לחיות עם פרשת השבוע – יצחק אבינו, הבארות וחג הסיגד
5
מעיון בפרשה עולה תופעה מעניינת – אף שהפרשה עוסקת בעיקר בדמותו של יצחק – מוזכרים בה שלושת האבות. כבר בתחילת הפרשה (בראשית כ"ה, י"ח, כ"ו):
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק… וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.
וכך גם בהמשך הפרשה, הקב"ה מזכיר את אברהם כמה פעמים בדבריו ליצחק, ובסיום הפרשה בולט הדבר כשיעקב הולך לפדן ארם (בראשית כ"ח, א'-ד'):
וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם… וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ… וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.
לאור זאת, יש מקום לעמוד על דמותו המיוחדת של יצחק בין האבות, וללמוד ממנה את המסר של הפרשה הזו, שהיא פרשתו של יצחק.
א.
יצחק הוא האב האמצעי, והוא מהווה מעבר בין אברהם ליעקב. משמעות הדבר תתבאר לאור דרשת חז"ל (זוה"ק ח"א תולדות קל"ה ע"ב בתרגום):
פתח ואמר (שיר השירים ד'): "מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון", פסוק זה נאמר, אבל הרי העמידוהו, "מעין גנים" זה אברהם, "באר מים חיים", זה יצחק, "ונוזלים מן לבנון", זה יעקב.
אברהם הוא המעין, הוא המקור שממנו הכל מתחיל וממנו הכל נמשך. יעקב הוא בחי' "נוזלים" – היציאה החוצה אל מרחבי החיים והמציאות על ידי יצירת האומה. ביניהם נמצא יצחק – "באר מים חיים". ההבדל המהותי בין המעיין והמים הנוזלים ובין הבאר הוא, שהמעין והמים הנוזלים נמצאים בתנועה מתמדת, ואילו בבאר – המים עומדים במקומם.
ההבדל הזה ניכר גם באבות. אברהם ויעקב היו בתנועה מתמדת, ואילו יצחק קבוע במקומו. ביטוי לזה נמצא בדרשת חז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו):
ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה, אילו אבותן קראו אותן בשמן אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק, שנאמר: "וקראת את שמו יצחק".
יצחק מבטא את הקביעות והיציבות, ועל כן שמו לא השתנה. יצחק הוא הבאר הקבועה והעומדת.
יצחק מעביר את ברכתו של אברהם ליעקב (בראשית כ"ח, ד'):
וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.
מפרש רש"י:
את ברכת אברהם – שאמר לו: "ואעשך לגוי גדול", "והתברכו בזרעך". יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך.
שואל על כך הרבי מלובביץ', מדוע יצחק מברך את יעקב בברכות שנאמרו לאברהם? וכי אין ליצחק זכויות כדי שיוכל לברך את יעקב בעצמו?!
הברכות שיצחק "מעביר" ליעקב, נאמרו לאברהם כשנצטוה ללכת ממולדתו לארץ כנען. כיון שההליכה פוגעת בפריה ורביה, ברכו ה' "ואעשך לגוי גדול". גם יעקב הולך עכשיו לפדן ארם, ולכן הוא זקוק לברכתו של אברהם. יצחק לא הלך ולא יצא מארץ ישראל, ועל כן הוא לא יכול לברך את יעקב בברכה הזו. הוא מעביר ליעקב את ברכתו של אברהם שמתאימה למצבו של יעקב.
אברהם ויעקב היו בתנועה ובהליכה, ואילו יצחק מבטא את היציבות והקביעות. הוא נשאר בארץ ולא יצא ממנה, גם כשהיה רעב בארץ.
ביטוי נוסף לענין זה עולה מדברי הגמרא (שבת פ"ט ע"ב):
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (ישעיהו ס"ג): "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך", לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר: לא בסבי (בזקנים) טעמא ולא בדרדקי (בילדים) עצה, אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם (שמות ד'): "בני בכורי", עכשיו בני ולא בניך?! ועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם שבעים שנה, דל עשרין דלא ענשת עלייהו (תסיר עשרים שנה שלא ענשת עליהן) – פשו להו (נשארו) חמשין, דל עשרין וחמשה דלילותא (תסיר עשרים וחמש שנים של הלילות) – פשו להו עשרין וחמשה, דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא (תסיר שתים עשרה שנים וחצי של תפילה ואכילה ובית הכסא) – פשו להו תרתי סרי ופלגא (נשארו שתים עשרה שנים וחצי), אם אתה סובל את כולם – מוטב, ואם לאו – פלגא עלי ופלגא עליך (חצי עלי וחצי עליך), ואם תמצא לומר כולם עלי – הא קריבית נפשי קמך (הרי הקרבתי עצמי לפניך). פתחו ואמרו "אתה אבינו", אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה, ומחוי (ומראה) להו יצחק הקב"ה בעינייהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיהו ס"ג): "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".
יצחק חי את השגרה, ולכן הוא בא מול הקב"ה בחשבון שמתאים לאנשי השגרה. אנשים שעניינם הוא כיבוש יעדים חדשים – "קטן עליהם" לעשות חשבון של שנים וחצאי שנים – כמה זמן אדם אוכל וכמה הוא ישן, וכמה זמן נשאר לו לחטאים. אברהם ויעקב עסקו בסלילת דרך וכיבוש יעדים חדשים. הם הגדירו את התפקיד של עם ישראל. אם עם ישראל לא עושה את תפקידו – "ימחו על קדושת שמך". יצחק, מתוך שגרת החיים, עושה את החשבון המדוקדק ומצליח למצוא זכות לעם ישראל.
נראה, שהדור שלנו מתאים לעניינו של יצחק. היו דורות של חלוצים ושל ראשונים. דורות שבנו את ההתיישבות מראשיתה, נלחמו על כיבוש הארץ וקיומה של מדינת ישראל. היו אלו דורות שמתאימים לדרכו של אברהם, של סלילת הדרך, בחי' (תהלים כ"ד, ג'): "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'".
אך אנו נמצאים בדורות של ההמשך, של השגרה, בחי' "וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ".
את התפקיד שלנו אנו יכולים ללמוד מאויבינו. הנקודה שבה הם מנסים לפגוע בנו – היא הנקודה שבה עלינו להשקיע. בשנים האחרונות מאמצי האויבים מתרכזים בפגיעה בשגרת החיים. טרור, שריפות – מנסים למנוע מאיתנו לחיות חיי שגרה נכונים בארץ ישראל. ומכאן נלמד שזהו תפקידנו – לנהל שגרת חיים מתוקנת.
אנו צריכים לבנות את הקביעות של ישיבת עם ישראל בארצו. אחר שנים של קנין הארץ בכיבוש, הגיע הדור שבו הארץ נקנית בחזקה1.
אנו לא צריכים לחפש מבצעים חלוציים מיוחדים, יוצאי דופן. אדרבה, אנו צריכים לבנות את השגרה בצורה ערכית וטובה – לבנות משפחות גדולות ויציבות, לבנות חיים נורמליים וערכיים – אלו משימות לא פשוטות בדור שלנו, והן המשימות שאנו צריכים להשקיע בהן.
ב.
אחד מהדברים הבולטים במעשיו של יצחק הוא חפירת הבארות. מבאר ה"שפת אמת" (תולדות, תרל"א):
אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בענין הבארות שהם להסיר החיצוניות והסתר למצוא הנקודה.
חפירת הבארות היא ביטוי לחיפוש המשמעות הפנימית, הפנימיות שנמצאת מתחת לפני השטח ויש לחפור כדי לגלות אותה.
בזמן מבצע "צוק איתן" דיברנו על המנהרות שחפרו אויבינו כדי לחדור לארץ ולהילחם בנו2. הזכרנו את דברי הבעש"ט:
שמעתי ממורי שאם נזדמן שראה דבר עבירה (או שמע על אחד), יבחין שיש בו שמץ עבירה זו ושירגיש לתקן את עצמו (תולדות יעקב יוסף, לך לך).
שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור משנה "איזה חכם הלומד מכל אדם" על פי משל, המסתכל במראה יודע חסרונו וכו', כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו וכו'. ודברי פי חכם חן (תולדות יעקב יוסף, פקודי).
הבעל שם טוב אמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם, כי לא יזמין לו השם יתברך לראות רע או לשמוע שום רע, ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראיה זו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו, ולכן אין לאדם לדבר לשון הרע על חבירו אף שראה אותו עובר עבירה, או ששמע מאיש מהימן שעשה עבירה, דהא מזה שהוא ראה או שמע הדבר ההוא, מזה יראה שמסתמא גם בו עצמו יש מקצת מאותו הדבר, ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא, ועל ידי זה יתוקן גם האיש העושה רע וכו' (ערבי נחל, לך לך).
כשאדם רואה, הוא בעצם שולח את ההסתכלות שלו אל המציאות. על כן אין אדם רואה אלא ממה שיש בו. מי שאין בו רע – לא יכול לראות רע. מי שרואה רק רע, הרי זה סימן שיש בו שמץ מהרע שהוא רואה באחרים.
אדם רואה מישהו לוקח סל של חבירו והולך. אחד יגיד: איזה גנב… השני יגיד: כל הכבוד שהוא עוזר לחבירו. השאלה היא באיזה עולם האדם חי, בעולם של גנבים או בעולם של גמילות חסדים. מה שאדם רואה יכול ללמד אותו מי הוא ובאיזה עולם הוא חי.
כך אם אנו רואים פגם בהנהגת המדינה ביחס למנהרות, אנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנו צריכים לתקן בענין זה. כשם שאויבינו חופרים מתחת לפני השטח – כך גם אנו צריכים לחפור. יש עולם פנימי ועמוק שמסתתר מתחת לרובד החיצוני של המציאות ושל התורה, ואנו צריכים לחפור כדי למצוא אותו. אל לנו להסתפק בשכבת העפר הראשונה. יש עולם שלם של מנהרות שמסתתר מתחת – וצריך לחפור ולמצוא אותו.
יצחק, שהיה קבוע במקומו ולא נדד ממקום למקום – הוא יכול לחפור בארות. חפירת הבארות היא ביטוי לקביעות של האדם במקום. כשאדם קבוע במקומו, הוא יכול להתחיל לחפור ולהעמיק במציאות שהוא נמצא בה.
אנו צריכים ללמוד מיצחק את המבט אל העומק של המציאות, מתוך הקביעות והיציבות במקום ובעולם. אם נעמיק אנו בעומק המציאות, לא נצטרך תזכורת של אויבינו שניתן לחפור מנהרות ולגלות מה יש מתחת לפני השטח.
ג.
היום, כ"ט בחשון, זהו חג הסיגד. יש לחג זה קשר עמוק לדמותו של יצחק אבינו.
ביום זה היו יהודי אתיופיה מתכנסים במקומות מרכזיים, ליד הר גבוה, וכהני התורה היו מדברים על האמונה, על הציפיה לירושלים, על שמירת המצוות. ההתכנסות היתה מלווה בוידוי וחזרה בתשובה, ובסעודות מצוה גדולות ושמחות.
אחר אלפי שנים של אירועים כאלו – התגשם החלום, והם הגיעו לארץ ישראל ולירושלים.
יש לנו הרבה מה ללמוד, דוקא מהקהילות שהיו נידחות מאיתנו אלפי שנים. אנו צריכים ללמוד איך שומרים על יציבות, על קשר שלא מתנתק במשך אלפי שנים.
חזרתם של עשרת השבטים לעם ישראל היא דבר מרגש, שהוא אחד מסימני הגאולה המובהקים. בני המנשה, היו מנותקים מעם ישראל במשך 2700 שנים, וכשנוצר הקשר התברר שהם שרים כבר אלפי שנים שירי געגועים לירושלים. גם בני העדה האתיופית, שמקובלנו שהם בני שבט דן – עזבו את עם ישראל בימי בית ראשון. זהו נתק גדול וארוך מאוד. ובכל זאת, הם שמרו על החיבור לעם ישראל במחשבה ובגעגוע. השמירה הזו נובעת מהיכולת להיות קבוע ויציב, בלי שינויים. מי שמחפש שינויים בכל דור – לא יכול לשמור על הקשר לעם ישראל במשך אלפי שנים. רק מי שמוכן להיות יציב ולא להשתנות בכל עת, לחיות חיים פשוטים וערכיים – יכול לשמור על עצמו ועל קהילתו בצורה כזו.
עלינו להבין את משמעות התקופה שלנו. אנו חיים בדור שבו המשימה הגדולה היא לחיות חיי שגרה ערכיים וטובים. מדמותו של יצחק נשאב כוחות להמשיך בשגרת חיים מתוקנת, ולבנות חיים מתוקנים במידות מתוקנות בע"ה.
1 עי' ברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז.
2 ראה בספר "לחיות עם פרשת השבוע", ח"ב, שיחה לפרשת דברים עמ' 338.