לחיות עם פרשת השבוע – חיזוק התא המשפחתי
5
ספר במדבר הוא ספר המעבר מיציאת מצרים לכניסה לארץ ישראל.
כך דרשו חכמים (בראשית רבה פרשה ג', ה'):
אמר ר' סימון: ה' פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה, "ויאמר אלהים יהי אור", כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו, "ויהי אור", כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, "וירא אלהים את האור כי טוב", כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות, "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, "ויקרא אלהים לאור יום", כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות.
ההבדלה הזו מתבטאת בשני המניינים בספר במדבר. המנין הראשון, בפרשת השבוע, מונה את יוצאי מצרים, והמנין השני, בפרשת פינחס, מונה את באי הארץ. כל הספר עוסק במעבר מיציאת מצרים לקראת הכניסה לארץ ישראל. יש הבדל ניכר בין שתי התקופות. זוהי הנהגה שונה לחלוטין1. במצרים ובמדבר יש הנהגה ניסית, ובארץ ישראל זו הנהגה טבעית.
לאור המבט הזה על ספר במדבר, יש לשים לב לביטוי שהתורה מדגישה מאוד וחוזרת עליו עשרות פעמים בפרשת השבוע: "למשפחותם לבית אבותם". ברוב הפעמים זה "מסתדר" עם פשט הכתובים, אך יש מקומות שזה מעורר שאלות.
מיד בתחילת הספר נאמר (במדבר א', ב'):
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.
כיצד התבצע המנין? מפרש רש"י:
לגלגלתם – על ידי שקלים בקע לגלגולת.
המנין נעשה בצורה פרטנית. כל אחד נתן בקע לגולגולת, וכך ידעו את מנין עם ישראל. אם כך, לשם מה מזכיר הכתוב "למשפחותם"? כיצד קשורות המשפחות למנין?
מפרש רש"י:
למשפחתם – דע מנין כל שבט ושבט
.
אך עדיין אין זה מובן. הרי אם נמנות המשפחות – כיצד ידע מנין כל שבט ושבט? היה צריך להיות כתוב: "לשבטיהם"?!2
התמיהה גדלה יותר בפרשיית הדגלים.
בתיאור הדגלים והשבטים הנמנים על כל דגל, אין אזכור למושג המשפחה או "בית אבותם". אולם הפסוק הפותח פרשה זו הוא (במדבר ב', א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.
יש להבין, הרי הדגלים עמדו לפי שבטים, מה הקשר למשפחה ולבית האב?
הנצי"ב למד מכאן, שגם כל משפחה נשאה דגל קטן, הדומה לדגל של השבט. עדיין אין זה מובן, לשם מה אומר זאת הכתוב? איזו חשיבות יש לדגלון המשפחתי הקטן?
גם בסיום פרשה זו חוזרת התורה על התמיהה (במדבר ב', ל"ד):
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו
.
הנסיעה והחניה היתה לפי הדגלים, מה הקשר למשפחות?
ההדגשה הזו מלמדת שהתורה רואה ערך מיוחד במשפחה.
המשפחה, ובמיוחד "בית אבותם", הוא ביטוי מיוחד לישראל. כך אומר הרמב"ם (רמב"ם הל' אישות פ"א ה"ד):
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר (דברים כ"ג): "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה.
המצב שהיה לפני מתן תורה הוא המצב שנשאר גם אחרי מתן תורה אצל בני נח. אין להם קידושין וגירושין, ופירושו של דבר שבצורה עקרונית – אין זה הכרחי שאדם ידע מי הוא אביו. מובן, שכאשר חיים בצורה מתוקנת, יודע כל אדם מי הוא אביו, אך אין זה חלק מהסדר המהותי של בנין החיים.
כך הוא הדבר בעולם החי. אין חיה מכירה את אביה. ודאי שאין בעל חיים מכיר את נכדו. כך הוא הדבר מן הבחינה העקרונית באומות העולם. אין זה הכרחי לסדר החיים שאדם ידע מי אביו.
בישראל אין זה כך. היחוס אחר האב, החיבור למשפחה ולדורות הקודמים הוא חיוני. "כיון שניתנה תורה", ניתנה לעם ישראל שליחות. השליחות עוברת מאבי האב אל בני הבנים. כך לומדת הגמרא בקידושין מן הפסוק (דברים ד', ט'-י'):
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.
זכרון מתן תורה עובר לבני הבנים. מכאן לומדת הגמרא (קידושין ל' ע"א) שיש אחריות לסב על לימוד התורה של נכדו. מתן תורה קושר בין הדורות ויוצר את החשיבות של התא המשפחתי.
כשקיבל עם ישראל את התורה, קיבל יחד איתה שליחות ודרך, יעוד שאליו יש לצעוד, והדבר הזה הוליד את החשיבות של המשפחה.
התורה מדגישה ענין זה במיוחד בפתח חומש במדבר, שבו מתחלפת ההנהגה ממצרים לארץ ישראל. זוהי הנהגה שונה לחלוטין, צורת החיים של עם ישראל משתנה באופן גורף – אך יש דבר אחד חיוני שנשמר עם כל השינויים: המשפחה.
בפסח אנו חוגגים את המהפכה הגדולה ביותר שהיתה לעם ישראל – היציאה מעבדות לחירות. המהפכה מנתקת לכאורה בין הדורות. מה הקשר בין סבא שגדל כעבד במצרים, ובין נכדו שנולד אל חיים של אומה עצמאית בארץ ישראל? אולם דווקא בליל הסדר מושיבה התורה את האב עם ילדיו ואת הסב עם נכדיו, ומצוה עליהם (שמות י"ג, ח'): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". גם המהפכה הגדולה ביותר איננה יכולה לנתק את הקשר המשפחתי, המבטיח את הרציפות של העברת המסורת מעבר לכל המהפכות והשינויים בין הדורות.
יש ענין ישראלי מיוחד בשמירת המסגרת המשפחתית של אבא, אמא וילדים.
לאחרונה התוודעתי שוב לאחד המאבקים הגדולים שאנו עוברים בשנים האחרונות. אויבי ישראל שנואשו מלנצחנו בשדה הקרב, עברו לחזית אחרת. הרבה כוחות והרבה מאוד כסף מושקע בפגיעה בערך המשפחה בישראל. עידוד זוגות חד מיניים וחד הוריים, עידוד רווקות מאוחרת וצמצום הילודה – כל אלו משווקים באגרסיביות רבה אל מרכז השיח הציבורי. מנסים ליצור מצב שהדיבור על המשפחה המסורתית כערך יהיה לא לגיטימי. כל מי שינסה לדבר נגד הפגיעה בערך המשפחה – יוקע מיד כאויב הקידמה, החברה והחופש.
לצערנו, לפעמים נראה שהם מצליחים. משאלות שאני נשאל פה ושם אני קולט לפעמים שהשואל נכנס לאוירה השלטת בשיח התקשורתי. הוא תמה איך התורה מתייחסת לכל מיני דברים מתועבים, כאילו התועבה היא הדבר הנורמלי, ועמדת התורה המעודדת את בנין המשפחה התקין והנורמלי נראית מוזרה.
אנו קרובים לגאולה, וכל כוחות הרשע והשלילה, היצר הרע, הס"א והקליפות וכל מה שקשור בזה – כולם משקיעים את כל כוחותיהם בעיכוב הגאולה.
אנו צריכים להתפלל לקב"ה (תהלים ע"א, ט'): "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה". עם ישראל עבר דרך כה ארוכה וקשה, עמד בנסיונות כל כך גדולים – אנא, אל תתן לקלקל ברגע האחרון את כל התהליך, את כל הבנין שבנינו בכל הדורות.
עלינו להיות ערים למאבק הזה.
השלב הראשון הוא בעצמנו. להכיר בחשיבות של נישואין מוקדמים, של ריבוי ועידוד הילודה, של חיזוק התא המשפחתי הבריא והנורמלי של אבא-אמא-ילדים.
לכאורה זה מובן מאליו ואין צורך לומר זאת. אך מתברר שאין זה כך. חשוב לומר זאת ולחזק את זה. האוירה הציבורית היא נגד הערך המשפחתי, וחשוב לתת לזה את הערך הנכון.
גם כשעם ישראל חונה לדגליו – התורה מדגישה את המשפחות. הערכים הכלל ישראליים של הדגלים, הנסיעה והחניה על פי ה' – לא יכולים להתקיים ולעבור מדור לדור ללא שמירה חזקה על המשפחה.
אנו לא חתולים… לא נצליח להתרבות ולשרוד ללא משפחה. כאומה אנו צריכים להעביר את הערכים "לבניך ולבני בניך". בלי זה לא יוכל עם ישראל להתקיים.
אמנם המנין היה פרטני, "בקע לגולגולת", אך חשוב לדעת גם את המנין המשפחתי. בלי זה הערך של המנין הכללי והפרטי נפגע.
בנין המשפחה דורש השקעה של אנרגיה. אמנם החיות חסכו לעצמן את השקעת האנרגיה הזו, אבל בגלל זה הן חיות בזבל… אנחנו בני אדם, ויותר מזה – ישראלים, ואנו נדרשים להשקיע – בחיזוק הזוגיות, בחיזוק הקשר בין ההורים לילדיהם, בשיפור הדרך החינוכית שלנו, בחיזוק הקשר עם ההורים שלנו, בהשקעה במצוות כיבוד הורים. זה הבסיס לקיומנו כאומה. עלינו להיזהר מהשפעתן של רוחות זרות, המנסות לפגוע באומה דרך הפגיעה בערכי המשפחה. הרבה עוצמה וכח יש להעניק לערך המשפחה. זו השליחות והמשימה שלנו בדור הזה.
חיזוק התא המשפחתי כך שיהיה חזק ויציב, יחזק את עם ישראל, לאורך ימים ושנים טובות, לגאולה שלמה.
1 עי' בהקדמת הנצי"ב לפירושו "העמק דבר" לספר במדבר.
2 עי' מפרשי רש"י שדנו בדבריו אלה.
תודה
חשוב החיזוק הזה בדורנו