לחיות עם פרשת השבוע – דרך ארוכה וקצרה
הפרשיות שקוראים בימי ספירת העומר, בין פסח לעצרת, קשורות למהותם של הימים הללו. היכן ניתן למצוא קשר כזה בפרשת נשא?
בפרשת נשא מוזכרת פרשת אשה סוטה, שמביאה מנחת שעורים, כחלק מתהליך הבירור שהיא עוברת בבית המקדש. מדוע מנחת שעורים, ולא מנחת חיטים כמו שאר המנחות?
רש"י מפרש על פי חז"ל (רש"י לבמדבר ה', ט"ו):
שעורים – ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה.
בזוה"ק קושרים את מנחת השעורים של אשה סוטה, למנחת שעורים נוספת – מנחת העומר הבאה ביום ט"ז בניסן, בפתיחת ספירת העומר.
מדוע מנחת העומר באה מן השעורים? האם גם כאן זהו עונש על התנהגות לא ראויה, חלילה?
מבארים חכמים בזוה"ק, שהשעורים ממהרות להתבשל, יותר מכל התבואות האחרות, ולכן עוד לפני חג הקציר ניתן כבר להביא קרבן מן השעורים.
לאור זאת יש להבין – מדוע סוטה מביאה מנחת שעורים? כיצד קשורה המהירות של בישול השעורה לאשה סוטה?
גם במנחת העומר יש להבין, האם זהו ענין טכני בלבד, או שיש בזה ענין מהותי המלמד על המהות של מנחת העומר והספירה הבאה אחריה.
השעורים מבטאים את המהירות והחפזון. על כן הם מתאימים לבהמה, שגם היא ממהרת להתבשל, כמו שדרשו חכמים (בבא קמא ס"ה ע"ב): "שור בן יומו קרוי שור".
בזוה"ק מרחיבים את ההשוואה בין האדם ובין הבהמה. בהמה נולדת – ומיד היא בשיא כוחותיה. האדם, לעומת זאת, צריך לעבור ברית מילה ביום השמיני, ופדיון הבן בבכור ביום השלושים, ובר מצוה, ומשלב לשלב יש קשיים וזמן ארוך שעובר. עד שהתינוק מתחיל לדבר וללכת עובר זמן רב. אנו מתלהבים ושמחים כשהתינוק מתהפך מהבטן לגב. מה עושה הבהמה בשלב זה של החיים? כמעט ויש לה כבר משפחה משל עצמה…
את המהירות ניתן לראות בשתי בחינות.
האחת שלילית. אנשים רוצים הכל כאן ועכשיו, אינסטנט, ולא מוכנים לתהליכים.
אך יש גם בחינה נוספת חיובית. אמנם המדרגה מגיעה במהירות, אבל היא פותחת תהליך ארוך ומשמעותי של חיבור המדרגה הזו לחיים, של בנין החיים והאישיות לאור המדרגה שאדם מגיע אליה.
שתי הבחינות הללו מעמידות אותנו על ההבדל בין מנחת העומר ובין מנחת סוטה.
סוטה לא מוכנה לקבל את התהליך של בניית משפחה ובנין הזוגיות. זה קשה, זה מאתגר וזה דורש מאמצים.
לבהמות אין בעיות משפחתיות, משום שאין להם משפחה. הכל פשוט וקל.
אך האדם אינו כך. יש משפחה ויש להשקיע כדי לבנות אותה. לפעמים זה דורש זמן רב.
הסוטה רוצה קשר מיידי, בלי בנין ארוך ובלי אחריות. על כן מנחתה היא מנחת בהמה. כמו הבהמה שחיה את חייה בלי בנין משפחה – כך גם הסוטה. השקפתה על העולם היא השקפה בהמית, שאיננה מכירה בתהליכים ובחשיבותם.
מנחת העומר באה מן השעורים הממהרים להתבשל, אך אין בה מן החפזון. המנחה באה בראשיתה של ספירה. אנו סופרים יום ועוד יום, עד ליום הארבעים ותשעה ולשער החמישים שבא בעקבותיו. ביום החמישים – בחג השבועות – מקריבים את קרבן "שתי הלחם" הבא מן החיטים. אחר ימי הספירה וההכנה – הגענו למעלת "אדם" ואנו יכולים להביא קרבן מן החיטים.
נראה, שהדברים קשורים לדרשה נוספת של חכמים בפרשה (רש"י במדבר ו', ב'):
למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
כשם שהסוטה מחפשת קיצורי דרך – כך גם השותה יין. הוא רוצה להגיע לחויה רוחנית, ואין לו סבלנות. לכן הוא מקצר את הדרך על ידי יין, וחושב שהגיע לחויה רוחנית.
הרואה סוטה בקלקולה, מבין שקיצורי דרך מביאים לקלקול, ולכן הוא מזיר עצמו מן היין שמהווה קיצור דרך וגורר אחריו קלקולים.
פרשת סוטה והשוואתה לספירת העומר מלמדת אותנו שלא ניתן לעשות קיצורי דרך. הדרך ארוכה היא במהות, וכידוע, אנחנו לא מפחדים ממנה.
הגמרא מספרת (עירובין נ"ג ע"ב):
אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם, חוץ מאשה, תינוק ותינוקת… תינוק מאי היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר, אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי, אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה, אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה?! נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל, שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם.
במה ניצח אותו תינוק את רבי יהושע?
התינוק לימד את רבי יהושע, שאין קיצורי דרך. לא במקרה היו לעיר זו שתי דרכים. כך הוא סדר העולם, ותמיד הדרך הארוכה היא הדרך היותר קצרה בסופו של דבר.
כשבונים בנין, יש להתחיל מהיסודות ולבנות שלב ועוד שלב. כדי שיעמוד הבנין לזמן רב יש לפעול בסבלנות ולהשקיע ביסודות – ואז יש לכך גם פירות. הדרך הקצרה – מתבררת כדרך ארוכה. הסוטה והיין הם דברים שמפילים את האדם למקומות שלוקח לו זמן רב כדי לקום מהם.
ההבנה הזו חשובה לפרט ולכלל.
חשוב להבין שכדי לקבל את התורה יש ללכת בדרך ארוכה, יש לבנות מדרגה ועוד מדרגה, עד שזוכים לקבלת התורה.
במערכות רבות בחיים חשוב להכיר בערכה ובחשיבותה של הדרך הארוכה. ברכישת מקצוע, בבנין משפחה, בחינוך הילדים – לא ניתן לקצר את הדרך. אם מכירים בכך שהדרך היא ארוכה – היא תהיה הדרך הקצרה ביותר, שכן היא מאפשרת לבנות בנין יציב וחזק.
גם בבנין האומה יש שלבים מהירים ושלבים ארוכים.
השלב הראשון הוא שלב הבנין החומרי. בשלב זה אנו כבהמה, ועל כן הוא נעשה מהר יחסית. מדינת ישראל קמה, עברו שנים של מלחמות, וכעת קיומנו הוא עובדה מוגמרת. הסתיים השלב הראשון של הקמת המדינה.
מלחמת ששת הימים היתה מלחמה מהירה מאוד – אבל היא היתה תחילתו של תהליך ארוך של הפנמה של מה שקיבלנו במלחמה.
כך גם ביחס להתיישבות. השלב הראשון של בניית הישובים הוא מעשי ומהיר יותר. להעמיס את הציוד על משאית ולהגיע ליעד – זה נעשה במהירות.
אך אחר השלב הראשוני הזה, בבחינת מנחת העומר, יש דרך ארוכה. כעת יש לבנות את הבנין הנפשי והרוחני, יש להגיע לכך שעם ישראל יבין שארץ ישראל היא שלנו. את זה לא עושים על ידי משאיות. זה תהליך ארוך של עשרות שנים. עוד אדם ועוד אדם, עוד שיחה ועוד שיחה, עוד "פנים אל פנים" ועוד אחד. אכן, זוהי דרך ארוכה, אך אין קצרה ממנה.
את הבנין המעשי אפשר לסתור. את המשאיות אפשר להחזיר חזרה למקום שממנו באו. אם עם ישראל לא יהיה קשור בקשר אמיתי לארץ ישראל – הבנין לא יוכל להחזיק מעמד, חלילה. יש לבנות את ה"זוגיות" של עם ישראל וארץ ישראל, וכמו בזוגיות – זה תהליך ארוך.
זוהי המשימה שעם ישראל ניצב בפניה כעת.
השלב הפיזי – פחות או יותר מאחורינו. כבר הזכרנו את העובדה המדהימה, שכיום אין למדינת ישראל איום קיומי על גבולותיה. מי שגדל, כמוני, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים זוכר את הפחד הקיומי, את האיום של שלושה צבאות גדולים שרוצים להשמידנו ולזרוק אותנו לים. הפחד הזה היה חלק מהחיים, ופתאום – ואיננו עוד. המדינות סביבנו הולכות ומתפוררות, ואין מי שמאיים על קיומנו. אנו לא קולטים עד כמה הנס הזה גדול ומשמעותי.
המציאות הזו מלמדת, שהשלב הראשון של הקמת המדינה – הושלם. שלב ה"מאכל בהמה" הסתיים, וכעת צריך להתחיל את הספירה ואת התהליך שיביא אותנו אל "מאכל האדם", אל קבלת התורה.
עלינו לפעול כדי שעם ישראל יהיה קשור בדעתו ובנפשו לארץ ישראל ולמדינת ישראל. זה בנין ארוך. זוהי דרך ארוכה, אך אין קצרה ממנה.
אם ננסה לעשות קיצורי דרך על ידי משאיות, על ידי שריפת צמיגים וחסימת כבישים ונחשוב שבכך אנו מצילים את עם ישראל – זו טעות מרה, שמאריכה את הדרך.
יש לבנות בנין בנפשות. בתחילה בנפשות שלנו. להיות טובים ויציבים בתורה, ביראת שמים – ולהקרין זאת על סביבותינו. זו דרך ארוכה, אך כל עוד לא נצעד בה – נהיה כבהמות, וארץ ישראל איננה מקבלת זאת.
ללא בנין הקשר של העם לארץ – הבנין המעשי נשאר חלש ולא יציב. עלינו להביא את הציבור למחשבה ולאמירה: אנחנו אוהבים את ארץ ישראל. ויותר מכך – אנו דבקים בארץ שעיני ה' בה, מצד מעלתה הרוחנית.
לפעמים נראה, שהדרך הארוכה לא משפיעה. אדם חושב לעצמו: יצאתי ל"פנים אל פנים", דיברתי עם משפחה אחת – מה זה עוזר? אם רק הייתי יכול לדבר ברדיו או בטלויזיה – הייתי משפיע בגדול.
זה לא נכון. גם בהשפעה על אנשים אין קיצורי דרך. זו דרך ארוכה שיש לצעוד בה שלב אחר שלב, ולא להתייאש.
מי שמחפש קיצורי דרך מלמד בכך שהוא התייאש מהאומה ומהיכולת שלה להתקשר לארץ. אך אנו מאמינים באומה, ולכן הולכים בדרך הארוכה.
עלינו להאמין בעם ישראל, בארץ ישראל – וברבונו של עולם שנתן לנו את המתנות האלה. עלינו לדעת שיש לנו כח למשימות שהתקופה מטילה עלינו. עלינו לרצות בדרך הארוכה וללכת בה.