לחיות עם פרשת השבוע – איך יוצאים?
5
פרשת "ויצא יעקב" מלמדת אותנו כיצד יוצאים – ממקום בטוח ומוגן, מבית אבא – אל מהומת החיים, אל המאבקים המלווים את החיים.
יעקב הולך לבד, בנו של עשו לוקח לו את כל רכושו והוא נשאר עם מקלו בלבד, עשו מאחוריו מבקש להורגו, לבן מלפניו מחפש לרמותו – והוא לבד. מה יהיה? איך יצליח להתמודד?
יעקב חושש מאוד, "מאין יבוא עזרי"? איך יצליח להתמודד? במחשבה שניה יעקב סומך עצמו על הקב"ה, ומכח בטחונו הולך בלב שקט לחרן (עי' בראשית רבה פרשה ס"ח, ב').
בפרשה שלנו יעקב מתמודד עם לבן, ובפרשה הבאה עם עשו. אלו שני מאבקים שונים, ועם ישראל לדורות מקבל מכל מאבק כוחות אחרים.
לשם מה נשלח יעקב לביתו של לבן?
יש הבדל משמעותי בין עמידתו של יעקב מול עשו ובין עמידתו מול לבן. לעשו יעקב שולח מתנות, ואילו מלבן הוא לוקח, בעבודת קשה, את צאנו. עשו הוא האדם הכי קרוב ליעקב, יחד היו ברחם אמם, ויעקב מנסה להתרחק ממנו. לבן רחוק מיעקב, ויעקב מתקרב אליו והופך להיות ממשפחתו כשהוא נושא את שתי בנותיו.
ננסה לעמוד על משמעות המאבק מול לבן.
יעקב הולך ללבן, כדי לחפש מרגליות שנפלו והשתקעו בערימת זבל. מעמקי הקליפות מוציא יעקב מרגליות נפלאות. האר"י מבאר, ששמו של לבן מלמד עליו כי שרשו עליון, וירידתו לעולם הורידה דברים עליונים למקומות נמוכים וקשים. יעקב הולך כדי למצוא את הלובן העליון של לבן, את המרגליות שמתחבאות בביתו – רחל ולאה. כדי לזכות בהן יעקב עובד קשה מאוד. נדרשים בירורים קשים ויסודיים כדי להצליח להוציא את הטוב מן הרע.
בנותיו של לבן, רכושו ועדרי הצאן שלו שעוברים ליעקב – יש בהם סודות עמוקים ומדרגות עליונות שיעקב גואל מעמקי הקליפות.
ה"תרגיל" של יעקב עם הצאן נראה לנו סיפורי מעשיות, אבל יש בזה עומק גדול, של הוצאת הטוב מן הרע, המרגליות מן הזבל.
לא לחינם חושש יעקב בהליכתו לחרן. כשנכנסים לעמקי הקליפות עלולים לשקוע בהן מבלי יכולת לצאת. הוא חושש שמא יכנס ולא יוכל לצאת, עד ששם מבטחו בה', והולך בשמחה לעבוד את עבודתו.
מדרכו של יעקב בהתמודדותו מול לבן אנו צריכים ללמוד כיצד מתמודדים, איך יוצאים אל העולם, פוגשים את המציאות בכל עוצמתה – ונשארים חזקים. איך מלקטים דברים טובים מהעולם, גם כשהוא אכזרי וקשה.
נעמוד על שלושה דברים שאמרו על כך בתורת החסידות, כיצד התמודד יעקב.
א. ה"שפת אמת" כותב (שנת תרל"ה):
בזוה"ק: מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם. כן "ויצא יעקב מבאר שבע", שנשבע להקב"ה בכל לבו, כנודע ששבועה הוא כלל חיות האדם, שהוא הז' מדות שיש באדם, ואז הלך לחרן.
יעקב יוצא "מבאר שבע" – משבועה שנשבע לה' בכל לבו. בדרכו נודר יעקב נדר. הנדר והשבועה הם החבל החזק שקושר יעקב לפני שהוא יורד לבור, כדי שלא ישתקע בו.
הזכרנו בעבר את דברי רש"ר הירש על פרשת נדרים, שמודגש בה הגיל הצעיר של הנודרים, "בנעוריה בית אביה". יש דין מיוחד בנדרים שכבר בגיל 12 שנים יכול אדם לנדור, כשהוא "מופלא הסמוך לאיש". מבאר הרש"ר הירש (פירוש לבמדבר ל', ד'):
יסוד פסיכולוגי עמוק יש לאותה הלכה, שאין לה דוגמה בכל התורה כולה: תקופת הבגרות לענין נדרים קודמת לבגרות לענין שאר כל המצוות. שהרי זו ההלכה הנוהגת בשאר המצוות: הזכר נחשב גדול משעברו עליו שלוש עשרה שנה, והנקבה נחשבת גדולה משעברו עליה שתים עשרה שנה… אולם תקפו של נדר מתחיל שנה אחת קודם לכן: בתוך השנה השלוש עשרה לנער, בתוך השנה השתים עשרה לנערה… בשנים אלה הילד נעשה בחור והילדה נעשית בחורה, ויש משמעות גדולה לנדרים שהם נודרים באותה תקופה. הרי אלו נדרים הנאמרים בחשאי ורק ה' לבדו מכיר בהם, אך לא פעם נדרים אלה מכריעים לכל החיים. יש שכל עושר החיים של איש אציל ושל אשה אצילה הוא רק פרי הילולים של נדר שהם נדרו לה' בשחר נעוריהם. וכך תובן רצינות האהבה שה' מקבל בה את נדריהם של נערים ונערות המתבגרים לעבודתו.
בדבריו של הרש"ר הירש יש הדרכה חשובה, במיוחד לתלמידי ישיבה. הזמן לנדור נדרים ולקבל החלטות חזקות לחיים, הוא כשנמצאים עדיין במציאות בטוחה, בבית אבא ואמא, לפני שיוצאים למהומת החיים. כשאדם יושב בבית המדרש ורואה את העולם בצורה נקיה ושלמה, אז הוא צריך להחליט בלבו כיצד הוא רוצה שחייו יראו, מהם הגבולות שלו.
בתוך מהומת החיים, כאשר אדם נאבק, אין זה זמן נכון לקבל החלטות. אז התחושה היא – בישיבה זה היה זמן של חלומות ואידיאלים, אך המציאות חזקה יותר מהכל. האמירות הללו הן של מי שחושב שהחיים נועדו לשרוד אותם. אך מי שמבין שהחיים נועדו כדי לעשות ולתקן, להתמודד ולהתקדם – מבין שהזמן הנכון לקבל את ההחלטות ולקבוע את הגבולות הוא לפני שיוצאים למהומת החיים. החלטות ביחס ללימוד תורה, לאיסור שקר ולשון הרע, לישרות בדיני ממונות – כל אלו צריכות להתקבל כשאדם עדיין לא יצא אל מהומת החיים, והוא רואה אותם במבט נקי.
החלטות אלו יכולות לשמור על האדם ולקבוע את דרכו לימי חייו.
ב. בספר "מי השילוח" מבאר את חששו של יעקב בדרך נוספת:
הענין בזה, כשיצא יעקב מבאר שבע ולא היה לו לחם לאכול ולא שום דבר והוצרך לילך אל לבן ולעסוק בצאן למען פרנסתו נפל דעתו מאד לאשר הביט וראה עצמו קטן מאוד נגד אבותיו. כי הם לא היו צריכים כלל להביט לעניני העולם הזה והיו עוסקים תמיד בעבודה ובמעשה מרכבה, והוא יצטרך לעסוק בדברים קטנים כאלו, חזר ואמר: לית אנא מוביד סברי מן ברייה (=אין אני מאבד בטחוני מן בוראי). היינו אף שהם היו בדברים גדולים ואני רואה את עצמי בדברים קטנים, מכל מקום גם בזה יש עבדות הש"י כי יוצר הכל הוא.
אברהם גילה את האמונה בה'. הוא עסק כל ימיו בדברים גדולים, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית – בהכנסת אורחים וכדומה. יעקב, לעומתו, צריך לעסוק בדברים קטנים – להילחם על משכורתו, לרעות את הצאן, ולהיאבק בלבן. אולם במחשבה שניה אמר יעקב – גם בזה יש עבודת ה'. אמנם הדברים שאני הולך לעסוק בהם הם קטנים, אבל אני הולך לעשות את זה בצורה גדולה. כפי שכתב הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ב עמ' שע"ז):
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.
גם בדברים הקטנים יש דברים גדולים. ההתעסקות של יעקב עם הצאן וההתחשבנות שלו עם לבן היתה ביטוי לגדלות הנפש של יעקב. הוא רועה את הצאן אבל מבין שזה בשביל לשאת את רחל לאשה, "ויהיו בעיניו כימים אחדים".
אמנם חרן הוא מקום של קטנות, של חרון אף, אבל יעקב יתנהג שם בגדלות, שהרי גם את חרן יצר הקב"ה. אין דבר שאין לו נשמה, ומכל דבר קטן אפשר להגיע להשגות גדולות.
יש בדברים אלו הדרכה לכל אדם. לפעמים אדם מרגיש שהוא עוסק בדברים קטנים אבל אין לו ברירה, זו הפרנסה שלו, אלו ילדיו, כך הוא נאלץ לחיות. יעקב מלמד אותנו לגשת לדברים בגדלות. כשאדם קם בלילה לילדו הבוכה – הוא עוסק בנשמה, בדבר גדול. כשאדם עמל בעבודה פשוטה וחדגונית – הוא מפרנס את משפחתו, הוא בונה בית, משפחה, ילדים – זה דבר גדול.
בחרן מלמד אותנו יעקב לעשות הכל בצורה גדולה, גם כשנמצאים במציאות קטנה וחשוכה.
ג. ה"שם משמואל" בדבריו מתייחס למדרש חז"ל (בראשית רבה פרשה ע', ו'):
"ושבתי בשלום אל בית אבי", ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, אמר לו הקב"ה: אתה אמרת "והיה לי לאלהים", חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה, שנאמר (זכריה י"ד): "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים", (ישעיה י"א) "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו", (יואל ד') "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס", (ישעיה כ"ז) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'".
וכתב על כך בשם משמואל (שנת תרע"ח):
"והיה" משמש שמחה, וגם כאן דאמר יעקב "והיה ה' לי אלהים" הוא נמי לשון שמחה… וידוע דשמחה מגביהה את האדם ומנשאתו ומרוממתו למעלה מן הדבר עד שמביאתו לפעמים גם לידי ריקוד… או לסבול את שונאו… והנה גאולתן של ישראל תלויה בתשובה, כמפורש בכתוב, אך אי אפשר שישראל יעשו תשובה בעודן בגלותן, כי כובד הגלות ברוחניות ובגשמיות אוטם את הלבבות ומאפיל את מאור השכל ומקצר את רוחם עד שאין אפשרות לפי הטבע האנושי לעשות תשובה, ומה יעשה הקב"ה, בראשונה יוציאם מהגלות לחירות גוף ונפש ואז בודאי יעשו תשובה… אך איך תתחיל הגאולה, כי בלי תשובה אין גאולה, ונראה כשהקב"ה יזכיר גאולת ישראל תתהוה שמחה גדולה ועוז וחדוה במקומו, וזה יגרום כביכול ליציאה מן הסדר להקדים הגאולה לתשובה, ועל ידי זה תהיה הגאולה אף כשישראל בלתי ראויים…
"והיה" הוא לשון שמחה. הרצי"ה זצ"ל היה מסביר, ש"היה" הוא בלשון עבר, ו"והיה" בלשון עתיד. הפיכת העבר לעתיד והעתיד לעבר יוצרת שמחה.
יעקב אבינו חושש מאוד מהכניסה לחרן ומההתמודדות עם לבן. הוא שואל את עצמו: האם אני ראוי לעמוד מול לבן? אך כשהוא שם בטחונו בה' – הכל מתהפך. הוא רואה את העתיד כאילו הוא כבר קרה בעבר, וזה מעורר שמחה. יעקב חושש שמא איננו במדרגה הראויה, אך יש לו שאיפות גדולות להיות במדרגה הזו. השאיפה לשלמות היא העיקר, והציפיה לישועה גדולה מהישועה עצמה.
יעקב אומר "והיה" – כאילו זה כבר קרה, והידיעה הזו נותנת לו כוחות להתמודד ולהיאבק.
הגאולה אמנם תלויה בתשובה, אבל אפשר להפוך את העתיד לעבר – כאשר יש שאיפה גדולה לתשובה, השמחה והבטחון בה' עושים אותנו ראויים להיגאל, גם לפני התשובה השלמה.
הגאולה קודמת לתשובה, כיון שיש שאיפה לתשובה ולטוב, וזה מביא את הגאולה, שבעקבותיה תבוא התשובה.
להבנה זו יש השלכות על תחומים רבים בחיים. פעמים רבות אדם שואל את עצמו: האם אני ראוי?
האם אני ראוי להתחתן בשלב זה?
האם אני ראוי לתפקיד שהציעו לי?
מיעקב אנו למדים שהשאלה הזו איננה במקומה. השאלה איננה אם האדם ראוי, אלא אם הוא שואף להיות ראוי. אם אדם שואף להגיע למדרגה ותולה את בטחונו בה' – הוא יגיע אליה.
למשל, אחד התנאים ללימוד פנימיות התורה הוא עבודה על המידות. אם כך, מי יכול לומר על עצמו שהוא ראוי לכך? וכי יש מי שיכול להעיד על עצמו שאיננו כועס, שאיננו מתגאה כלל? מעטים יכולים לומר כך, אך רוב האנשים אינם במדרגה הזו. על כן ההגדרה היא שמי ששואף למידות מתוקנות ופועל לשם כך – הוא בדרך הנכונה.
יש תחומים בחיים שבהם ההשתדלות היא העיקר. אדם ששואף ומשתדל לקנות מדרגות גבוהות – הוא כבר ראוי להן.
שיחתן של האבות היא המפתח לגאולתן של בנים. "והיה" שאמר יעקב, שהופך את הסדר, הוא המפתח לגאולה, שקודמת לתשובה. יעקב אומר "והיה ה' לי לאלהים", אף שעוד עבודה רבה נדרשת כדי להשלים מדרגה עליונה זו. אך הוא כבר בדרך, והוא רואה את עצמו כבר במדרגה הזו. השאיפה והרצון – נותנים ליעקב בטחון ביכולתו להתמודד עם לבן.
רצונו של יעקב הביא אותו לבנות את האומה הישראלית. חז"ל אומרים, שליעקב היו בחרן ששים רבוא עדרי צאן (עי' בראשית רבה ע"ד, י"א). הדברים רומזים לששים רבוא נשמות ישראל, שיעקב כבר כלל אותן והתחיל להוציאן אל הפועל. מתוך שאיפתו הגדולה של יעקב זכה להניח את היסוד לבנין האומה הישראלית.
לסיכום, שלוש דרכים יש לאדם היוצא למהומת החיים, כדי לשמור עצמו ולהצליח בהתמודדות.
א. לקשור עצמו לפני שיורד לבור – לקבל החלטות חזקות לפני שמגיע למהומת החיים.
ב. לדעת שגם העיסוק בדברים קטנים יכול להיעשות בגדלות, וגם זוהי עבודת ה'.
ג. לשאוף לטוב ולמדרגות גבוהות, ומתוך כך להתמלא בשמחה ולחוש כאילו כבר הגיע למדרגה ויכול הוא להתמודד.