לחיות עם פרשת השבוע – איך זוכים להיות נצבים?
5
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (דברים כ"ט, ט').
בזוה"ק אמרו, שכשנאמר בתנ"ך "היום", רומז הדבר לראש השנה (עי' למשל ח"ג פינחס רל"א ע"א). בחסידות קשרו את דברי הזוה"ק הללו לפסוק הפותח את פרשת נצבים, הנקראת תמיד לפני ראש השנה:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם…
בראש השנה אנו נצבים לפני ה'.
נעיין בדברי רבותינו על המילים הללו, ונלמד מדבריהם כיצד אנו נצבים לפני ה' בראש השנה ובכל השנה כולה.
א. אחר שמסביר רש"י את פסוקי הפתיחה של הפרשה הוא חוזר ואומר (פסוק י"ב):
עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם: "אתם נצבים היום", הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו. היום – כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. ואף הפרשה שלמעלה מזו פיוסין הם: "אתם ראיתם את כל אשר עשה".
רש"י מסביר את המילה "נצבים". זו המילה בפסוק הטעונה הסבר. אחת מל"ב המידות שהתורה נדרשת בהן באגדה היא (מידה ט"ז):
מדבר שהוא מיוחד במקומו.
ביטוי מיוחד, שאיננו רגיל בתורה, אומר דרשני ויש לעמוד על משמעותו. כזו היא המילה "נצבים".
הדרשה שמביא רש"י מפתיעה. בפרשה הקודמת נאמרו לעם ישראל צ"ח קללות. אנו רגילים לקרוא את פרשת התוכחה בבית הכנסת בקול נמוך ובמהירות. אלו פסוקים מפחידים. ואכן, כששמעו ישראל את הקללות – הגיבו כמצופה ופחדו. "הוריקו פניהם".
מהי תגובתו של משה? הרבה הכעסתם את המקום, ובכל זאת "אתם נצבים". אל תקחו את הקללות בצורה קשה.
משה נוטל את העוקץ מכל פרשת התוכחה. זה לא באמת מפחיד, הרי גם כשהכעסתם את ה' – אתם עדיין קיימים לפניו. אז אל תפחדו…
וכי כך היה משה צריך לומר? היינו מצפים שהוא יאמר לישראל – טוב מאוד שפניכם הוריקו. זה באמת מפחיד, ולכן אתם צריכים לשמור את התורה.
נראה, שרש"י מעמיד אותנו על ענין יסודי ביחס לתוכחה.
שמיעת התוכחה היא אכן דבר קשה. אך עלינו לדעת, שהקב"ה לא מוכיח אותנו כדי להקשות עלינו, אלא כדי שיהיה לנו טוב. לעולם לא מביא הקב"ה יסורים ותוכחות וקללות על האדם בשביל היסורים – אלא בשביל להיטיב לאדם. פרשת התוכחה גורמת לנו להיות טובים יותר.
משה אומר לעם ישראל – אל תפחדו. התוכחה לא באה כדי להרע לכם אלא כדי להיטיב לכם. בעקבות היסורים "אתם נצבים" – היסורים מחשלים אתכם ומלמדים אתכם להתמודד עם קשיים ואתגרים. יסורים מקנים לאדם כח עמידה.
גם על היסורים צריך להביט בעין טובה. "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמ"ה, ט'). גם היסורים הם חלק מהטוב של ה' לכל מעשיו.
אתם נצבים – היום. גם על ראש השנה עלינו להתבונן בעין טובה.
לפני שנים, התקיים לקראת ראש השנה פאנל בין אנשים ממגזרים שונים. קם אחד המשתתפים, קיבוצניק, ואמר: אתם הדתיים, יש לכם תפילה בראש השנה, "ונתנה תוקף", ושם אתם אומרים שבראש השנה נקבע "מי יחיה ומי ימות", ורוב התפילה עוסקת ב"מי ימות" – "מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה".
הקב"ה מצטייר כיהודי זקן היושב על כסא ושולח את עבדיו למיתות משונות, חלילה. זה ציור מזעזע. זוהי תפיסה שראש השנה הוא יום מפחיד. תפילות ראש השנה הן תפילות מאיימות, העוסקות במוות ובעונש לחוטאים.
חלילה לנו לראות כך את ראש השנה. עיקר מטרתה של תפילת "ונתנה תוקף" הוא ללמדנו ש"תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה". התפילה באה לצד החיובי של החיים. תבין כמה החיים משמעותיים, וכמה צריך להתאמץ כדי להפוך אותם למשהו משמעותי. תדע שאפשר להעביר את רוע הגזרה. על כל דבר יש תשובה.
התורה כולה היא במגמה חיובית. אין פרשה בתורה ואין תפילה שבאה לעשות רע בשביל הרע. כל התורה באה בשביל הטוב.
אכן, ראש השנה הוא יום הדין. כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. אבל המגמה היא חיובית. כך אמרו בירושלמי (ראש השנה פ"א ה"ג):
אי זו אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין – לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים.
ראש השנה לא בא במגמה שלילית, אלא במגמה חיובית. אם נהיה טובים – הכל יהיה טוב. תפקיד היסורים הוא לחשל ולחזק אותנו, ולהעצים את הטוב שבנו.
אחר כל התוכחות – "אתם נצבים", כי התוכחות לא באות להפיל אתכם, אלא להקים אתכם. לכן מיד אחר פרשת התוכחה נאמר: "אתם נצבים".
ב. בהמשך דבריו אומר רש"י (דברים כ"ט, י"ב):
דבר אחר, "אתם נצבים", לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס – ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם, וכן עשה יהושע וכן שמואל (שמואל א' י"ב, ז'): "התיצבו ואשפטה אתכם", כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול.
בראש השנה אנו עוברים משנה לשנה, ודווקא אז חשוב להיות "נצבים".
הדור שלנו הוא דור של מהפכות. שינויים דרמטיים, שפעם ארכו שנים רבות, קורים מול עינינו בשנה אחת. השינויים מתרחשים הן בתחום הטכנולוגי, והן בתחום של יחסי האומות. המכשירים מתחדשים כל הזמן, אומות קמות ונופלות, לובשות צורה ופושטות צורה.
דוקא בדור של מהפכות – חשוב לשמור על יציבות. חשוב לדעת שמהפכה לא דורשת שינוי של כל הערכים, של כל העקרונות ושל כל המנהגים. אין צורך לקיים בהקשר לכך "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כ"ו, י'). יש המתלהבים מהחידושים, וזונחים את כל הדברים הישנים.
על כן אומרת התורה: "אתם נצבים". אמנם יש בעולם מהפכות ושינויים, אבל דווקא כשהם מתרחשים חשוב לשמור על יציבות.
יציאת מצרים היתה המהפכה הגדולה ביותר של עם ישראל. תוך שעות ספורות הפכנו מעבדים לבני חורין. דווקא בלילה של המהפכה, בליל הסדר, מושיבה התורה את האבות עם הבנים, ומצוה (שמות י"ג, ח'):
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ.
מהפכה היא דבר יפה וחשוב, אך יחד עם זאת חשוב במהלך המהפכה לשמור על המסורת ועל היציבות – להעביר לבנים את המסר, ולקשור אותם אל ההיסטוריה.
המסר הזה חשוב בדורנו יותר מבכל דור אחר. אנו עלולים להישטף בשטף המהפכה. יש המתלהבים ממכשיר חדש – ונמצאים איתו כל היום, עד שהמכשיר מנהל להם את החיים, והם מאבדים את ערכם ואת השליטה על חייהם. כשיש מהפכה, חשוב לעמוד מן הצד ולהתבונן – מה אני רוצה לקחת מהמהפכה, מהי המידה והמשקל שיש לתת לדברים החדשים, ואיך נשארים יציבים מול הגלים הסוערים של הזמן החדש.
ג. משמעות נוספת במילה "נצבים" עולה מדברי ה"אורח החיים" הקדוש:
ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו וגו'", הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא, כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד. ומעתה באנו להבין מאמר "אתם נצבים", שהכוונה הוא על דרך אומרו (רות ב'): "הנצב על הקוצרים" לשון מינוי, ואומרו "כלכם", פירוש – כולם יש עליהם עול זה כל אחד לפי מה שהוא. על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת (נ"ד ב): כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל העולם, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על בני ביתו…
משה אומר לישראל: קחו אחריות. כל אחד, על פי מצבו ומדרגתו – יש לו אחריות על כלל ישראל. תעשו "פנים אל פנים", שהרי מי שיכול להשפיע – דורשים זאת ממנו. מי שיכול לשוחח ולהשפיע על בני עירו ולא עושה זאת – הוא נתפס בעוונם. פרשת נצבים קוראת לנו לקחת אחריות על המצב הרוחני של עם ישראל. אמרו חכמים (ילקוט שמעוני שופטים, רמז ס"ח):
אם תאמר, אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח… וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם, סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.
אף על פי שחכמי הסנהדרין, מן הסתם, לא למדו להחזיק חרב, בכל זאת המדרש תולה בהם את הריגתם של אנשי בנימין. מדוע? כיון שהיה בידם להשפיע, להסתובב בעיירות ישראל ולעשות "פנים אל פנים", והם לא עשו כך. כל אחד ישב עם הסטנדר ולמד תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא עשו את תפקידם לרומם את עם ישראל.
פירוש המילה "נצבים" הוא: ממונים. כל אחד הוא ממונה על המצב הרוחני של מי שתחת השפעתו. ודאי שבני תורה, מי שזכה ללמוד תורה – יש לו אחריות על כלל ישראל.
המושג אחריות הוא חידוש בדור שלנו. כל אחד ספון מול המסך שלו, בעולם משלו. אחריות זו מילה לא ידועה. אך ה"אור החיים" הקדוש אומר לנו: קחו אחריות. הפסוק הזה נכון גם היום באותה המידה, ויש לנו אחריות על מסירת התורה ועל המצב הרוחני של עם ישראל.
ד. רבינו בחיי מעמיד אותנו על נקודה נוספת במילה "נצבים" – כח העמידה. אתם נצבים – כולכם. אם אנו מאוחדים, אנו יכולים לעמוד.
את החויה הזו זכינו לחוות במלחמת ששת הימים.
ערב מלחמת ששת הימים היה מצב רוח ירוד במדינת ישראל. הסתובבו בדיחות מרות על המצב ועל הממשלה, והיתה תחושה קשה ופסימית. והנה הגיעה תקופה של כוננות לקראת מלחמה, והדבר הוסיף על אוירת הדכאון הלאומי. כל אויבינו מתאחדים להשמידנו.
ואז קרה משהו מיוחד. הוקמה לראשונה ממשלת אחדות לאומית. גם מפלגת חירות בראשות מנחם בגין יכולה לשבת סביב שולחן הממשלה. הצעד הזה הרים את רוח העם, ויצר תחושה של אחדות סביב הקשיים והאיומים.
וכשיש אחדות – אנו מקבלים את ירושלים.
כך הסביר הרב נריה זצ"ל את ההיסטוריה. במלחמת השחרור הרובע היהודי היה בידינו, ובניגוד לכל התחזיות – נפל בידי האויב. ואילו במלחמת ששת הימים כלל לא חשבו בתחילה לכבוש את העיר העתיקה – ובכל זאת זכינו בה. מדוע?
מפני שבמלחמת השחרור היו כמה ארגונים – ההגנה, האצ"ל והלח"י, וכל אחד מהם ניסה להיכנס לירושלים ולקרוא את כיבושה על שמו. הפילוג והמחלוקת לא יכולים להתקיים בירושלים – וירושלים נופלת. במלחמת ששת הימים היה צבא אחד תחת ממשלת אחדות – ואז ירושלים בידינו. כשאנו מאוחדים – אויבינו לא יכולים לנו.
אנו צריכים להתרחק ממחלוקת. ראשית, ברמה האישית. לא להקפיד ולא לכעוס, אלא למחול בלב שלם ובעין טובה.
אך יותר מכך, אחדות צריכה לבוא גם בין תנועות. מחלוקת נוצרת כשכל אחד חושב שדעתו היא הדבר היחידי הנכון והראוי, וכל השאר שוים כקליפת השום. כך מוציאים את ספריו של רב פלוני מבית המדרש, ולא מוכנים לשבת עם רב אלמוני.
האחדות היא ההבנה, שגם מי שחושב אחרת מאיתנו – יש לו מקום. גם בדעות אחרות יש נקודת אמת. אנו צריכים ענוה ועין טובה. עם הבירור המעמיק של הדרך שלנו, צריכים לדעת לקבל גם דעות אחרות.
אנו שמחים לארח בישיבת מעלות "כולל חרדי" מצד אחד, ותלמוד תורה של "ברסלב" מצד שני. אמנם אנו לא מסכימים בכמה דברים, אז מה? אפשר לשבת ביחד, בשלום ובאהבה. הגישה הזאת צריכה ללוות אותנו ביחס לכל הציבורים.
הכח של האחדות הוא כח העמידה שלנו. גם בראש השנה, הכח שלנו הוא מתוך האחדות. הירושלמי שהבאנו לעיל אומר: "אי זו אומה כאומה זאת". מתוך שאנו באים כאומה – אנו בטוחים שהקב"ה יעשה לנו ניסים. האחדות היא זו שתנצח.
נסכם את המשמעויות השונות של המילה "נצבים".
א. הכל לטובה. גם אחר כל התוכחות, אנו נצבים. הקב"ה רוצה בטובתנו ובתשובתנו.
ב. גם בזמן מהפכה יש להיות נצבים, ולשמור על הערכים היסודיים.
ג. נצבים – ממונים. כל אחד ממונה ואחראי על המצב הרוחני של מי שסביבו.
ד. כשכולנו מאוחדים אז אנו נצבים ויכולים לעמוד בפני אויבינו.
נסיים בדברי ה"אור החיים" הקדוש בסיום דבריו (דברים כ"ט, ט'):
עוד רמז באומרו "אתם נצבים וגו' לפני ה'", לפי שכל שהוא מרוחק מהקדושה קומתו נמוכה וראשו שפלה (ב"ר פי"ב ו'), לזה אמר כי להיות לפני ה' נצבו ונשאו ראשם.
כשאנו עומדים לפני ה' בתפילה וביום ראש השנה – העמידה הזו מנשאת את ראשנו. עם כל הענוה והצניעות הקב"ה זוקף את ראשינו, ואנו נצבים לפניו.
נזכה, בשבת פרשת נצבים ובראש השנה הבאים עלינו לטובה, להתייצב לפני רבונו של עולם, ותתקבלנה תפילותינו ברצון, לחיים טובים ולשלום.
כתיבה וחתימה טובה.