה היא תקופת המאבק נגד השלטון הרומאי. רבי חנינא, מעשרת הרוגי מלכות, נתפס על כך שהקהיל קהילות ברבים כדי לעסוק בתורה (כמובא בהמשך הגמרא). רבי אלעזר בן פרטא הואשם בחמישה סעיפים. מסתבר שמעבר לכך שעסק בתורה, עסק בדברים נוספים הקשורים למרד. הוא היה, כנראה, "הסדרניק", ששילב את לימוד התורה עם שירות בצבא המורדים.
על כך אומר לו רבי חנינא – אני עסקתי בתורה בלבד, וזה לא בסדר, שכן התורה צריכה להופיע בחיבור לעולם הזה, לתקופה ולצרכי הדור.
הגמרא מלמדת, שאין די בעיסוק בתורה בלבד. העיסוק בתורה חייב להיות מחובר ל"גמילות חסדים" – כל דור על פי עניינו.

מה שנדרש מאיתנו, זה לבנות השקפת עולם של חיבור בין עולמות – עולם של תורה ועולם של מדינה, עולם של צבא ועולם של חברה מתוקנת.
בישיבות ההסדר נבנית השקפת עולם של חיבור. העולמות השונים אינם מאיימים זה על זה ואינם מנותקים זה מזה, אלא להיפך – משולבים זה בזה ומעשירים זה את זה.

ד. כמה זמן משרתים?
חשוב לדעת: למרות שתלמידי ישיבות ההסדר משרתים בפועל "על מדים" כשנה וחצי, הם נחשבים כחיילים לכל דבר במשך ארבע שנים. שירות צבאי הוא לא רק ריצה על ג'בלאות. גם חייל עורפי, שיושב שלוש שנים במשרד, נחשב חייל והוא מקיים את חובתו. גם חיילי ישיבות ההסדר – משרתים בשירות קרבי בחלק מהזמן, ובשאר הזמן הם בישיבה.
זה מזכיר לי סיפור. כשבנו את ישיבת פוניבז', פנו פועלי הבנין לראש הישיבה, הרב כהנמן, ואמרו לו: למה תלמידי הישיבה לא הולכים לצבא, הלואי שגם אנו היינו יכולים לשבת וללמוד במקום ללכת לצבא או לעבוד.
אמר להם הרב כהנמן: אתם רוצים ללמוד, בבקשה. אתם תשבו בישיבה ותלמדו כבחורי ישיבה, ואני אשלם לכם משכורת כאילו אתם עובדים. הפועלים שמחו, כמובן, על ההצעה, עזבו את כלי העבודה והתיישבו בבית המדרש.
לא עברו כמה שעות וכל הפועלים באו אל הרב בבקשה לבטל את ההסכם. הם לא יכולים ללמוד כל כך הרבה שעות, והם מעדיפים לעבוד בחוץ, בבנין, ולא ללמוד בישיבה.
הסיפור הזה מלמד, שכאשר תלמיד ישיבת הסדר מסיים את תקופת השירות הצבאי שלו, הוא לא "משתחרר", אלא "מתגייס". לרבים מאיתנו הרבה יותר קשה להיות בישיבה וללמוד תורה שעות רבות בכל יום (בלי שמקבלים על זה תעודה בסוף), מאשר להיות בצבא ולרוץ על ג'בלאות.
רבים מהטוענים כלפי ישיבות ההסדר, לא היו מוכנים להחליף איתם אפילו ליום אחד.

לכן, חשוב לבחון את הדברים במבט כולל. שירות צבאי של ארבע שנים, שחלקן בישיבה וחלקן בצבא, מבטא את הרצון האמיתי לתרום למדינת ישראל בצורה המלאה ביותר, כחייל, כאדם, כיהודי וכבן תורה.

לסיכום:
ישיבות ההסדר הן הנושאות היום ב"נטל" העיקרי שמדינת ישראל זקוקה לו – בניית חברה ערכית, תורנית, מחוברת, המשלבת את כלל הערכים שאנו מאמינים בהם: לימוד תורה, שירות צבאי, תרומה למדינה, חיי תורה ועוד ועוד.