לחיות עם פרשת השבוע – צוחק מי שצוחק אחרון

5

אנו עסוקים בימים אלה בבירורים ביחס לאחיזתנו בארץ ישראל. יש מי שמנסה להילחם בהתיישבות של עם ישראל בארצו, והדברים מובילים למאבקים ובירורים, שכרגע מתמצים ב"חוק ההסדרה" העומד על הפרק.
כשעוסקים בארץ ישראל, קשה להיות אובייקטיבי. אנו נוגעים בדבר. דוגמא לכך יש בדרשתו של הרמב"ן לראש השנה, אותה דרש בעכו. הדרשה עוסקת, כמובן, בענייני שופר ותשובה ויום הדין, אך חלק נכבד ממנה עוסק בארץ ישראל. מה הקשר של ארץ ישראל לדרשה על ראש השנה? מסביר הרמב"ן, שבארץ ישראל, פלטרין של מלך, יש לכל מעשה משמעות גדולה יותר. כל חטא הוא חמור יותר, שכן הוא נעשה מול עיני המלך. על כן בראש השנה דורש הרמב"ן על עניינה ושבחה של ארץ ישראל. כשראיתי את הדרשה הזו לראשונה, חשבתי לעצמי: הרמב"ן כל כך אוהב את ארץ ישראל, שכל נושא שבו יעסוק – הוא יקשור אותו לארץ ישראל.
מבחינה מסויימת גם אנו כך. אנו "נוגעים בדבר" וקשורים לארץ, ובכל זאת ננסה לנתח את המצב בצורה אובייקטיבית.
כפי שאני מבין, הבעיה ביחס לעמונה היא כזו: לפני עשרות שנים חילק מלך ירדן את האדמות באזור לאנשים פרטיים. כיום לא ידוע מי הם הבעלים, ואין תביעה של אדם שטוען שהוא בעל הקרקע, אך כיון שהקרקעות רשומות על שם אנשים – הרי שאי אפשר לבנות שם ישוב. אולם, בפועל, נבנה בקרקעות אלו ישוב, לפני שנים רבות, באישור ובסיוע הממשלה. מה עושים במקרה כזה? ההגיון הפשוט אומר: אם נמצא את הבעלים – נתמודד. ניתן לו קרקע או פיצוי כספי וכדומה. נסדיר את הענין בצורה כזו או אחרת. אך כל עוד לא מגיע בעל הקרקע לתבוע את ביתו – אנו משאירים את הבתים על כנם. לכאורה זה פשוט והגיוני. אז מדוע יש בכל זאת בעיה?
כנראה, כשם שאנו נוגעים בדבר באהבה לארץ, כך יש מי שנוגע בדבר בהתנגדות להתיישבות בארץ, המהווה לדעתו "מכשול לשלום", והוא מנסה בכל דרך לקעקע את ההתיישבות של עם ישראל בארצו. המאבק בין שני הכוחות הללו, הוליד את "פרשת עמונה".

המחשבות הללו גרמו לי לחפש בפרשה התייחסות לארץ ישראל, כדי לעסוק בה בשיחה שמבקשת "לחיות עם פרשת השבוע". והנה, להפתעתי, אין בכל הפרשה מילה אחת על ארץ ישראל.
הפרשה הקודמת, פרשת "לך לך", עוסקת כולה בארץ ישראל. מתחילתה, שבה מצטוה אברהם ללכת לארץ, ועד לסופה, שבה מובטחת לאברהם ברית הארץ יחד עם ברית המילה. ואילו בפרשת "וירא" אין כלל אזכור לארץ ישראל. גם כשהקב"ה מבטיח לאברהם המשכיות בזרעו של יצחק וגם בהבטחת ה' לאברהם בעקבות העקדה – אין כלל דיבור על ארץ ישראל.
אם כך, חשבתי, אולי גם המוקד של מאורעות השעה אינו ארץ ישראל. יש צורך, אפוא, לעמוד על עניינה של הפרשה, להבין מדוע אין היא עוסקת כלל בארץ ישראל, ולאור זאת לבחון את מאורעות השעה.

את ההתבוננות על הפרשה נפתח בעיון במדרש שיש הרבה לעיין בו ולהעמיק במשמעותו (בראשית רבה פרשה נ"ג, י"א):

"ותרא שרה את בן הגר המצרית". אמר רבי שמעון בן יוחאי: רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח.
דרש רבי עקיבא (בראשית כ"א) "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק", אין "מצחק" אלא גלוי עריות, היך מה דאת אמרת: (בראשית ל"ט): "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי". מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן. תני, רבי ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים, שנאמר (שמות ל"ב): "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק". מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים, היך מה דאת אמר (שמואל ב' ב'): "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". רבי עזריה משום רבי לוי אמר: אמר ליה ישמעאל ליצחק: נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק, ועושה עצמו כאילו מצחק, הדא הוא דכתיב (משלי כ"ו): "כמתלהלה היורה זקים וגו' כן איש רִמה את רעהו ואומר הלא מצחק אני".
ואומר אני בו דבר לשבח, אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל: שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים. שמתשובת אמנו שרה לאברהם "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני" אתה למד.
"כי לא יירש עם בני", אפילו שאינו יצחק, "ועם יצחק", אף על פי שאינו בני, קל וחומר "עם בני עם יצחק".

יש לעמוד על כמה עניינים במדרש.
א. רבי עקיבא מביא פסוקים כדי להוכיח ש"מצחק" הוא לשון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ר' שמעון בר יוחאי לא מביא כל פסוק. מנין הוא למד ש"מצחק" הוא לשון ירושה?
ב. "עם בני – אפילו שאינו יצחק, ועם יצחק – אף על פי שאינו בני" – מי הוא בנה של שרה שאינו יצחק, ומי הוא יצחק שאינו בנה של שרה? יש להבין את כוונת המדרש.

מהו הצחוק? הצחוק בא כשיש משהו מפתיע, לא טבעי. כשמופיע משהו שאיננו מתאים לסדר החיים הרגיל – זה מצחיק.

הפרשה עוסקת בבירור בין יצחק לישמעאל. בתחילת הדרך הדברים לא ברורים. זהו מאבק שמתרחש בין יצחק לישמעאל, אך גם בין אברהם לשרה. חכמים מדייקים בלשון הכתוב ועומדים על ההבדל בין אברהם לשרה ביחס לישמעאל¹.
כשנולד יצחק נאמר (בראשית כ"א, ב'-ה'):

וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

יצחק הוא בנו של אברהם.
בהמשך נאמר (בראשית כ"א, ט'):

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: .

ישמעאל מצחק. נראה, שבצורה הפשוטה הוא אומר: "צוחק מי שצוחק אחרון". אמנם ליצחק קוראים על שם הצחוק, אבל אני הוא זה שיצחק בסופו של דבר. מכאן למד רשב"י שהצחוק פירושו ירושה. ישמעאל מצחק כי הוא מבין שהוא "יצחק" האמיתי, הוא הולך לצחוק בסופו של דבר, כשיתברר שהוא ממשיכו האמיתי של אברהם, והוא יורש אותו.
בעקבות כך, שרה פונה לאברהם (בראשית כ"א, י'):

וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

שרה רואה את ישמעאל כבנה של הגר המצרית. אין הוא בנו של אברהם.
אולם על אברהם נאמר (בראשית כ"א, י"א):

וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.

אברהם רואה את ישמעאל כבנו, ושרה מדגישה שוב ושוב שהוא "בן האמה". זהו הויכוח בין אברהם לשרה – האם ישמעאל הוא בנו של אברהם, ויש גם לו חלק בירושתו של אברהם.
הקב"ה מכריע כדעתה של שרה (בראשית כ"א, י"ב-י"ג):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא.

ישמעאל הוא בן האמה, ולא בנו של אברהם.

הביטוי "בן האמה", הוא בעל משמעות רבה. במשלי נאמר (משלי ל', כ"א-כ"ג):

תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת. תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם. תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.

יש שלושה דברים שמרגיזים את הארץ ואת יושביה, ודבר רביעי שהוא מרגיז במיוחד, עד שאי אפשר לשאת אותו. מהו הדבר הזה? "שפחה כי תירש גבירתה". חכמים (מדרש משלי פרשה ל') דורשים את זה על הגר.
הגר היא שפחת שרה. בנה של הגר היה צריך להיחשב מבניה של שרה, כפי שבניהן של בלהה וזלפה הם חלק משנים עשר שבטי י-ה. השפחות כפופות לגבירות, ובניהן זוכים להימנות על בני הגבירה.
אולם הגר לא מכפיפה עצמה לשרה, אלא רוצה להשתלט עליה (בראשית ט"ז, ד'): "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ". הגר כאילו אומרת לשרה – ההמשך של אברהם בא ממני ולא ממך. אני הגברת האמיתית. ישמעאל קולט את המסר הזה מאמו, ומבין שהוא בנו של אברהם.
גם אברהם חושב כך. אמנם, לא חשב אברהם שישמעאל יהיה היורש שלו במקום יצחק, חלילה. אך אברהם הבין שהוא כ"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית י"ז, ה') – כולל גם את ישמעאל. גם ישמעאל נחשב בנו, יחד עם יצחק.

ובפרשה שלנו נעשה הבירור בין יצחק לישמעאל. נראה שזו כוונת רשב"י שהוא דורש את ה"מצחק" לשבח. כוונתו היא, ש"מצחק" איננו ביטוי לחטאיו של ישמעאל, אלא לרצונו להמשיך את אברהם ולרשת אותו².
אברהם חושב שגם ישמעאל ראוי להמשיך אותו, ושרה היא זו שקולטת את המצב לאשורו ומבינה שצריך לגרש את ישמעאל. גם יצחק עצמו היה כך. גם הוא רצה לתת את הברכות לעשו, ורבקה היא שדאגה להעביר את הברכות ליעקב. האמהות הן אלו ששומרות על האומה. "אומה" היא גם מלשון "אמא", שכן האמהות קולטות את הצד הלאומי, ודואגות לשמור אותו טהור ונקי.

הפרשה לא מזכירה את ארץ ישראל, שכן הבירור והמאבק בין יצחק לישמעאל איננו על הארץ³, אלא זהו בירור מוסרי – מי הוא בנו וממשיך דרכו של אברהם.
הבירור הוא עמוק מאוד. רק הקב"ה יכול להכריע ולדחות את ישמעאל. גם אחר שאברהם רואה את ישמעאל עובד עבודה זרה, הוא עדיין לא משתכנע שיש להרחיקו. הרי אברהם קירב את כולם, והכניס לביתו גם מי שהשתחוה לאבק רגליו. לאברהם יש אמון שניתן לתקן את ישמעאל ולהכניסו תחת כנפי השכינה, והוא לא רוצה לדחות אותו.
בזוה"ק מובא (ח"ב וארא, ל"ב ע"א), שההתייחסות של אברהם לישמעאל נתנה לישמעאל כח לדורות רבים. עד היום אנו סובלים בגלל בקשתו של אברהם (בראשית י"ז, י"ח): "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". אברהם נתן לישמעאל מקום, ולא גירש אותו לחלוטין.
יתכן שאברהם ראה בישמעאל משהו שגרם לו לקרב אותו. יתכן שישמעאל היה קשור למידת החסד, שהיא מידתו של אברהם. יצחק הוא במידת הגבורה, ואין זו מידתו של אברהם. אולי משום כך רצה אברהם את ישמעאל וראה בו ממשיך שלו.
בזוה"ק (ח"א וירא קי"ח ע"ב) מובא, שאברהם ויצחק לא יתיישבו במקום עד שבא יעקב. הכוונה למידותיהם של האבות, שלא היו מיושבות עד שבא יעקב והשלים את המבנה. בפרשה עדיין המידות בתהליך של בירור – מהו החסד האמיתי, כיצד מופיעים את מידת החסד.

זהו בירור שממשיך עד היום. האם החסד הוא ביחס לבעלים אנונימיים שהקרקע רשומה על שמם, ובעבורם יש להרוס בתים ולפרק משפחות? או שמא החסד האמיתי הוא להבין את ערכה של ההתיישבות, ולעשות חסד עם המשפחות שיושבות במקום, ואם יש צורך – לשלם לבעלי הקרקע?
בית המשפט יודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים כשזה נוגע לערבים. מולם יש להתחשב ולהבין את המורכבות. בית המשפט גם יודע לטמא את התרנגולת בק"ן טעמים, כשזה נוגע ליהודים, שאיתם יש להחמיר על קוצו של יוד. על כך נאמר: "אל תסתכל בק"ןק"ן אלא במה שיש בו". לא הפלפול המשפטי הוא העיקר, אלא הנקודה הפנימית, האמת האלוקית.

וכאז כן היום, המאבק הוא על המוסר, יותר מאשר על הארץ. מהן אמות המידה המוסריות שאיתן יש לבחון את המציאות? מהי החלטה מוסרית? מיהו הגזלן ומיהו הנגזל? אלון השאלות שאנו צריכים לברר, ואיתן אנו צריכים להתמודד.

ענין נוסף ביחס ל"עמונה" ת"ו.
אנו מתפללים לה' שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.
המציאות צריכה לומר לנו משהו. אנו צריכים ללמוד מהאירועים לימוד חשוב.
אחת הנקודות שעלינו ללמוד היא, שההתיישבות חייבת להיות אידיאל של כל עם ישראל, ולא רק של קבוצה אחת בעם ישראל. צריך שכלל האומה הישראלית יהיה שייך לכך. האומה כולה צריכה להאמין בקדושת הארץ, ולרצות ולשאוף להתיישבות עם ישראל בארצו.
אין דרך להגיע לכך, אלא על ידי "פנים אל פנים".
ניתן לשער, שבימים הקרובים יתחילו קריאות לבוא להפגנות ולמאבק נגד הפינוי. נזכיר שוב לעצמנו, שהדרך לעצור את הפינוי היא רק על ידי "פנים אל פנים". אם במשך אחת עשרה השנים שחלפו מאז ההתנתקות ועד היום היינו עושים "פנים אל פנים" כפי שעשינו לפני ההתנתקות – לא היתה מתעוררת בעיה עם עמונה. אנו מתעוררים בכל פעם כשיש פינוי, ולא מבינים שהדרך היא לעבוד על רוח העם כל הזמן, בהתמדה.

במשאל מתפקדי הליכוד על ההתנתקות שינו כ-40,000 (ארבעים אלף) איש את דעתם בתוך שבועיים. כל מי שהשתתף אז ב"פנים אל פנים" חווה את זה. ניתן להשפיע על אנשים ביחס לקשר אל הארץ, ביחס לצד המוסרי וביחס להתיישבות ולערכיה. השינוי הדרמטי הזה קרה בתוך שבועיים בלבד. מה היה קורה במשך 11 שנים? הרי היה ברור כבר אז שיגיעו מאבקים נוספים על ארץ ישראל. הרי עם ישראל עדיין לא מחובר לארץ. אם היינו עושים זאת בלי הפסקה במשך כל השנים – היינו היום במקום אחר לחלוטין ביחס של עם ישראל לארץ ישראל.
האמירות שיש לבוא לעמונה כדי להיאבק שם ולעצור את הפינוי הן חסרות ערך. אי אפשר לעצור את הפינוי עם הידיים. הדרך היא להתפלל, ולגרום לכך שהממשלה ובית המשפט יהיו טובים והגונים…
אנו מתפללים ומקוים לטוב. יחד עם זאת, הדרך המעשית לעצור פינויים – מיידיים ועתידיים, חלילה – היא רק על ידי שנפעל על רוח העם. את זה עושים בדרך הקשה – עוברים מבית לבית ואומרים: "שלום, אנחנו מ'פנים אל פנים', ואנחנו רוצים לדבר איתכם". נכון, לא כולם רוצים ולא כולם פותחים את הדלת. אם מתוך 8 מליון תושבים רק מליון אנשים יפתחו את דלתם, אפילו אם רק 800,000 איש יסכימו לדבר ולשמוע – יהיה שינוי דרמטי באומה. אנחנו צריכים לעשות את זה בלי הפסקה, לפנות אל הציבור ולחשוף את הקשר שלו לארץ ישראל, לתורה, לעם ישראל. הקשר הזה קיים וצריך לחשוף אותו ולחבר את כל הציבור לאידיאלים של התורה והארץ.
מי יודע, אולי כעת תהיה התעוררות לדבר הזה, ויתחילו בפעולה ציבורית של "פנים אל פנים".
המאבק הוא על לבו של הציבור. הרי האמת המוסרית של ההתיישבות בעמונה היא פשוטה, וכל אחד יכול להבין אותה ולהתחבר אליה – אם רק נדבר איתו. אם הציבור יפגוש את עמונה בצורה ישירה ובלתי אמצעית ולא דרך התקשורת, בצורה מאירת פנים ומחברת – זה ישנה את כל הגישה והיחס, וממילא את המצב בפועל ואת גורל היישוב.

בפרשה סופו של הבירור הוא שיצחק הוא יורשו של אברהם, כפי שהבטיח הקב"ה (בראשית כ"א, י"ב): "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". יצחק הוא בנו האמיתי של אברהם, והוא גם מתאים באישיותו להיות מי שצוחק.
אנו מתפללים שגם עכשיו יסתיים הבירור בכך שאנו נעמוד ונצחק – נעמוד ונסקור את כל ההיסטוריה, ונראה איך כל המאורעות שחשבנו שהם קשים ובעייתיים – הם חלק מהדרך אל הטוב. זה יהיה מפתיע, ואנו נעמוד ונצחק, ככתוב (תהלים קכ"ו, ב'): "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ".

---

¹ עי' בזוה"ק ח"א וירא, קי"ח ע"ב, וראה ב"לחיות עם פרשת השבוע" ח"א עמ' 85 והלאה.
² בזוה"ק (ח"א וירא קי"ח ע"ב) דורש רשב"י את הביטוי "מצחק" על עבודה זרה. נראה שאין בכך סתירה. ישמעאל גם עבד עבודה זרה, אך הפסוק כאן, "ותרא שרה את בן הגר המצרית… מצחק" הוא לשבחו של ישמעאל, שחושב שהוא זה שיצחק בסופו של דבר בהיותו היורש של אברהם.
³ אמנם הכוזרי כותב (ב', י"ד): "ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יצחק ובין ישמעאל…", אולם בפרשת השבוע אין לכך ביטוי.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *