לחיות עם פרשת השבוע – אנחנו ככלי קיבול לתורה
5
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל… (דברים א', א')
אנו פותחים ספר חדש, שמתייחד מכל התורה בכך שזה נאומו של משה רבינו. כבר עסקו רבים ביחודו של הספר, ונעמוד על הדברים לאור דברי הספרי, הדורש את תחילת הספר (ספרי דברים, א'):
"אלה הדברים אשר דבר משה", וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד, והלא הוא כתב כל התורה כולה, שנאמר (דברים ל"א): "ויכתב משה את התורה הזאת", מה תלמוד לומר: "אלה הדברים אשר דבר משה", מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר (דברים ל"ב): "וישמן ישורון ויבעט"…
יש להבין את דברי הספרי. הרי גם דברי התוכחות הם חלק מכל דבריו של משה? מדוע יש צורך להפריד את התוכחה מכל התורה כולה, ולייחד אותה בכותרת "אלה הדברים אשר דבר משה"?
הדברים מזכירים את דרשת חז"ל על הפסוק (ישעיהו ל"ג, ו'):
וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ.
כך דרשו חכמים (שבת ל"א ע"א):
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו'", "אמונת" זה סדר זרעים, "עתיך", זה סדר מועד, "חסן", זה סדר נשים, "ישועות", זה סדר נזיקין, "חכמת", זה סדר קדשים, "ודעת", זה סדר טהרות, ואפילו הכי "יראת ה' היא אוצרו". אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפילו הכי, אי "יראת ה' היא אוצרו" – אין, אי לא – לא, משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון, אמר לו: לאו, אמר לו" מוטב אם לא העליתה.
יראת ה' היא כמו "קב חומטון" – חומר משמר. אם זה קיים – יש ערך לכל התורה שאדם למד. אם אין את זה, אין מה שישמר את כל התורה כולה.
כך הם דברי התוכחות של משה. כל התורה כולה התנבא משה, ו"אלה הדברים" – זהו ה"קב חומטון", שמשמר את כל התורה שלימד משה את עם ישראל. אם אין תוכחה, שמבררת את דרך ההתנהגות הראויה – אין משמעות לכל שאר התורה.
הפרשה נמצאת בסיום תקופת המדבר, וההכנות לקראת הכניסה לארץ.
גם במעגל השנה של הישיבה, אנו נמצאים בסיומה של שנה. הישיבה דומה לדור המדבר – מקבלים אוכל מוכן, בחי' מן ושלו, ולומדים תורה כל היום. לכל התנאים מסביב דואגים לך, העיקר שתשב ותלמד.
ואחר המדבר מגיעה הכניסה לארץ, שם אדם זורע בשעת זריעה וחורש בשעת חרישה, עסוק בבנין החיים. הישיבה היא תקופה של הכנה לקראת ה"כניסה לארץ", לבנין החיים של כל אחד ואחד.
בקטן, כל "בין הזמנים" יש בו בחי' יציאה מדור המדבר של הישיבה, אל החיים.
הרמב"ן מסביר מה משה מלמד את עם ישראל בתוכחתו:
וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם, שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו ית' סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכענין שאמר הכתוב: "כי עמך הסליחה למען תורא".
התוכחה באה כדי ללמד את עם ישראל שהקב"ה מתנהג עמם במידת הרחמים. התוכחה מלמדת כיצד לראות את המציאות בצורה נכונה.
תפקיד התוכחה הוא לבנות את אישיותו של האדם. יש בתורה הרבה ידיעות חשובות – באמונה, בהלכה, במוסר, במצוות. אך כל הידיעות הללו הן חסרות משמעות, אם התורה שאדם לומד לא נפגשת עם אישיות גדולה, נכונה, אמיתית וטובה. התורה איננה ספר בארון, אלא היא החיים של כל אדם ואדם.
הדברים מבוארים במדרש (תנחומא בובר מקץ, ט'), שכשראיתי אותו בפעם הראשונה – היתה לי הפתעה גדולה. המדרש אומר ההיפך ממה שהייתי רגיל לומר לתלמידים במשך שנים.
המדרש אומר:
לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם.
כשהייתי ר"מ בישיבה תיכונית הייתי אומר לתלמידים – תלך לישיבה, תלמד, תטעם את טעמה של התורה, ותראה כמה אתה מתקדם מזה. אולם חז"ל אומרים את ההיפך. אדם יכול ללמוד בישיבה – ולא להיות חכם. הוא יודע את כל התורה, מצטט שו"תים ופסקים – והוא נחשב טיפש בעיניה של התורה.
המדרש אומר את המשפט הזה על רֵעיו של איוב, שדבריהם מופיעים בספר איוב ואנו מתייחסים אליהם בקדושה רבה. הרעים ניסו לשכנע את איוב בצדקתם, וכשלא הצליחו, התערב בשיחה אליהוא בן ברכאל הבוזי, שהיה צעיר מכולם. וכך הוא אומר (איוב ל"ב, א'-ה'):
וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו. וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים. וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב. וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים. וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ.
אליהוא לא התערב בדיון, משום שכולם היו ישישים ממנו. אולם כשהוא רואה שאיוב לא משתכנע מהדברים, הוא מתחיל לדבר (איוב ל"ב, ו'-י'):
וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה. אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט. לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה לִּי אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי.
עד עכשיו הבנתי, אומר אליהוא, שחכמה זה ענין של גיל, של פז"ם. מי שלומד יותר – הוא גם חכם יותר. ככל שסיימת יותר מסכתות – כך תהיה יותר חכם. אולם אחר ששמעתי את דבריכם, אני רואה שאין זה כך. "רוח היא באנוש". זה לא הגיל, אלא הרוח, ולכן "לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם".
במדרש זה ניכר האומץ של חז"ל. רעי איוב היו אנשים חכמים, ודבריהם נכנסו לתנ"ך. אולם חז"ל רואים את האמת והיא חזקה מהכל. הם היו חכמים – אך לא היתה להם חכמת חיים. הרוח שהופכת אדם להיות חכם – לא היתה להם.
יכול אדם לדעת ידיעות רבות בתורה, לדעת את כל התורה כולה, אך אין לו את החלק של התוכחות, של בנין האישיות. אם אין "חומר משמר", החלק שמלמד מה עושים עם הידיעות הללו – אז אין אוצר, אין דרך לחיות את התורה, ואין חכמה לאדם.
השבוע, "לחיות עם פרשת השבוע", זה "בין הזמנים". וכאן יש לימוד גדול, איך הופכים את התורה לחיים.
הרב קוק עוסק ביחס בין התורה שבעל פה לתורה שבכתב (אורות התורה א', ב'). בצורה הגלויה, תורה שבכתב היא החשובה מבין השתים. התורה שבעל פה נסמכת על התורה שבכתב. אנו שואלים בכל דין שבמשנה: "מנא הני מילי" – מאיזה פסוק למדו את הדין הזה.
אולם בעומק, תורה שבעל פה גדולה יותר, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה". התורה היא אמצעי שניתן לנו כדי שנחיה את החיים בצורה נכונה. המדרש אומר (שמות רבה פרשה מ"ח, ד'):
אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה, אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם, שנאמר (יחזקאל ל"ז): "ונתתי רוחי בכם וחייתם".
וכפי שהביא זאת הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ג עמ' קל"ח):
לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.
התורה היא המקור ממנו אנו שואבים את כל הידיעות, אך מעבר לכל הידיעות אנו צריכים לבנות את החיים. הידיעות לבד עדיין אינן חכמה. יש להפוך את הידיעות לדרך חיים.
התוכחות שמשה מוכיח את ישראל, מלמדות את ישראל איך לחיות. אחרי כל התורה שקיבלתם במדבר – השאלה היא איך אתם חיים. משה חוזר על מה שהיה במדבר, ומלמד אותם איך התורה צריכה להיות מתורגמת לדרך חיים.
עם ישראל לא השכיל בארבעים השנים במדבר, להפוך את התורה לדרך חיים. הם התבוננו על המציאות בעין רעה, וזה גרם לעיוות של המבט ולקלקול המעשים. בעקבות חטא המרגלים, מוכיח משה את ישראל (דברים א', כ"ז):
וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.
איך עם ישראל יכול היה לומר משפט כל כך חמור? האם הם חשבו שכל המופתים והניסים, מעשרת המכות ועד קריעת ים סוף ומתן תורה היו רק כדי להזיק להם? הכל היה משנאה של ה' להם? איך ניתן לחשוב כך?
חז"ל בספרי התקשו בכך, וכך דורשים (מובא ברש"י על הפסוק):
בשנאת ה' אתנו – והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך (מה שבלבך על אוהבך – זה מה שבלבו עליך).
ה' אוהב את ישראל, אבל ישראל חושבים שהוא שונא אותם, ח"ו, בגלל שהשנאה באה מהם. הנצי"ב מביא על כך את הפסוק (משלי כ"ז, י"ט):
כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם.
אנו רואים באחרים את מה שיש בלבנו. אמר על כך הבעש"ט: כשבאו ישראל למרה, טעמו את המים והם היו להם מרים. התורה אומרת על כך (שמות ט"ו, כ"ג):
וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.
"כי מרים הם" – האנשים היו מרים, ולכן הם טעמו במים טעם מר. אדם שיש לו מרירות באישיותו – הוא טועם בכל דבר טעם מר, גם במים המתוקים ביותר. מי שיש בלבו שנאה, רואה את כל הניסים והנפלאות, ואומר: "בשנאת ה' אותנו". מי שנפשו מקולקלת, מקבל מן, שהתורה וחז"ל מעידים כמה פלאי הוא היה, ומתלונן (במדבר כ"א, ה'): "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".
מה שקובע את הטעם שאדם טועם ואת המראות שהוא רואה – זו אישיותו של האדם. אם יבנה אישיות נכונה ומתוקנת – יראה את העולם בצורה נכונה.
התורה היא מפגש של התורה עם האישיות של האדם. "רוח היא באנוש". הרוח של התורה נפגשת עם האנוש – ונולד לימוד חדש. על כן כדי להיות חכם – יש לעמול על מידות מתוקנות ועל אישיות מתוקנת, ואז המפגש של התורה עם האדם יוליד בו חכמה.
לחיות את החיים בלי תורה – יוצר קלקול. לחיות את הספר, את הידיעות של התורה, בלי חיבור לחיים – אף זה יוצר קלקול. על כן יש לשלב את שני החלקים. יש לחיות את החיים – מתוך מפגש עם התורה. יש ללמוד תורה – ולהפגיש אותה עם החיים.
רק החיבור של שני הצדדים יוצר אדם שעוסק בתורה ומתחכם.
בע"ה נזכה ללמוד תורה, ולחיות את החיים בצורה נכונה, וכך נבנה חיים מתוקנים לאורה של תורה, לאורך ימים ושנים טובות.