לחיות עם פרשת השבוע – "תכוונו גבוה – תכוונו לישיבת הסדר"

הרבה דרשו את ענייניה של פרשת המרגלים, נעמוד על נקודה אחת.

בזוה"ק אמרו (ח"ג שלח, קנ"ח ע"א, בתרגום):

"וישלח אותם משה וגו', כולם אנשים", כולם צדיקים היו וראשי ישראל היו, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה. למה נטלו עצה זאת? אלא אמרו: אילו יכנסו ישראל לארץ נעבור מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשים אבל בארץ לא נזכה, ועל שנטלו עצה רעה לעצמם מתו הם וכל אלו שלקחו דבריהם.

דברי הזוה"ק דורשים הבנה. מה גרם למרגלים לחטוא? האם הרצון בשררה, בגאוה, חוסר הרצון לאבד את "הכסא" גרם לאנשים צדיקים לחטא כה חמור?
ושאלה נוספת: אם הם מנהיגים טובים וראויים – מדוע לא יהיו כך גם בארץ? מדוע משה עתיד למנות ראשים אחרים על העם?

נראה, שיש בדברים אלו עומק גדול.
הזוה"ק מדגיש, שהמרגלים אמרו: "אנו זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ לא נזכה".
הם לא העמידו את חוץ לארץ מול ארץ ישראל, אלא את המדבר מול ארץ מיושבת.
המדבר הוא מקום הפקר שאין בו כלל ישוב של אנשים.
במדבר אין התעסקות בענייני החומר. אין עמים נוספים שרוצים את המקום הזה, אין מלחמות, וממילא העיסוק הוא רוחני יותר. כשעם ישראל היה במדבר זה היה בולט יותר: בני ישראל אכלו מן ושלו, שתו ממי הבאר, הלכו אחר עמוד הענן ועמוד האש – וכלל לא דאגו לצרכים חומריים. אולם הדבר נכון גם ביחס לכל אדם שחי במדבר.
צורת ההנהגה של המדבר היא יחודית, ומתאימים לכך מנהיגים מסויימים. בכניסה לארץ נדרשים מנהיגים אחרים – יש מלחמות מול עמים הדורשים אף הם את הארץ, יש ענייני כלכלה וחברה, יש דברים חומריים רבים שמסיחים את הדעת מהתורה ומהעולם הרוחני.
המרגלים הבינו שבארץ ישראל תידרש הנהגה אחרת, הנהגה שמתאימה לארץ ישראל.

לוּ היו באים לשאול אותנו, לפני מאה שנה, האם להיכנס לארץ, מה היינו אומרים?
נתאר לעצמנו שהיו באים ואומרים: "פקד ה' את עמו", ועם ישראל חוזר לארץ ישראל. אבל יש לכך מחיר. בחו"ל, רב הקהילה הוא המנהיג הבלתי מעורער. הוא שר הפנים ושר החוץ, שר הבריאות ושר החינוך, שר הכלכלה ושר הדתות. הכל עובר דרכו – משתדלנות אצל הפריץ ועד הקמת חברת ביקור חולים, מחלוקת צדקה ועד פתיחת תלמודי תורה.
בארץ ישראל, אומרים לנו, זה לא יהיה כך. בארץ ישראל יש מלחמות, וכדי לנהל את משרד הבטחון צריך מיומנויות שלא נרכשות בשנות הלימוד הרבות מאחורי הסטנדר בישיבה. אפילו משרד החינוך דורש הרבה יכולות ארגוניות ולא רק תפיסה חינוכית. ההנהגה תתחלף. הרבנות תרד ממעמדה. זה יכול להוביל לכפירה. עולם החולין מתגבר ואיתו יכול לבוא גם חילון.
ועכשיו אנו צריכים להחליט: האם עולים לארץ או לא? זו, בערך, היתה השאלה שעמדה גם בפני המרגלים.

באופן אישי נראה לי שהייתי מתלבט. למסקנה, הייתי אומר, כך מסתבר, שלא לעלות לארץ. הייתכן, קהילה בלי רב שמנהיג אותה? מנהיג של עם ישראל בלי כיפה, בלי תפילה ובלי תורה?

המשל הזה מלמד, שזה לא פשוט לומר: המרגלים לא רצו להיכנס לארץ, וזו טעות. זה מצב מורכב ומסובך.
ההנהגה בארץ ישראל היא הנהגה קשה מאוד.
ה"שפת אמת" אומר, שכשהיו צריכים לקבל תורה, אמרו כל העם פה אחד: "נעשה ונשמע". זה היה יותר קל מאשר להחליט שנכנסים לארץ. לכניסה לארץ היתה התנגדות. איך אפשר לעבוד את ה' מתוך כניסה עמוקה לעולם החומר? עבודת ה' בארץ ישראל, שבה צריך לעשות חיבורים בין התורה לחיים החומריים של האומה – היא קשה מאוד.

הקושי הזה עדיין נמצא בקרבנו.

מידי פעם יוצא לי לעשות "תרגיל", לתלמידי י"ב שבאים לבקר בישיבה.
אני אומר לתלמיד: אני אגיד לך את תחילתו של מאמר חז"ל, ואתה תמשיך:

כל העוסק בתורה בלבד…

בדרך כלל ההמשך המוצע הוא: "הרי זה בן העולם הבא", "זוכה לשני שולחנות" וכדומה.
ואז אני פותח את הגמרא (עבודה זרה י"ז ע"ב) וקורא את ההמשך המפתיע:

כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה…

כפי שביארנו בעבר, הגמרא עוסקת בהבדל בין רבי חנינא בן תרדיון שנתפס על ידי הרומאים "על דבר אחד" – על לימוד תורה, ובין רבי אלעזר בן פרטא שנתפס "על חמישה דברים". אמר רבי חנינא לרבי אלעזר:

אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד, וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (דברי הימים ב' ט"ו): "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת".

רבי אלעזר בן פרטא נתפס על חמישה דברים. כפי הנראה, מלבד לימוד תורה הוא גם היה קשור למרד נגד הרומאים. הוא היה "הסדרניק", ששילב את לימוד התורה עם שירות בצבא. זהו עיסוק "בתורה ובגמילות חסדים". ועל כך אומר רבי חנינא, שזה יותר טוב מעיסוק בתורה בלבד.

עד היום, עדיין נדמה לנו שהאידיאל הוא להיות "עוסק בתורה בלבד". עדיין קשה לנו לקבל את דברי התורה וחז"ל, שבארץ ישראל החומריות היא הרוחניות, שזהו הסדר הנכון של החיים.
בארץ ישראל השירות בצבא הוא חלק מהתורה. מי שלא מבין את השילוב בין התורה לצבא, את הסדר הנכון – חסר לו בתורה, התורה שלו לא שלמה.

הגמרא אומרת, שסדר קדימות הברכה על פירות נקבע על פי סדר הפסוק (דברים ח', ח'):

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

כך אמרו בירושלמי (ברכות פ"ו ה"ד):

תמן אמרין כל הקודם למקרא קודם לברכה, וכל הסמוך לארץ קודם לכל.

ככל שפרי קרוב יותר למילה "ארץ", הוא קודם לברכה¹. ועל כן ברכה על התמרים קודמת לברכה על רימונים. הרב קוק מסביר (עין אי"ה לברכות פ"ו סעיף מ'), שחלקו הראשון של הפסוק עוסק בקשר לארץ מהצד הרוחני, וחלקו השני, "ארץ זית שמן ודבש", עוסק בקשר החומרי. החידוש של הגמרא הוא, שמי שקשור לארץ מהצד החומרי, מצד הצבא וההתיישבות וכדומה, קודם לברכה על פני מי שבא מכח התורה אבל הוא רחוק מהארץ.
החיבור לארץ ישראל יוצר ברכה. גם לימוד התורה מתברך מכח הקישור לארץ. כל מי שלמד בישיבת הסדר יודע, שהמפגש עם לימוד התורה אחר השירות הצבאי מתברך עשרת מונים ביחס ללימוד שלפני הצבא.

הפנו את ליבי לסקר שנערך לאחרונה על לימוד התורה בציבור הדתי לאומי². הסקר ארוך ומפורט, אבל נקודה אחת משמעותית ראויה להתייחסות. על השאלה "כמה פעמים בשבוע אתה נוהג ללמוד תורה", ביחס ל"רמת ההשכלה" התורנית, ניתנו התוצאות הבאות:

		כל יום	כל יומיים	פעמיים בשבוע	פעם בשבוע (לא בשבת)	רק בשבת	כלל לא לומד
רמת השכלה	בוגר ישיבת הסדר	44%	14%	10%	9%	15%	8%
	בוגר מכינה	13%	13%	20%	3%	17%	33%
	בוגר ישיבה גבוהה	38%	15%	15%	12%	12%	9%

הסקר לימד שוב עד כמה הסדר של ישיבות ההסדר מרכזי בבניית עולם התורה לטווח ארוך. אל תקרי ישיבת הֶסְדֵּר אלא ישיבת הַסֵּדֶר.

שתי נקודות יש ללמוד מכאן.
א. שילוב השירות הצבאי בלימוד התורה בישיבה הוא הסדר הנכון של החיים. חייו של עם ישראל בארץ ישראל דורשים קישור לצבא, ומי שמתעלם מכך – גם תורתו נפגמת. אדם שלא מתגייס מרגיש בנשמתו שהוא לא עושה את מה שהוא צריך לעשות. חבריו בצבא, תודעתו הציונית קוראת לו להתגייס – והוא נמנע מכך. זה יוצר לחץ המשפיע על הקשר לתורה גם לטווח הארוך.
ב. יש הבדל עצום בין אדם היוצא למהומת החיים מתוך לימוד של שנתיים או יותר בישיבה, ובין אדם שיוצא למהומת החיים מתוך שירות של שלוש שנים בצבא. המסלול הייחודי של ישיבות הסדר, שבו חוזרים ללימוד תורה אחר השירות הצבאי, יוצר קשר חזק לתורה.
ידענו זאת במשך שנים, ועכשיו הסקר מראה שזה גם מגובה במספרים.

תוצאות הסקר הזה צריכות להשפיע בכמה מעגלים.
במעגל של ישיבות ההסדר, עלינו לחשוב איך אנו משפרים עוד ועוד את האחוזים. אל לנו להסתפק ב44% שלומדים תורה בכל יום, ועלינו לחשוב כיצד בוגרי הישיבות יוסיפו עוד ועוד בלימוד התורה.

אבל יש כאן גם אמירה חשובה לתלמידי כיתות י"ב, וגם לר"מים שלהם: "תכוונו גבוה, תכוונו לישיבות הסדר".
אם אתם באמת דואגים ללימוד התורה של התלמידים שלכם לטווח ארוך – תדאגו שהם יגיעו לישיבות הסדר. כל בחור שלא מגיע להסדר – עלול להיגרם מזה ביטול תורה. יתכן שהוא ילמד פחות במהלך חייו.

אם היו שואלים אותי לפני שראיתי את הסקר, מי לדעתי לומד יותר, בוגרי ישיבות הסדר או בוגרי ישיבות גבוהות – אני מניח שהייתי אומר שבוגרי ישיבות גבוהות לומדים יותר. המחשבה הראשונית היא, שמי שלומד יותר שנים – ימשיך ללמוד גם אחר שהוא עוזב את הישיבה.
אך זו טעות. אנו רואים שדווקא בוגרי ישיבות ההסדר נשארים קשורים יותר לתורה מאשר בוגרי ישיבות גבוהות³. אנו רואים שהקישור אל הצבא מגדיל תורה ומאדירה. בחור שהולך לצבא כחלק מהלימוד בישיבה מגדיל בכך תורה, ובסופו של דבר הוא יקבע עיתים לתורה בצורה משמעותית יותר בזכות זה.

השילוב בין התורה והצבא מהווה תיקון לחטא המרגלים, שלא ראו נכון את החיבור בין התורה לארץ ישראל. התיקון הוא בהבנה שכשנכנסים לארץ ישראל, שעיני ה' אלוקינו בה, גם ההתעסקות החומרית היא רוחנית. כאשר באים אל עולם החומר על פי התורה – גם הוא הופך לתורה.

הרבה פעמים התורה מפתיעה אותנו, ואומרת דברים שלא היינו מצפים להם. כך גם בנושא זה. היינו חושבים שאם תלמד הרבה תורה, ותהיה "עוסק בתורה בלבד" – תגדל בתורה, אך התורה אומרת להיפך. האחריות על התורה יחד עם אחריות על המדינה ועל החברה – הם מגדילים את התורה. אל לנו לחשוב שאם אדם למד שעה פחות בגלל שעסק ב"פנים אל פנים", למשל, הוא יהיה פחות תלמיד חכם. להיפך, בזכות זה הוא יהיה תלמיד חכם גדול יותר.

אמרו בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א):

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן. אימתי עוסקין בתורה, אימתי עוסקין במלאכתן, אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר: על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנת במלאכתן.

בבבלי אמרו על כך (ברכות ל"ב ע"ב):

תנו רבנן, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית, אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.

חכמי ארץ ישראל מבינים שהחסידות – העיסוק בחסד, שמתבטא בדורנו גם בשירות בצבא, ביחס לחברה, ב"פנים אל פנים" – מוסיפה ברכה בתורה. זה מפתיע. אדם עוסק בחסידות – ותורתו מתברכת. היה נראה לנו שזה אמור להיות אחרת, אבל אנו לא קובעים על פי מה שנראה לנו אלא על פי הדרכתה של התורה.
התורה מלמדת אותנו שהשירות הצבאי הוא חלק מהתורה, ועל כן הוא מגדיל את התורה. כשעושים על פי דרכה של תורה – התורה מתברכת.

עלינו להבין את הערך הגדול שבחיבור התורה אל כל מערכות החיים. יתכן שאלו שאינם לומדים בכל יום תורה, זה מפני שהם חושבים שהם "לא המשיכו בתורה", שהרי הלכו ללמדו מקצוע, וממילא הם לא שייכים ללימוד תורה בצורה רצינית. כאילו יש כאלה שממשיכים בתורה ויש כאלה שממשיכים בעולם המעשה. עלינו לבטל את החלוקה הזו. כל החיים ממשיכים בתורה. כל אדם צריך להיות תלמיד חכם, בין אם הוא עורך דין, רופא ואפילו רב…
החיבור לעולם המעשה איננו סותר את לימוד התורה אלא משלים אותה. קביעות עיתים לתורה בעוצמה מתוך החיבור לעולם המעשה יביא להגדלת התורה בארץ ישראל בצורה משמעותית.

נקודה נוספת, שישיבות הסדר אמונות עליה.
הזכרנו לאחרונה את היחס לתקופה המיוחדת שאנו חיים בה. במשך שנים גדלנו על כך שמדינת ישראל נמצאת באיום קיומי. שכנותיה מאיימות עליה ורוצות להשמידה – מצרים בדרום, סוריה בצפון, ירדן במזרח ועוד. והנה לפתע מתברר, בדו"ח ועדת לוקר וממקורות נוספים, שהמצב הזה השתנה. אין כיום איומים של צבאות על מדינת ישראל.
הבעיה של מדינת ישראל כיום היא בעיקר הטרור. מול טרור העיקר הוא כח העמידה. הגדרה מקצועית לכח עמידה ששמעתי מפיו של חוקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS): "היכולת לקום מהר ממכה שמקבלים". מה מקנה את היכולת הזו? אמונה. לאנשים מאמינים יש כח עמידה ויכולת להתגבר במהירות על מכות, חלילה.

יש לנו תפקיד עצום – לחזק את האמונה של עם ישראל.
בוגרי הישיבות, המקימים משפחות גדולות וחזקות, המשתלבים בכל מערכות החיים של מדינת ישראל – מפיחים בכך רוח של אמונה בעם. זה מחזק את העם מול הטרור יותר מכל דבר אחר, יותר מכל סיירת מובחרת.
כח העמידה, האמונה בנצח ישראל, האמונה שחזרנו לארץ ישראל כדי להיות כאן לנצח – זה מה שיתן כח למדינת ישראל במאבקה מול הטרור. לשם כך עם ישראל צריך לרצות את הארץ, את התורה, את הקשר לעם.
זו משימה חשובה מאוד, שיש להשקיע בה בכל מקום – ב"פנים אל פנים", במקום המגורים, במקום העבודה – בכל מקום עלינו להפיח רוח של אמונה, מתוך שמחה והודאה לה' ששם אותנו בדור המיוחד הזה.

עלינו להמשיך לחזק את ישיבות הסדר, ואת הגדלת התורה שהן מביאות. ובע"ה נמשיך להתעצם בלימוד התורה ובכח העמידה, לאורך ימים ושנים טובות.

---

¹ ועי' בבבלי ברכות מ"א ע"ב: "דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה, אמר ליה: זה שני לארץ וזה חמישי לארץ".
² הסקר נערך על ידי מכון סמית, מטעם "הרמב"ם היומי" ו"צורבא מרבנן".
³ יש להעיר, ש38% לומדי התורה בכל יום מכלל הישיבות הגבוהות, כוללים ישיבות שבהן לומדים עשרות ומאות אברכים מבוגרים. האחוזים של הבוגרים שכבר אינם בישיבה נמוכים יותר, וכנראה קרובים ל13% הלומדים בכל יום מבין בוגרי המכינות.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *