לחיות עם פרשת השבוע – איך מקבלים תורה עם סמארטפון?
4
פרשת מתן תורה פותחת כך (שמות י"ט, א'-ב'):
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.
חז"ל דורשים את הפסוק הזה בצורה מיוחדת (ילקוט שמעוני תורה, רמז רע"א):
אמר הקב"ה לישראל: בני, היו קורין את הפרשה הזו בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה, שנאמר: "ביום הזה באו מדבר סיני", אימתי, "בחדש השלישי".
אנו יכולים לחזור ליום הזה של עמידת ישראל מול הר סיני, ולקבל את התורה מחדש.
על הפסוק השני, מקשים רבים מן המפרשים (עי' העמק דבר), שלכאורה הוא פסוק מיותר, הרי כבר נאמר בפסוק הקודם שבאו למדבר סיני, ולשם מה יש צורך לחזור על כך שוב?
ומבארים, שפסוק זה מלמד את ההכנה הנדרשת למתן תורה. כדי שעם ישראל יוכל לקבל תורה, עליו להיות ראוי לכך, והפסוק מלמד מה יש לעשות כדי להיות ראויים לתורה.
נעמוד על הדברים לאור דבריו של "אור החיים" הקדוש, שמפרט שלושה עניינים שנלמדים מן הפסוק.
אכן כוונת הכתוב הוא להקדים שלשה ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתינו הנעימה.
ראשית יש לדעת, כי למרות שנדרשת הכנה כדי ללמוד תורה, בסופו של דבר התורה היא דבר נעים וכיף.
הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה… ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זה אמר הכתוב: "ויסעו מרפידים", לא בא להודיע מקום שממנו נסעו, שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים, כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל (בכורות ה') בפסוק: (שמות י"ז): "וילחם עם ישראל ברפידים", ברפיון ידים עד כאן, והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו: "ויבואו מדבר סיני".
הנקודה הראשונה היא לנסוע מרפידים, שהוא לשון רפיון ידיים. יש דברים שמביאים את האדם לרפיון ידיים, שסותרים את המציאות של התורה, ועל כן יש להתרחק מהם. יש להתנתק מדברים שמנתקים את האדם מקשר לתורה.
כשהיו ברפידים, מיד בא עמלק ונלחם בהם. בלבו של האדם אין רִיק. אם אין שם תורה – מיד נכנס עמלק, הוא יצר הרע.
כיצד מתנתקים מהדברים שבאים לרפות את ידינו? ברצוננו "לחיות עם פרשת השבוע", עלינו להתעורר לנושא חשוב, שזכה לאחרונה לתשומת לב ציבורית: סינון התכנים בסמארטפונים. הדבר קורה עכשיו בישיבות ובציבור בכלל.
אכן, הגיע הזמן לכך. כבר זמן רב אנו מחכים לזה, ובסוף זה קרה – העולם כבר לא יכול לסבול את הצד השלילי שבמכשירים החדשים. כבר הוכח במחקרים רבים שהם מביאים אוטיזם, בעיות קשב וריכוז, מחלות לב ולחץ דם ועוד מרעין בישין אחרים. מגיע הזמן שבו העולם אומר: עד כאן! בואו נפסיק עם החופש המוחלט. בואו לא ניתן לכל הזוהמה והטינופת של העולם להיות בכף ידינו כשאנו במקומות הכי קדושים.
הצעד הראשון והמינימלי הוא לסנן את המכשיר. אל תגיע למצב שאתה מחזיק ביד טינופת. אל תפעל ברפיון ידיים.
מחקרים מלמדים כי למעלה מ80% בציבור הדתי נופלים ברשת למקומות שהורסים להם את החיים – את המשפחה, את הקשר הזוגי. האם לא חבל להרוס בידיים את הדברים הכי קדושים ויקרים לנו? הרי אדם שנופל – זה מלוה אותו לכל החיים. הוא נזכר בזה גם כשהוא עם אשתו. כיצד ניתן לבנות כך קשר טוב ועמוק?
ללא סינון, המכשירים הללו הורסים את כל ההנאה, הטוב והנועם של החיים. הגיע הזמן לומר: די!
הצעד הראשון לקבלת תורה הוא לעזוב את כל מה שמרפה את ידינו. זה ההכנה הראויה לתורה, ובכלל – להיותנו בני אדם.
וענין ב' הוא השפלות והענוה, כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר (עירובין נ"ד), וכנגד זה אמר: "ויחנו במדבר", פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו.
עלינו להיות בענוה, להיות כלי קיבול. אין צורך לדון יותר מידי, ולחשוב בעצמך על כל דבר. רבנים גדולים וחשובים מכל הארץ אומרים שצריך לסנן את המכשירים. הם מסבירים, שעלינו לעשות זאת כציבור, כדי שזו תהפוך להיות הנורמה, ואנחנו מקשיבים לכך בענוה. לא בכל דבר אנו צריכים לחשוב ולהביע את דעתנו. עלינו להתבטל למה שמורים לנו לעשות, ולפעול מתוך ענוה.
העולם מרגיש שכך אי אפשר להמשיך, ורק מחכים שמישהו יעשה את זה. אנחנו צריכים להיות הראשונים, ואחרינו יבואו עוד רבים בע"ה.
וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ'): "חרב אל הבדים" (תענית ז'), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר: "ויחן שם ישראל", לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה.
עלינו להיות מאוחדים, כאיש אחד, כדי לקבל את התורה. כשעושים דברים יחד, זה נותן עוצמה גדולה.
אני בטוח, שכל תלמידי הישיבה הם מהאחוזים של אלו שלא נופלים בגלישה ברשת. אז אולי לא צריכים את הסינון? הרי זה מיועד למי שנופל?!
אולם מהגמרא אנו למדים הפוך (סנהדרין י"א ע"א):
מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה. השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות – ירד. עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא (אדם אחר), ומחמת כיסופא הוא דעבד (בגלל בושה עשה כך).
שמואל הקטן הבין שאי אפשר להלבין את פניו של אדם ברבים. וכי יקום אדם ויאמר: אני עליתי שלא ברשות?
וכי יבוא אדם ויאמר: אני נפלתי, אני זקוק לסינון?
עלינו ללמוד משמואל הקטן – הצדיקים שאינם נופלים צריכים להתקין לעצמם סינון. כל אחד יהיה כשמואל הקטן, ויאמר: נפלתי, ולכן אני זקוק לסינון. כל אחד צריך להסתובב עם מדבקה של מכשיר מסונן.
שמואל הקטן בגדלותו, "הודה" בנפילתו כדי להציל אדם מבושה. זו הגדלות ואנו צריכים ללכת בדרכו.
מי שלא מתקין סינון כי הוא חושב שהוא לא זקוק לכך – מלבין את פני חבריו ברבים. בגללו כל מי שמסנן את מכשירו מכריז בכך ברבים על נפילותיו.
הגמרא מוסיפה ללמד, ששמואל הקטן לא היה היחיד שנהג כך:
כי הא דיתיב רבי וקא דריש (ישב רבי ודרש), והריח ריח שום. אמר: מי שאכל שום – יצא. עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל.
רבי חייא עומד מול רבו, רבי יהודה הנשיא, ובכל זאת הוא יוצא מבית המדרש. כל שאר התלמידים קלטו את הענין – ויצאו אחריו. "לא תהא כזאת בישראל" לבייש אדם ברבים, שיצטרך להודות בטעותו.
כשהגדולים מודים בנפילותיהם, יכולים גם הקטנים יותר לעשות זאת בלי להתבייש.
והגמרא לא עוצרת כאן:
ורבי חייא מהיכא גמיר לה (מהיכן למד זאת), מרבי מאיר, דתניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה. עמדו, כתבו כולם ונתנו לה.
רבי מאיר נותן לאשה זו גט, כאילו גם הוא חשוד בכך שקידש אשה זו בביאה. רבי מאיר לא אמר: אני בטוח שלא קידשתי אותה בביאה, וגם אתם יודעים זאת. מי שחשוד בכך – שיתן לה גט. לא זו הדרך. רבי מאיר מראה את הדרך לכולם בכך שהוא נותן לה גט, וכך הוא מונע את התלמיד החוטא מבושה עצומה.
והגמרא ממשיכה:
ורבי מאיר מהיכא גמיר לה, משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה, משכניה בן יחיאל, דכתיב: "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת". ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה, מיהושע, דכתיב: "ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל", אמר לפניו: רבונו של עולם, מי חטא, אמר לו: וכי דילטור אני לך, הטל גורלות. ואיבעית אימא ממשה, דכתיב: "עד אנה מאנתם".
דרך זו היא דרך עתיקה, שמקורה בימי משה רבינו. יש ליצור נורמה, שבה גם מי שנופל – לא מתבייש, והוא יכול לפעול כדי לתקן ולקום.
הראשונים שצריכים להירשם לסינון המכשיר הם אלו שיודעים בעצמם שלא נפלו. אחריהם יבואו כולם. זו צריכה להיות דרך כללית, שכל תלמידי הישיבה יהיו שותפים בה.
העולם עומד ומייחל לכך. אי אפשר להמשיך עוד בדרך זו.
זו הדרך לקבל את התורה. להתרחק מדברים שמונעים את החיבור לקדושה, בענוה, ומתוך חיבור ומחשבה על הכלל.
כאשר נפעל כך, יהפכו המכשירים מהדבר הרע שקיים היום, לדבר טוב.
הזכרנו פעמים רבות את דברי ה"לשם" (ספר "שערי הלשם" חלק א', סימן ט"ו, פרק א' בסוף אות ו'), שכל כח מופיע בתחילת הדרך בצורה של רע, כיון שרק כך הוא מופיע במלוא עוצמתו. רק אחר שהופיע הכח במלוא עוצמתו, ניתן לתקן אותו ולהפוך אותו לטוב. מכשיר מסונן הוא מכשיר שהפך מרע לטוב.
אנו יכולים להיות חלק מהטוב הזה. אנו יכולים לסייע לכך שיושפע על העולם שפע של חסד ורחמים, שהופך את הרע לטוב. זו הזכות שלנו, ועלינו להירתם לה.