לחיות עם פרשת השבוע – מהי השליחות שלנו?
5
פרשת "כי תצא", עוסקת בפנים שונות של היציאה החוצה – ב"יחסי החוץ" של עם ישראל.
הפרשה מתחילה במילים (דברים כ"א, י'): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", ומסיימת בפרשת עמלק (דברים כ"ה, י"ז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". ובאמצע יש (דברים כ"ג, י'): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע".
"לחיות עם פרשת השבוע" הוא לברר את יחסיו של עם ישראל עם מי שמבחוץ לו, וננסה לעשות זאת בכמה פנים.
א. נפתח בהערה שראיתי לאחרונה, יתכן שבשם הרבי מקוצק. יש שני פסוקים על מלחמה. האחד:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.
והשני (במדבר י', ט'):
וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.
אומר הרבי: כשאתה יוצא למלחמה – יוזם ונלחם בשטח האויב – ה' נותן אותו בידיך. אבל כשהמלחמה באה בארצכם, ואתה נותן לאויב לבוא אליך – אז אתה צריך לזעוק ולהריע.
כך היה למדינת ישראל. במלחמת ששת הימים יזמנו ויצאנו אל האויב, וה' נתן אותם בידינו. במלחמת יום כיפור חיכינו שהם יתחילו, והיינו צריכים לזעוק ולהריע הרבה.
ובעצם, מאז אנו לא יוזמים. בצוק איתן, למרות שידעו שיש מנהרות, חיכו שהאויב יבוא לארצנו ולא תקפו עד שלא יצאו המחבלים מהמנהרות. שילמנו על זה מחיר כבד.
גם היום, אני לא מגלה סוד צבאי כשאני אומר שיש מנהרות שמגיעות לשטח ישראל. אבל אנו מחכים, ולא יוזמים. כשהאויב יתקוף – אנחנו נאלץ להגיב, ועלולים לשלם על כך מחיר.
בצוק איתן פורסם ש"גורמי המודיעין" אומרים שהחמאס לא ישתמש במנהרות כי הוא לא רוצה להסלים את המצב מכל מיני שיקולים. כשהאויב החליט שכן משתלם לו להשתמש במנהרות – כבר היה מאוחר מידי. גם היום אותם "גורמי מודיעין" ממשיכים לומר, שאמנם יש מנהרות אבל החמאס לא ישתמש בהם כי הוא לא רוצה להסלים את המצב. למרות שכבר התבררה הטעות, ממשיכים לומר אותם דברים ולחשוב שזה באמת יהיה כך.
ההערה הזו עומדת על הדרכה אסטרטגית של התורה. הדרך לנצח במלחמה היא ליזום ולהוביל את המהלכים, ולא לחכות להתקפה של האויב ואז להגיב.
ב. על הפסוק הראשון, "כי תצא למלחמה על אויביך" מובא בחסידות פעמים רבות ש"במלחמת היצר הכתוב מדבר". אנו רגילים לחשוב, שזו דרשה של גלות. כשלעם ישראל לא היו מלחמות אמיתיות, אז כל מלחמה היתה רק מלחמת היצר. היום יש לנו מלחמות באמת, עם נשק וטנקים, ולא צריך לפרש את הפסוקים על מלחמת היצר.
אולם, האמת היא ששתי המלחמות קשורות זו לזו. גם מלחמה אמיתית יש בה הרבה יצרים, וצריך את מלחמת היצר גם היום, כדי לנצח את המלחמות ה"אמיתיות".
והמלחמה היא "על אויביך". השלב הראשון והחשוב הוא להגדיר מיהו האויב. זה נכון גם במלחמת היצר – חשוב להגדיר מה טוב ומה רע, מה שייך ליצר הטוב ומה שייך ליצר הרע. אחרי שיודעים מיהו האויב אפשר להילחם בו.
לפעמים יש בלבול. במצב המדיני היום לא תמיד ברור מי הם האויבים. האם טורקיה היא אויב או ידיד של מדינת ישראל? לא תמיד הדברים ברורים, וזה מקשה על ההתמודדות.
ג. פסוק נוסף בפרשה, שאיננו עוסק במלחמה, נדרש בהבנה פנימית על היחס לאומות העולם (דברים כ"ב, י'):
לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.
בהבנה פנימית מסבירים, ש"שור" זוהי קליפת עשו, ו"חמור" זוהי קליפת ישמעאל. שני העמים הללו כוללים את כל שבעים אומות העולם. אנו צריכים להיזהר שלא לחרוש בהם יחדיו – אלו שני כוחות שיש בהם רוע, וכשהם יחד – כל אחד מוציא אל הפועל את הרוע שבו.
יעקב אמר לעשו במפגש ביניהם (בראשית ל"ב, ו'): "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר…". עשו התחתן עם בתו של ישמעאל, והחיבור ביניהם היווה סכנה גדולה ליעקב. על כן הוא אומר: "ויהי לי שור וחמור" – כבר הכנעתי את כח השור וכח החמור, ואינכם יכולים להזיק לי, גם כשאתם מתחברים.
השור והחמור יכולים להיות גם כח חיובי. שני המשיחים של עם ישראל נרמזים בהם.
החמור שייך למשיח בן דוד, "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט', ט'). השור שייך למשיח בן יוסף, "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים ל"ג, י"ז).
בגמרא דרשו (עבודה זרה ה' ע"ב):
"משלחי רגל השור והחמור", תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.
השור שמקבל את העול מועיל בכך לעולם – חורש את השדה ומוציא את פריה. גם החמור יכול להשתמש בכח שלו למטרה חיובית, לסייע לאדם. אנו צריכים להשתמש בכח השור והחמור בצורה חיובית ללימוד התורה, ולהישמר מהצורה השלילית של עשו וישמעאל שעלולה להופיע.
בעולם שלנו, השור והחמור הם שני החלקים של העולם: המזרח והמערב, האיסלם והנצרות.
עשו הוא אדום, ומלכות אדום היא מלכות רומי, ששייכת לנצרות, וישמעאל שייך לאיסלם.
היום יש ערבוב בין המזרח והמערב. נראה, שהערבוב הזה הוא ברכה. אנו צריכים להיזהר מלערב ביניהם, אך כשהם מתערבים בעצמם – המפגש ביניהם יכול לעשות טוב.
אירופה הופכת להיות מוסלמית. כיום כ-15% מאוכלוסיית אירופה היא מוסלמית. הנוצרים והמוסלמים נלחמים זה בזה, ואנו עומדים מהצד ומתבוננים.
גם בארץ, למרות שלא מדברים על כך בגלוי, עשרות אלפי מוסלמים עזבו את הארץ לאירופה ולארה"ב. תושבי הארץ המוסלמים לא זקוקים באמת למדינה משלהם, ו"חזון שתי המדינות" הופך להיות פחות ופחות רלוונטי. האיסלם בכלל הוא נגד מדינה. זה סותר בעיניהם את מלכות ה'.
אנו רואים סביבנו את התוצאות של המפגש בין מזרח למערב. רוסיה וארה"ב נכנסות לסוריה, ולא ברור לחלוטין מה הן מחפשות שם. התוצאה היא הרת אסון, רוע אדיר שמתגלה. מפציצים בתי אבות, כפרים שלמים, בתי חולים. כל הרוע שבשני הצדדים יוצא אל הפועל כשהם נפגשים. עד עכשיו יש מאות אלפי הרוגים, כולל ילדים וזקנים, נשים וחולים. ניתן לראות בעיניים את מה שכתוב בספרים, שהמפגש בין עשו לישמעאל מוליד רוע גדול.
אנו צריכים לדעת להפריד בין הכוחות. אם אנו לא נפגיש ביניהם – הדברים יקרו בדרך שהקב"ה מנהיג את המציאות (תהלים ל"ז, ט"ו): "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה".
ד. דרשה נוספת של חכמים הקשורה לשור ולחמור. במצוות שילוח הקן נאמר (דברים כ"ב, ז'): "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם". חכמים דורשים זאת לאור יסוד חשוב – כשהאדם עושה פעולה שיוצרת אנרגיה חיובית ונכונה, זה מעורר בעולם כולו את הפעולה הזו. אם אתה תקיים "שלח", אז זה יוליד "תשלח", יוליד דברים גדולים וחיוביים שקשורים לשליחות. כך דרשו חכמים (דברים רבה פרשה ו', ז'):
דבר אחר, מהו "שלח תשלח את האם", אם קיימת מצוה זו את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בו שילוח, מנין שנאמר (ישעיה ל"ב): "משלחי רגל השור והחמור". דבר אחר, אמר ר' תנחומא: אם קיימת המצוה הזאת אתה ממהר את אליהו הנביא זכור לטוב שיבוא, שכתוב בו שילוח, שנאמר (מלאכי ג') "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", והוא יבא וינחם אתכם, מנין שנאמר: "והשיב לב אבות על בנים".
הביטוי של שליחות נאמר על המשיח. אם אתה עושה את השליחות שלך בצורה נכונה, אתה מייצר אנרגיה של שליחות בעולם, וזה מביא את המלך המשיח, שגם הוא שייך לשליחות.
ה. פעמים רבות אנו שואלים את עצמנו: מה אנחנו אמורים לעשות בעת הזאת?
כשמתבוננים רואים, שהמציאות לא ממש תלויה בנו בצורה הגלויה.
למשל, על "הבעיה הדמוגרפית" נכתבו מילים, נשפך דיו וננאמו נאומים. פתאום, ביום בהיר אחד, מתחילה נדידת עמים כללית, ועשרות אלפי ערבים עוזבים את הארץ. בלי קשר למה שאנחנו עושים – המצב הדמוגרפי משתנה בצורה מדהימה.
אנו צריכים להודות לה' על הדרך שבה הוא מנהיג אותנו, על המציאות האסטרטגית של מדינת ישראל. שנים רבות היתה מדינת ישראל נתונה תחת איום מתמיד משכנותיה. ופתאום, אין סביבנו אפילו צבא סדיר אחד שמאיים עלינו. האם אנו עשינו את זה? זה לא תוצאה של מלחמת ששת הימים או מלחמת לבנון. זה לא תלוי בנו.
מה כן תלוי בנו? אנו צריכים לעשות את התפקיד שלנו. אנו צריכים להיות "כשור לעול וכחמור למשאוי", לעמול בתורה. זו השליחות שלנו, ואם נעשה אותה כראוי – ה' יעשה את השליחות שלו, ויטפל באויבינו.
בשנים עברו היתה תחושה שהשליחות היא שירות רציני בצבא. עוד גדוד, עוד חטיבה – זה ישנה את המאזן הצבאי לטובתנו.
היום ברור שזה לא כך. אין אויבים שעומדים מולנו, מלבד ארגוני טרור. לצבא לוקח זמן לעכל את השינויים. דו"ח ועדת לוקר הצביע על כך, אבל הדברים טרם הוטמעו בצבא.
מול טרור, הפתרון הוא לא בעוד טנקים ועוד סיירות. לאחרונה נפגשתי עם חוקרי המכון למחקרי בטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב (INSS), המכון המוביל בתחום בישראל ואחד מעשרה המכונים המובילים בעולם.
הם אומרים, שמול טרור ההשקעה צריכה להיות ברוח העם. כדי להתמודד עם טרור צריך לתת לעם כח לקום כמה שיותר מהר ממכה שמקבלים. זהו כח העמידה מול טרור, ואת זה עושים עם אמונה. כך אומרים חוקרי המכון, שלא באים מרקע תורני או לאומי. האמונה נותנת כח לאדם לקום מהר, וכך מנצחים את הטרור.
היום השליחות הגדולה ביותר נמצאת בעולם הישיבות, ובמיוחד בישיבות ההסדר, שרואות כחלק ממשימתן לרומם את רוח העם. זו השליחות שלנו, ואם נעשה אותה כראוי- הקב"ה יעשה את שליחותו.
עוד יש כאלו שחושבים שצריך ללכת לסיירת. שם מרגישים שעושים, שם יש עוצמה. זה היה נכון בעבר, והחבר'ה צריכים להתעדכן… כשחושבים איפה באמת נמצאת ההשפעה על עם ישראל ועל עתידו – מוצאים את זה בישיבות.
נעשה אנו את שליחותנו, והקב"ה יעשה את שליחותו, ויביא את השליחים – המשיחים ואליהו הנביא – לטובה ולברכה, לגאולה שלמה.