הכלל: יש לדקדק בלשונו של הרמב"ם, אימתי פתח את ההלכות בלשון: "מצות עשה לעשות כך וכך", ואימתי בלשון: "עשיית כך וכך מצות עשה".
כתב ב"שדי חמד" (ח"ו, כללי הפוסקים סי' ה', ג'):
הרמב"ם זימנין כותב מצות עשה לעשות כך וכך, וזמנין כותב לעשות כך וכך מצות עשה…
הרב חנן אלהים דף קט"ו ע"ב בשם מוהר"ר גרשון כתב דהרמב"ם בריש הלכות שבת שכתב "השביתה וכו' מצות עשה" וכו', ולא כתב "מצות עשה לשבות", משום דמצות שבת היתה קודם מתן תורה, דבמרה איפקוד, והכי קאמר, השביתה שהיינו עושים קודם מתן תורה היא מצות עשה, וכן במילה. ושדו בה נרגא מתפלה דאבות תקנום וכתב "מצות עשה להתפלל", עי"ש.
על מצוות שהיו קודם מתן תורה כותב הרמב"ם שמעשה זה, שעשייתו לא התחדשה במתן תורה אלא היתה מצוה גם קודם לכן, מוגדרת גם כמצות עשה מן התורה. אולם על מעשים שנתחדשו במתן תורה כותב הרמב"ם שמצות עשה – מן התורה – לעשות כך וכך, שכם התורה היא שחידשה עשיית דבר זה כמצוה.
על דרך זו להסבר לשונו של הרמב"ם יש כמה קשיים, כפי שהביא בשדי חמד וקשיים נוספים. עם זאת, מן השדי חמד עולה החשיבות של העיון בלשונו של הרמב"ם, אף כי הדרך ליישב את לשונו איננה תמיד בדרך זו המובאת בשדי חמד (עיין שם שהביא דרכים נוספות).